שיתוף - לביקורת יש לי אחות מיוחדת!

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
כהמשך לקטע יש לי אחות מיוחדת! שעלה כמאמר בפרוג. שם אני מספר על העיתוי המושלם בו הודיעו לנו - האחים, שיש לנו אחות עם תסמונת דאון
אני מרגיש צורך להעלות גם מונולוג אישי שלי על אחותי שנוגע קצת יותר להתמודדויות היומיומיות שמלוות משפחות לילדים מיוחדים.
ראוי לציין שהקטע הנוכחי מושפע בעיקר מההיכרות שלי עם אחותי, כשאינני מתיימר לייצג בזה את כלל המתמודדים עם ילדים מיוחדים.
אשמח לקבל ביקורת מועילה הן על הסגנון כתיבה, והן על ההבעה של ההתמודדות בתוך ובין השורות.

יש לי אחות מיוחדת! י.מ.י.

יש לי אחות מיוחדת
אם אותה אינכם מכירים
קראו נא מיד בנעימה וברגש
ובמקצב, אם הנכם יכולים...

יש לי אחות מיוחדת
כבר 12 שנים
ודיברנו לא פעם, על איך החיים
היא רואה את הכול בוורוד.

יש לי אחות מיוחדת
עד לא מזמן היא למדה, איך לקרוא
גם לכתוב עוד תדע, כתב יפה ועגול
רק חשבון, עוד לא בא בחשבון.

יש לי אחות מיוחדת
כזאת שדורשת המון
היא תמיד שובבה
גם כשהיא מתעייפת
איננה אוהבת לישון.

יש לי אחות מיוחדת
ויש לה שפה משלה...
נשמעת מוכרת מעט מוזרה
בסוף תמיד היא תסביר את עצמה.

יש לי אחות מיוחדת
לא דומה היא לשאר אחיות
לה יש סייעת וכיתה מיוחדת
ותיק עם מלא מחברות.

יש לי אחות מיוחדת
אוהבת לשיר ולרקוד
משחקת המון 'מחבואים' ו'תופסת'
וב'חבל' תמיד היא בתור...

יש לי אחות מיוחדת
ומה לעשות שהיא לא מתחברת
עם מקומה בעזרת הנשים
היא רוצה ליד אבא בתוך בית הכנסת
לא אכפת לה מה כולם אומרים.

יש לי אחות מיוחדת
היא לא כמו כולן זה ברור
וזה שאמר שהיא קצת 'מפגרת'
הוא מוזר וחסר רגישות.

יש לי אחות מיוחדת
אולי לא ה'חכמה
אולי לא ה'מוכשרת
היא פשוט - אחות מיוחדת.

יש לי אחות מיוחדת
היא לא רק תסמונת, תדעו!
היא ממש מיוחדת, מתוקה ומושלמת
היא תהיה כמו כולם, עוד תראו!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

אשכולות דומים

  • 75
    • ל
    שיתוף - לביקורת לא משהו מיוחד
  • להאמין ביכולות שלי //
    • אט אט אני מבינה שאני לא מיוחדת בכלל.
    בכלל.
    אומנם אני ייחודית כמו שכל אדם ייחודי, אך אין לי סגוליות.
    אני לא מיוחדת.
    איך אני יודעת את זה?
    סימנים קטנים מכל מקום, הוכחות.
    כמו למשל אנשים כמוני בדיוק בדיוק.
    כמו למשל הבנה שאם אני מיוחדת - זו כפירה.
    *
    ההבנה הזו נושאת בתוכה משהו מדהים.
    אמנם תמיד ידעתי שאני לא מיוחדת אבל היתה לי גם חשיבה גרנדיוזית. וגם מחשבה/חשש אולי כן, אולי חושבים שאני מיוחדת (כאילו חושבים עלי...)
    אבל לא.
    אנשים מדברים כמוני, חושבים כמוני, מתמודדים כמוני, יצאו לאור כמוני, עברו דרך כמוני.
    אין בי משהו יותר.
    מצד אחד זה רוגע נפשי להבין שאני לא מיוחדת. אני גם לא מיוחדת לשלילה. אני לא חריגה.
    מצד שני זה... המ... קצת מאתגר את הרגש.
    כי עדיין קשה לי לשמוע אנשים שמדברים כמוני או חושבים כמוני או אפילו מחדשים לי.
    תחושה של: הם כמוני לגמרי.
    וזה קצת מאתגר להרגיש את זה כי זו תחושה והבנה/ הסקנת מסקנות שגם לאחרים קשה לשמוע אותי כמו שלי קשה לשמוע אותם (לא שהם בדיוק שומעים אותי).
    ואז הבנה של: למה לי להתאמץ לדבר, להביע את עצמי, אם בכל זאת כולם חושבים כמוני וכולם כמוני.
    ואם יש אנשים שזה מרגיז אותם שאני מתבטאת, כמו שאותי מרגיז לשמוע אנשים מתבטאים, אולי עדיף לא לכתוב וזהו.
    *
    אבל התשובה לכל זה היא - שאני בסדר.
    זו הדרך שלי.
    אולי אני לא מיוחדת אבל בלי קשר מותר לי ללכת בדרך שלי, אני לא צריכה למחוק את הדרך הזו. גם אם אנשים יתאכזבו.


    שמעתי שכולנו הוויה,
    צריך להגיע לשם-
    להבנה שאנו הוויה ולא אגו.
    הוויה זה אומר: אני נוכח כאן, אני הוויה טובה משדרת אהבה.
    וכל השאר, כל בני האדם גם הם הוויה. אין כאן תחרות יש כאן מסע של כל אחד בדרך לעצמו האמיתי, האור שלו שרוצה להתגלות.


    בעוד אגו זה יותר הסיבוך הזה סביב 'אני' ו'היא'.
    כן, ככל שאדם יכיר בכך ויפעל בהבנה שהוא כלי מלא אור, שהוא הוויה טובה, הבעיות שלו יפתרו.
    כי זו האמת, כל אדם יש לו שליחות ואין אף אחד מיוחד יותר.
    לפעמים אני רואה אנשים לא מושלמים שמפרגנים לאנשים אחרים, שהם כן מאוד מוכשרים מוצלחים יותר מהם ואני קצת רוצה ללמוד: מה המהות של פרגון?
    האמנם המפרגן כל כך מלא בעצמו ובטוח בעצמו שהוא מסוגל לפרגן?
    למה אדם לא מסוגל לפרגן?
    מה זה החסר הזה שגורם לאדם לחוש שהוא נאלץ להלחם על המקום שלו... האם יש אנשים שהמקום שלהם בעולם לא מובטח או שזה רק דמיון שהאדם יוצר לעצמו?
    זה כנראה רק דמיון.
    זו מלחמה על ריק.
    כי יש לכל אחד מקום מבוסס, איתן, מלא ערך, מששת ימי בראשית.
    הוא צריך לעמול עבור המקום הזה כי לעמל אדם יולד אבל המקום שלו קיים, מדויק ויציב.
    ולחינם אדם מסתכל על הזולת כדי לחפש עוד קמצוץ של אושר, אישור, הכרה, כי הנפש לא תימלא.
    והנשמה מלאה מעצם היותה והיא לא צריכה דבר.
    *
    אבל אנחנו כאן בעולם הזה, עולם מלא נסיונות, תחרותיות, קנאה, פחד, מוסר מול אינטרס, חוקי תורה מול הרצון האישי, אנחנו בעולם מקסים, וגם כל מה שיש בו שזה בין השאר גם צרות עין, קנאה ותחרות וכו' גם זה יכול להיות תועלתי כשאדם מודע לעצמו ומנסה למלא את המקומות החסרים שיש בו - באהבה עצמית.
    כשאדם מוכן לקבל עצמו ולהתקדם במידותיו, מסגל סבלנות אורך רוח כובש את המידות הרעות.
    אז הוא זוכה לאושר אמיתי.
    לא צריך להיות מושלם, צריך להסכים שאני לא מושלם.
    ולהתמלא בענווה בשפלות יחד עם הבנה שיש לי נקודות יחודיות רק לי והן נקודות האור שלי לעצמי ואולי גם לעולם.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: עם ישראל חי!!!, AVITALLL, ימים טובים יבואו ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איוליס
    וואו, קטע מעניין מאוד נחמד לראות שיש עוד אנשים שקשה להם עם אותן פינות ומתפלספים ככה עם הרגש הזדהיתי
  • 4 5 6 6K
    • ד
    סיפור בהמשכים קשר דם (סיפור על רקע היסטורי)
  • דיתי לינדר //
    • הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

    פרק א'-הפעם...
    גיתית-
    הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

    תמיד היה הראל סוד.

    ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

    ניצוץ סגלגל.

    תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

    היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

    והייתי אומרת.

    פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

    פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

    ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

    לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

    ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

    לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

    מפגשינו הולך להיות אחר.

    אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

    הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

    זהו. נגמר הכל.

    ***

    אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

    זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

    "בניהו"

    "כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

    רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

    "תתחדש" פלטתי.

    "יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

    שתקתי.

    "לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

    "לא" חד וחלק.

    "נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

    אני לא.

    נכנסתי לבית.

    לא נכנסת אחרי.

    התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

    בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

    היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

    מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

    מהדק שפתיי לפס כאוב.

    לא יכולה יותר.

    לא.

    ***

    "צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

    "אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

    בלעתי רוק.

    "גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

    הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

    "היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

    אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

    "נערה היא"

    "תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

    "שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

    הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

    הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

    "תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

    "אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

    הראל החויר.

    גם אני.

    מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

    אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

    הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

    "הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

    "תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

    הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

    "לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

    "הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

    הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

    יצא.

    סוגר את הדלת.

    אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

    שתקתי. עוצרת נשימה.

    ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

    אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

    אני לא.

    בניהו הניד לי ראש לשלום.

    אני לא נשמתי.

    לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

    רק שרשרת. פסל. מסכה.

    מעצבת את דמותי המרוקנת.

    חותמת על פני את תמצית היותי.

    אחות.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כוכב צפון, מלי :), מימיי ועוד 40 משתמשים43 //
    114 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כוכב צפון
    @דיתי לינדר קראתי בנשימה עצורה, סיפור מהמם! הערת שיפור: הייתי כותבת: מנגינה שהלחין חרש. דממה...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה