מלחמת העצמאות
ערך זה עוסק במלחמת העצמאות של ישראל. אם התכוונתם למלחמות עצמאות נוספות, ראו מלחמת העצמאות (פירושונים).
מלחמת העצמאות
(הסכסוך הישראלי ערבי)
הנפת דגל הדיו באילת, מסמנת בתודעה הציבורית את סיום המלחמה
תאריך:
29 בנובמבר 1947 - 20 ביולי 1949
מקום:
ארץ ישראל
תוצאה:
הקמת מדינת ישראל, הסכמי רודוס וחלוקת השליטה בשטח פלשתינה-א"י המנדטורית בין ישראל, ירדן ומצרים.
שינויים בטריטוריות: קביעת הקו הירוק כקו שביתת הנשק בין מדינת ישראל והמדינות הגובלות; שלטון ירדני בגדה המערבית ומצרים ברצועת עזה (ראו הפסקה תוצאות המלחמה)
הצדדים הלוחמים
ישראל מצרים,
סוריה,
ירדן,
עיראק,
לבנון
ערב הסעודית
צבא השחרור של קאוקג'י
ערביי ארץ ישראל
מפקדים
דוד בן-גוריון,
יעקב דורי,
יגאל ידין עבדאללה הראשון,
ג'ון באגוט גלאב,
עבד אל-קאדר אל-חוסייני,
חסן סלאמה,
פאוזי קאוקג'י,
פארוק הראשון,
אחמד עלי אל-מאוואווי
כוחות
בתחילה 30,577, בהמשך 115,000 חיילים. מצרים: בתחילה 10,000, בהמשך 20,000 חיילים;
עיראק: בתחילה 5,000, בהמשך כ-17,000 ;
סוריה: 2,500–5,000;
ירדן: 6,000–13,000;
לבנון: בתחילה 1,000, בהמשך 2,000;
ערב הסעודית בתחילה 1,000, בהמשך 3,000;
סה"כ: 25,500 חיילים מצבאות ערב בהתחלה, בהמשך 64,200 חיילים.
פלסטינים וערביים מקומיים: 10,000[1][2];
אבידות
6,373 (כ-4,000 חיילים ו-2,373 אזרחים). בין 10,000-15,000 חיילים.
מלחמת העצמאות (שנודעת גם בשמות מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) הוא השם המקובל (במדינת ישראל), שניתן לעימות הצבאי, שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב[3], שפעלו בכוח למנוע את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמת מדינה יהודית (לצד מדינה ערבית) בשטח ארץ ישראל המנדטורית. מקובל לקבוע שהמלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והסתיימה ב-20 ביולי 1949.[4] המלחמה הסתיימה בניצחונה של ישראל שהרחיבה גבולותיה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה.[5] בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות הגובלות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.
שיעור האבידות במלחמה בקרב היהודים הגיע לכדי אחוז מכלל אוכלוסיית ההיישוב, עשרות יישובים יהודיים חרבו או ננטשו, העיר ירושלים חולקה בין ישראל לירדן[6] והרובע היהודי כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים נותר בשליטת ממלכת ירדן. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה").
תוכן עניינים [הסתרה]
1 רקע
2 שלבי המלחמה
2.1 מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד'
2.2 הפעלת תוכנית ד'
2.3 פלישת צבאות ערב
2.3.1 החזית המצרית
2.3.2 החזית הסורית
2.3.3 החזית הלבנונית
2.3.4 החזית הירדנית
2.4 הקמת צבא הגנה לישראל
2.5 ההפוגה הראשונה
2.5.1 פרשת אלטלנה
2.6 קרבות עשרת הימים
2.7 ההפוגה השנייה
2.8 כיבוש הנגב והגליל
2.9 סיום המלחמה והסכמי שביתת הנשק
3 צה"ל במלחמת העצמאות
3.1 חיילי הגח"ל והמח"ל
3.2 מפקדי צה"ל
4 ראשי המערכת האזרחית
5 אמצעי לחימה במלחמת העצמאות
6 אבדות בנפש
6.1 יהודים
6.2 ערבים
7 תוצאות המלחמה
7.1 מדינת ישראל
7.2 שטח ואוכלוסייה בהשוואה לתוכנית החלוקה
7.3 ירושלים
7.4 המדינה הערבית
7.5 הפליטים הערבים
7.6 החלטה 194
7.7 הפליטים היהודים
7.8 הקמת צה"ל
8 שמות המלחמה
9 הערכה
10 ראו גם
11 לקריאה נוספת
11.1 מקורות
11.2 הדרכה
11.3 מחקרים
12 קישורים חיצוניים
13 הערות שוליים
[עריכה]רקע
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. סיבה: חסר מידע רב על הרקע לפריצת המלחמה.
מאמצע המאה ה-19, וביתר שאת החל מהעלייה הראשונה, התגברה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. במלחמת העולם הראשונה נכבשה ארץ ישראל על ידי כוחות בריטיים. ערב כניסתם, ב-2 בנובמבר 1917, ניתנה הצהרת בלפור, בה דובר על בית לאומי לעם היהודי. בשנת 1922 העניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל. כתב המנדט כלל את הצהרת בלפור באופן מלא. בתקופת המנדט הגיעו לארץ ישראל רבבות עולים, חלקם ברישיון בריטי (סרטיפיקט) וחלקם מעפילים חסרי רישיון. אל התגברות ההתיישבות נלוותה פעילות התנועה הציונית שבבסיסה עמדה הדרישה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בתקופה זו פרצו מספר פעמים פעולות דמים שבהן פעלו ערבים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל.
לאחר מלחמת העולם השנייה ניסתה ממשלת בריטניה למנוע את המשך העלייה היהודית לשטח א"י, ולשמור על הסטטוס קוו בין האוכלוסייה הערבית והיהודית בשטח זה. בעקבות כישלון המאמצים להגיע לפתרון לשאלת א"י, שיהיה מוסכם על הצדדים היריבים בא"י (היהודים והערבים) ומקובל על הממשל האמריקני, והתגברות הלחצים הבינלאומיים על ממשלת בריטניה למצוא פתרון לבעיית העקורים היהודיים באירופה, קיבל הקבינט הבריטי בספטמבר 1947 החלטה סופית לסיים את המנדט הבריטי בשטח א"י, לפנות משם את הצבא הבריטי, ולהעביר את האחריות למציאת פתרון לשאלת א"י לידי האו"ם. צעד זה הוביל להחלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית ב-כ"ט בנובמבר 1947. הוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם" [אם היהודים יקבלו חלק ממנה].[דרוש מקור] אנשי הנהגת היישוב והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מהתנועה הרוויזיוניסטית). מדינות ערב דחו את הרעיון כי פליטי השואה היהודים ייושבו מחדש בארץ, בטענה כי מדובר בבעיה פנימית של אומות אירופה, שיש לפותרה על אדמת אירופה ולא באמצעות הגירתם לארץ. הערבים התנגדו לתוכנית החלוקה, והחלה לחימה בדרכים ובערים המעורבות והתקפות על יישובים יהודיים מבודדים. כוחות המנדט הבריטי ששלטו בארץ התרכזו בהיערכותם לפינוי ומנעו עלייה חופשית של יהודים, אסרו על הכנסת נשק, אחזקת נשק והתארגנות צבאית יהודית. כוחות המגן היהודים היו מורכבים משלושה ארגונים שפעלו בתנאי מחתרת: ההגנה, שהיה הגדול והדומיננטי והיה מזוהה עם מחנה הפועלים והיישוב העברי המאורגן בארץ ישראל, האצ"ל והלח"י שהיו ארגונים קטנים יותר והיו מזוהים עם הרוויזיוניסטים.
מיד לאחר החלטת האו"ם החלה התארגנות לקראת עזיבת הבריטים וביסוס וחיזוק כוחות המגן, כאשר היה ברור שתהיה מלחמה. ההתארגנות הייתה במספר תחומים: גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחוץ לארץ והברחתו לארץ, ייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת. ההתארגנות הייתה עדיין על בסיס התנדבותי.
[עריכה]שלבי המלחמה
מחסום ערבי בשער הגיא נגד שיירות יהודיות
עבד אל-קאדר אל-חוסייני (במרכז) עם לוחמי מיליציה ערבים, פברואר 1948
פאוזי קאוקג'י (שלישי מימין) ראש צבא ההצלה שפעל בצפון ארץ ישראל
שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור ונכנסת לירושלים, 1948
חברי "ההגנה" בעפולה בעמדות מול ג'נין בתחילת המלחמה
לוחמים יהודיים בשערי משמר העמק, בראשית אפריל 1948 נערך במקום קרב משמר העמק
ערך מורחב – מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות
מקובל לחלק את מלחמת העצמאות למספר שלבים עיקריים:
30 בנובמבר 1947 - 3 באפריל 1948, השלב הראשון של "מלחמת האזרחים" (כיום נהוג להתייחס לעימות הצבאי, שהתנהל בשטח א"י מהחלטת החלוקה עד לתום המנדט הבריטי, בשם "מלחמת האזרחים", משום שעיקר הלחימה התנהלה בין כוחות בלתי סדירים של הצדדים היריבים, והיו לה מאפיינים רבים של מלחמת אזרחים) התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים הפלסטינים היה מוגבל בהיקפו והשתתפו בו כוחות קטנים יחסית. הערבים ריכזו את התקפותיהם בעיקר על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית) במידה רבה של הצלחה, ואילו כוחות ההגנה נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות.
3 באפריל 1948 - 14 במאי 1948, השלב השני של מלחמת האזרחים. הכוח הצבאי של היישוב היהודי עבר למתקפה ונטל לידיו את היוזמה בהתאם לקווי המתאר של תוכנית ד'. הכוחות הצבאיים של ערביי ארץ ישראל וכוחות "המתנדבים" הערביים שסייעו בידם הובסו, וכוחות "ההגנה" השתלטו על שטחים נרחבים באזור החוף, בגליל ובפרוזדור ירושלים וכבשו את הערים המעורבות.
15 במאי 1948 - 11 ביוני 1948, פלישת צבאות ערב הסדירים. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד (שרובן הסתיימו בכישלון) על הכוחות הפולשים.
11 ביוני 1948 - 9 ביולי 1948, ההפוגה הראשונה. פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית. בתקופה זו התרחשה פרשת "אלטלנה".
9 ביולי 1948 - 18 ביולי 1948, קרבות עשרת הימים, היוזמה עברה לידי צה"ל, שבמספר מתקפות נגד הצבאות הערביים וכוחות צבא ההצלה השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
19 ביולי 1948 - 20 ביולי 1949, מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (מבצע יואב, מבצע חירם, מבצע חורב ומבצע עובדה), השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, במטרה לקבוע עובדות בשטח, והביס את הצבא המצרי. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה, ובשילוב הדוק בין העימות הצבאי בשטח ארץ ישראל למאבקים של ישראל בזירה המדינית.
[עריכה]מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד'
מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") על תוכנית החלוקה, לפיה יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ויקומו שתי מדינות, יהודית וערבית, זו לצד זו, תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, את היישוב היהודי. על הכוחות נמנו אנשי צבא ההצלה שהגיעו מסוריה ועיראק, בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שפעל בצפון, ה"ג'יהאד הקדוש" בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני שפעלו באזור ירושלים, וקבוצות של האחים המוסלמים ממצרים שפעלו בדרום. כיריית הפתיחה במלחמה זו נחשבת ההתקפה על אוטובוס 2094 של "אגד" (30 בנובמבר), שבה נהרגו חמישה יהודים מנוסעיו. על היישוב היהודי הגנו אנשי ארגון "ההגנה", שהיווה צבא סדיר למחצה ובו כ-25,000 אנשי החי"ם (חיל משמר), מיליציה שאנשיה קיבלו לרוב אימון בסיסי, שנועדה להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן-למחצה של צעירים בגילאי 18 עד 25, שנועד לפעול מחוץ ליישובים, וכ-3,000 אנשי הפלמ"ח (פלוגות המחץ) – הזרוע הסדירה והמגוייסת של "ההגנה" המאומנים אימון קרבי; ובמידה פחותה יותר, מחתרות האצ"ל שכלל כ-3,000 לוחמים והלח"י שלו מאות אחדות של לוחמים. ללוחמי האצ"ל והלח"י היה ניסיון בלוחמה זעירה, בעיקר לוחמת גרילה עירונית, אך הם חסרו אימון בלוחמה במסגרות גדולות.
שלב זה במלחמה התנהל במקביל לפינוי הצבא הבריטי מארץ ישראל. אזורים שפונו על ידי הבריטים הפכו במהירות לזירת קרבות. לאופן בו בוצע הפינוי הבריטי הייתה השפעה רבה על התפתחות הלחימה בין הצדדים היריבים בא"י: הבריטים פינו את כוחותיהם דרך צירי פינוי מסוימים, וסירבו לאפשר לצדדים להשתלט על צירים אלו, כל עוד הם לא השלימו את פינוי כוחותיהם. במקרים מסוימים (למשל, כיבוש שכונת שיח' ג'ראח בירושלים במהלך מבצע יבוסי) הם לא היססו להפעיל כוח על מנת לאלץ כוחות יהודים או ערביים לפנות שטחים שנכבשו על ידם, כאשר נוכחותם הפריעה לנסיגה הבריטית המתוכננת. בנוסף לכך, במהלך הפינוי הבריטי נמנעו הנהגת היישוב היהודי ופיקוד "ההגנה" מהשתלטות על שטחים נרחבים, מחשש לתגובת הצבא הבריטי. כתוצאה מכך, בחודשים הראשונים של המלחמה אימץ פיקוד "ההגנה" גישה דפנסיבית בעיקרה, והסתפק בדרך כלל בפעולות תגמול נקודתיות כנגד הערבים הפלסטינים, ולא ניסתה להשתלט על נקודות יישוב ערביות. גישה זו השתנתה רק לאחר כיבוש השכונות הערביות של חיפה על ידי כוחות "ההגנה" ב-21 באפריל 1948, לאחר שהצבא הבריטי פינה את העיר, והארגונים הצבאיים של "המדינה שבדרך" החלו לתקוף יישובים ערביים על מנת לכובשם, ולהחזיק בהם.
במהלך הלחימה הבלתי סדירה התמקדו הקרבות בשלושה סוגי אזורים עיקריים:
לחימה בערים המעורבות: לחימה בערים כדוגמת ירושלים, טבריה, צפת, חיפה וגבול תל אביב-יפו, שבהן חייתה אוכלוסייה יהודית וערבית. הלחימה התנהלה בעיקר בהתקפות ירי וצליפות ובהחדרת מטעני נפץ והיא שיתקה את המסחר, החינוך והחיים התקינים בערים אלו.
לחימה ביישובים היהודיים המבודדים: לחימה זו נועדה להגן על היישובים היהודיים באזורים שבשליטה ערבית, כדוגמת גוש עציון, יחיעם, בן שמן ויישובי הנגב. יישובים יהודיים הפכו עד מהרה למוצבים צבאיים, והושקעו מאמצים ואמצעים רבים בהגנתם ובהובלת שיירות ציוד ואספקה אליהם. הנהגת היישוב החליטה שלא לפנות אף יישוב, על מנת שכל שטח שיוחזק יישאר בתחומי המדינה היהודית כשתקום, ואכן, עד אמצע מאי עמד היישוב בהחלטה זו.
לחימה על צירי התנועה: כדי לשבש את התחבורה על ציר תנועה אין צורך בארגון צבאי מסודר וחזק, והכוחות הערבים הבלתי סדירים ניצלו זאת היטב. ההשתלטות על צירי התנועה מנעה מעבר ציוד, מזון ותרופות ליישובים, ולכן השקיעו הכוחות הערבים מאמצים רבים בלחימה מסוג זה. לחימה זו הייתה קשה ורבת קורבנות. הדרך לירושלים נפרצה ונחסמה לסירוגין ונשלחו שיירות אל העיר. מספר שיירות, כשיירת נבי דניאל, שיירת הדסה, ושיירת יחיעם, הושמדו כולן או חלקן. הערבים נהנו מיתרון בלחימה זו כיוון שהם יצאו מכפריהם שהיו מפוזרים לאורך הדרכים וברוב המקרים שלטו על נקודות התצפית הגבוהות ונהנו מיתרון טופוגרפי.
כשלונות "ההגנה" בשלב זה של המלחמה הביאו את ארצות הברית לסגת מתמיכתה בתוכנית החלוקה ולנציגה באו"ם, וורן אוסטין, להעלות הצעה ב-17 במרץ 1948 במועצת הביטחון, להקפיא את התוכנית ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האו"ם כדי לקיים את השלום ולא לכפות חלוקה על הערבים.
[עריכה]הפעלת תוכנית ד'
שלט בפראג אודות הסיוע מצ'כוסלובקיה
ערך מורחב – תוכנית ד'
ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל "ההגנה" פקודת-אב למבצעים צבאיים, שנקראה בשם תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה של פיקוד "ההגנה" במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב.
המבצע הגדול שנערך במסגרת תוכנית ד' היה מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, שנערך בכוח של מספר גדודים שפעלו תחת מסגרת חטיבתית, וצוידו ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ'כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו מספר שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לעיר נחסמה שוב, תוך זמן קצר, עקב מחסור בכוחות לאבטחתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב היהודי במלחמתו נגד ערביי ארץ ישראל והכוחות שסייעו להם. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים. בה בעת נהדפו התקפות צבא ההצלה (כוח מתנדבים ערביים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י שבא מסוריה לעזרת ערביי ארץ ישראל) על קיבוץ משמר העמק, ושל גדוד דרוזי על קיבוץ רמת יוחנן, בעקבות התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות "ההגנה".
עד להכרזת המדינה נכבשו העיר יפו והחלקים הערביים של טבריה, חיפה וצפת וכן עשרות כפרים ערביים, והחלה המנוסה של ערביי ארץ ישראל, שהפכו לפליטים, כראשיתה של בעיית הפליטים הפלסטינים. באמצע מאי נכבשה גם עכו. הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב.
[עריכה]פלישת צבאות ערב
תוכנית הפלישה של צבאות ערב הסדירים כפי שהופיעה בעיתונות הערבית, מאי 1948
מפת המלחמה בין 15 במאי ל-10 ביוני 1948
(מימין לשמאל: מפקד הלגיון הערבי עבדאללה א-תל, יעקב אדלשטיין ויצחק בן סירא, שנלקחו בשבי לאחר נפילת גוש עציון
"גשר עד הלום, המקום הצפוני ביותר אליו הגיע הצבא המצרי
מטוס מצרי שהופל בתל אביב, 15 במאי 1948
ארטילריה ירדנית בירושלים
תושבי הרובע היהודי עוזבים את העיר העתיקה לאחר כניעתו דרך שער ציון, 28 במאי 1948
רנו R-35 סורי שהגיע לשערי דגניה
ב-12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם לדון בהצעתו של שר החוץ האמריקאי, הגנרל ג'ורג' מרשל (שנדחתה כבר על ידי הוועד הערבי העליון), לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של 3 חודשים במלחמה, לאור אזהרתו כי אם תוכרז המדינה יתקפו אותה צבאות ערב ויכריעו אותה. ההכרעה על הכרזת המדינה במועד שנקבע מראש, עם תום המנדט הבריטי ב־15 במאי, נתקבלה בהצבעה. ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. באותו לילה פלשו שישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, סעודיה (במסגרת חיל המשלוח המצרי) ומצרים ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. רוב מדינות ערב היו נחשלות מבחינה חברתית וטכנולוגית, אולם צירוף מתקפה בו זמנית של שישה צבאות סדירים, מצוידים בחיל שריון ובארטילריה, נעזרים בכוחות ים ואוויר של מצרים היה יתרון לזכותם. בנוסף לכך, הלגיון הערבי הירדני היה כוח צבאי מהטובים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי, כמו כן גם מפקדו, ג'ון באגוט גלאב, וקציניו עברו הכשרה בבתי ספר לקצינים בבריטניה או בהדרכת קצינים בריטים בירדן. היה זה אתגר למדינה הצעירה ולצבאה. הכוח הישראלי, שניצב מול הפלישה, נפל בציודו ובחימושו מן הכוח התוקף.[7] חלק חשוב בבלימה נטלו היישובים ששכנו בקו החזית, בהם דגניה א', דגניה ב', משמר הירדן, גשר, נגבה כפר דרום ויד מרדכי. חלק מהיישובים, כמו מסדה ושער הגולן ננטשו, ואילו ניצנים, יד מרדכי ומשמר הירדן נכבשו בידי צבאות ערב. בלימת ההתקפה במשך קרוב לחודש ימים מיום הפלישה ועד ליום תחילת ההפוגה, הייתה הישג כביר למדינה, תושביה וצבאה.
[עריכה]החזית המצרית
בנייני מגורים שנפגעו בהפצצה מצרית על תל אביב
ב-15 במאי 1948, לאחר חצות, חצה הצבא המצרי את הגבול בדרום בכוח של 10,000 חיילים ונכנס בו ביום לעזה. החל מהשעה 6 בבוקר עברו שישה גלי מטוסים מעל תל אביב, והפציצו את נמל תל אביב ואת נמל התעופה דב הוז. המטוסים המצרים נתקלו באש נגד מטוסים מתותחים שפורקו לילה קודם מספינה, ושניים מהם הופלו. חרף האבדות, המשיכו המטוסים המצרים בהפצצת אזורי מגורים.
בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, האחד נע מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והשני נע דרך באר שבע לחברון ולירושלים. תחילה לא התעכבו המצרים כדי לכבוש את היישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ יד מרדכי, שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר חמישה ימי לחימה. הטור המצרי התקדם צפונה כ-3 קילומטר אחרי איסדוד ונעצר ליד ג'סר איסדוד שפוצץ על ידי חטיבת גבעתי והתקדמותו נבלמה. מאז נקרא הגשר "עד הלום".
מטוסי Avia S-199 של חיל האוויר הישראלי, שהגיעו לארץ מפורקים לחלקים והורכבו במהירות, הוזנקו לעבר הטור המצרי. הנזק שגרמו לא היה רב אך המצרים לא המשיכו את מסעם. כוחות ישראל תקפו את הטור המצרי בתחילת חודש יוני, במסגרת מבצע פלשת, שנועד לפרוץ את הדרך ליישובים המנותקים בנגב. ההתקפה נכשלה, אך המצרים לא חידשו שוב את התקדמותם לכיוון תל אביב, אלא פנו לתקיפת היישובים הנצורים בנגב. קיבוץ ניצנים נפל בידי המצרים, אך נגבה ושאר היישובים החזיקו מעמד.
[עריכה]החזית הסורית
צבא סוריה התקדם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח, שער הגולן ומסדה, והחל בתקיפה של קיבוצי דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון ובסיוע ארטילרי. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה כוח ארטילריה של שניים מן התותחים הראשונים שלו, "נפוליונצ'יקים" קלים ומיושנים מתוצרת צרפת, שאך זה הגיעו ארצה, שהופעלו לעבר הסורים מעל רכס פוריה. הסורים תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפה על עין גב נהדפה אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו. כוחות צבא ההצלה, שלחמו בגליל עוד לפני הכרזת המדינה, תפסו משלטים בגליל התחתון.
[עריכה]החזית הלבנונית
לצבא לבנון לא היה חלק גדול במלחמת העצמאות. הצבא הלבנוני פלש לגליל העליון עם 4 גדודים וכבש את משטרת נבי יושע ואת מלכיה. בנוסף, הצבא הלבנוני השתלט לצד צבא ההצלה על העיר נצרת ועל חלקים נרחבים באזור הגליל הצפוני.[8][9]
[עריכה]החזית הירדנית
צבא ירדן (שנקרא אז הלגיון הערבי) נלחם באזור ירושלים ובעמק בית שאן. עוד בטרם הוכרזה המדינה פתח הלגיון בהרעשה כבדה משטח עבר הירדן על קיבוץ גשר ומצודת המשטרה בנהריים, שעל פי החלטת החלוקה נועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית, הפגזה שנמשכה שלושה ימים בין 27 ל-30 באפריל 1948. נוסף על כך, נותרו בשטחי יהודה ושומרון חלק מיחידות הלגיון ששימשו בשירות הבריטים במשימות משמר גם לאחר המועד האחרון לעזיבת הבריטים את הארץ, יחידות שבין השאר נטלו חלק בהתקפה על גוש עציון ורמת רחל. גוש עציון הותקף ונפל יום לפני הכרזת המדינה. לקראת כניסתו למערכה פונו הר טוב והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת ים המלח היישוב בית הערבה. כוחות הלגיון הערבי תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות בקרבות עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח שאיפשר דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה, שנסללה תוך כדי המלחמה ואיפשרה נתיב פתוח לירושלים. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא) שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה. הרובע היהודי בעיר העתיקה נשאר מנותק, וניסיונות פריצה אליו נכשלו. הר ציון נכבש על ידי כוחות ישראלים וממנו נעשתה פריצה נוספת לעבר הרובע היהודי שנכשלה. ב-28 במאי נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע נפלו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נבלם. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומצריים שהגיעו מחברון, במהלכם עבר הקיבוץ "מיד ליד", עד שלבסוף הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי כוחות צה"ל.
[עריכה]הקמת צבא הגנה לישראל
תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה פורסמה על ידי הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948 "פקודת צבא ההגנה לישראל", שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. בפקודת היום שהוציא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ב-31 במאי נאמר בין היתר:
עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא
סדיר....הוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירום
והעצמאות של ישראל בארצו... בידיו של צבא זה מופקד
מעכשיו ביטחון העם והמולדת.
טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל נערך מאוחר יותר, ב-29 ביוני 1948.
צה"ל הושתת רובו ככולו על ארגון "ההגנה": רמטכ"ל "ההגנה" וחברי מטכ"ל "ההגנה" הוסיפו לשמש בתפקידיהם, חטיבות "ההגנה" והפלמ"ח הפכו לחטיבות צה"ל, והשירותים השונים של "ההגנה" הפכו לחילות צה"ל. הוכרז גיוס חובה והמתגייסים עברו אימון צבאי כהכנה להשתתפותם בקרבות.
משהוקם צבא הגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי זולת צה"ל, וב-1 ביוני 1948 חתם ראש אצ"ל מנחם בגין בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון הלח"י נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל.
[עריכה]ההפוגה הראשונה
לקראת תום חודש הפלישה היו שני הצדדים זקוקים להתאוששות. צה"ל היה זקוק להתארגנות ולאימון מגויסיו החדשים, וכן סבל אבידות ניכרות והיה עליו לקלוט מגויסים רבים. בירושלים נותר מלאי מזון לימים ספורים בלבד. הפולשים סבלו אבידות כבדות בסדר גודל של כ-2,000 הרוגים וכ-3,500 פצועים.
מועצת הביטחון של האו"ם, שבמשך כל זמן המלחמה גילתה מעורבות בשאלת ארץ ישראל, הגבירה את המאמץ להביא את הקרבות לידי סיום, ובמקום קריאות בלתי מחייבות הוציאה צו הדורש משני הצדדים להסכים לנסיגה - ולא, יוטלו סנקציות על הצד המסרב. ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות.
הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב נפסקו מיד, אולם "צבא ההצלה" תפס משלטים בגליל התחתון. כן נותרה עדיין מובלעת צבאית בריטית דרומית לחיפה במחנות שבסביבת טירה (כיום טירת כרמל), והבריטים ניסו להעבירה לידי הערבים, אך משקיפי האו"ם מנעו זאת מהם. ב-30 ביוני 1948 יצא החייל הבריטי האחרון מנמל חיפה. ב-26 ביוני תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. בכל זאת ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה.
[עריכה]פרשת אלטלנה
ערך מורחב – אלטלנה
"אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב
באמצע ההפוגה, ב-22 ביוני, פרץ משבר פנימי רציני בצד הישראלי - פרשת "אלטלנה". בהסכם עם האצ"ל מ-1 ביוני, התחייב האצ"ל שלא להביא עוד נשק מחו"ל, ולא לפעול "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". כיוון שירושלים טרם הוכרזה חלק ממדינת ישראל, הוסיף האצ"ל להתקיים בה כארגון צבאי עצמאי. לכוחות האצ"ל בירושלים לא הוגשה עזרה צבאית מצד צה"ל ומצד ממשלת ישראל.
באונייה "אלטלנה", שנרכשה על ידי הארגון בצרפת, הייתה כמות גדולה של נשק, ולקראת הגעתה לחופי ישראל החל משא ומתן קדחתני בין הממשלה לבין הנהגת האצ"ל בתיווכו של ישראל גלילי. מנהיג האצ"ל, מנחם בגין, ביקש לקבל 10% מהנשק ללוחמי אצ"ל שבירושלים ואת השאר הסכים להעביר לצה"ל, אך ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון דרש שכל הנשק יועבר לידי צה"ל. הארגון החליט לפרוק למרות זאת את הנשק בחוף כפר ויתקין ולהעביר חלק ממנו לכוחותיו בירושלים. לאחר אולטימטום שהציג צה"ל ובו דרש לקבל לידיו את כל הנשק, פרץ עימות מזוין בין הצדדים. לאחר שהושגה הפסקת אש בין הצדדים, הפליגה האונייה לחוף תל אביב, שם פרץ עימות נוסף בין צה"ל לאנשי אצ"ל שעזבו את יחידות צה"ל. בתגובה הורה בן-גוריון להפגיז את הספינה והיא עלתה באש. מנחם בגין, שהכריז בתחילה על ביטול ההסכם וביטל את פקודתו לאנשיו להתגייס לצה"ל, חזר בו כעבור ימים מספר וביטל את הוראתו, ואנשיו חזרו לשורות צה"ל. במהלך חילופי האש נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.
[עריכה]קרבות עשרת הימים
ערך מורחב – קרבות עשרת הימים
חיילי צה"ל בנמל התעופה לוד, יולי 1948
לוחמים ערביים נכנעים לאחר כיבוש רמלה, יולי 1948
בתחילת חודש יולי, בהתקרב מועד סיום ההפוגה, עשה האו"ם מאמצים רבים למנוע את חידוש הקרבות, אך מאמציו היו לשווא והקרבות התחדשו ב-8 ביולי 1948. במשך עשרה ימים התנהלה לחימה עזה בכל החזיתות, כשהיוזמה בעיקרה בידי צה"ל. קרבות אלה קיבלו את הכינוי "קרבות עשרת הימים".
בבוקר 8 ביולי החל הצבא המצרי בהתקפה על כפר דרום. לאחר התקפה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ננטש באותו הלילה. הצבא המצרי פתח בהתקפה לכיוון באר טוביה ונהדף. משלא עלה בידו להכניע את באר טוביה, התקיף את ג'וליס, אך נהדף גם משם. למרות זאת המשיכו המצרים בהתקפה, כשמטרתם ליצור חיץ בין דרום הארץ לבין הנגב ולאחר מכן לשוב ולתקוף את יישובי הנגב. צה"ל היה עתה מצויד טוב יותר וחמוש בארטילריה ובנשק נגד טנקים. כוחות צה"ל ערכו פשיטה על הכוח המצרי שתקף את קיבוץ נגבה, וסייעו בכך להדיפתו, אולם התקפה על משטרת עיראק סואידן נכשלה. המצרים ניסו לכבוש נקודות יישוב יהודיות, תקפו את בארות יצחק ואת גלאון ונהדפו. אבידות המצרים היו כבדות ובידי צה"ל נפל שלל רב, אך הדרך לנגב נשארה חסומה.
בסיבוב קרבות זה זכו העיראקים להצלחה מסוימת כשהדפו את כוחות צה"ל מאזור הגלבוע.
ב-9 ביולי פתח צה"ל במבצע דני בהתקפה רבתי בסיוע טנקים ומשוריינים, שמטרתה הייתה להרחיק את הכוחות הערביים מתל אביב ולהקל את הלחץ מעל ירושלים. במסגרת המבצע כבש צה"ל את נמל התעופה לוד, שיחרר את בן שמן מהמצור וכבש את לוד ואת רמלה. צפון מערבה משם כבש צה"ל את מג'דל יאבא ואת ראש העין מידי העיראקים והתקרב ללטרון מכיוון מערב.
בצפון הארץ פתח צה"ל במבצע דקל לשחרור הגליל התחתון מידי הכוחות הערבים שכללו את "צבא ההצלה", גדוד עיראקי ומתנדבים ממדינות שונות. כוחות אלה פתחו בהתקפה נוספת על סג'רה, אך הונסו. צה"ל כבש את שפרעם, ספוריה (כיום ציפורי) והעיר נצרת.
בגזרת ירושלים פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל הצבא המצרי דרומית מירושלים וכבש את עין כרם. בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו שתי התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה. צה"ל תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. ההתקפות נהדפו על ידי הכוחות הערביים.
בחזית האווירית ערך חיל האוויר הישראלי, במהלך עשרת הימים, גיחות רבות, כולל גיחות הפצצה ממפציצים כבדים מסוג B-17 ("המבצר המעופף"), שזה עתה הובאו ארצה. חיל האוויר הישראלי הפציץ אף את בירות ערב קהיר ודמשק ואת אל עריש. חיל האוויר המצרי הגיב על הפצצות אלה בהפצצת מטרות אזרחיות בתל אביב וגרם לאבידות רבות. חיל הים הישראלי נטל אף הוא חלק במערכה והפגיז מן הים את נמל צור ומטרות בחוף עזה. בגזרה הסורית לא נחל צה"ל הצלחה בעשרת הימים ומבצע ברוש שנערך לכיבוש משמר הירדן, שנפלה בידי הסורים, נכשל.
[עריכה]ההפוגה השנייה
במשך עשרת ימי הקרבות הוסיפה מועצת הביטחון של האו"ם לדרוש את חידוש ההפוגה, עד שנקטה בדרך של איום בסנקציות על הצדדים אם לא יפסיקו את האש. צה"ל לא רצה בהפסקת האש בעוד כוחותיו נמצאים בתנופת ההתקפה ובעמדת יתרון, אולם ממשלת ישראל נאלצה לציית להוראת מועצת הביטחון והערבים נחפזו לציית לה לאור מפלתם בעשרת ימי הקרבות. ב-21 ביולי נפסקו הקרבות מבלי שנקבע מועד לגמר ההפוגה.
בפני ממשלת ישראל ניצבה בימי ההפוגה השנייה בעיה מדינית בדמות תוכניתו של הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים. תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך. ממשלת ישראל נקטה בצעד מכריע כאשר ב-1 באוגוסט 1948 הכריזה רשמית על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים. ב-17 בספטמבר 1948 נרצח הרוזן ברנדוט בירושלים על ידי חוליה מאנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את פקודת מניעת טרור, לח"י הוכרז כארגון טרור ורבים מאנשיו נעצרו.
ימים אחדים לאחר רצח ברנדוט התפרסם הדו"ח שהכין טרם מותו עבור מושב עצרת האו"ם שעמד להתכנס בפריז. הדו"ח הכיר, אמנם, במדינת ישראל כעובדה קיימת אך קרא למסירת הנגב לערבים, להחזרת הפליטים ולבינאום ירושלים. עצרת האו"ם, שהתכנסה בפריז, החליטה שלא לדון בינתיים בשאלת ארץ ישראל, ככל הנראה עקב רצון האמריקאים לדחות את הדיון לחודש נובמבר לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית.
בתחום הצבאי נוצלה ההפוגה השנייה להתארגנות חטיבות וחיילות צה"ל ואגפי המטכ"ל ובגיוס המוני של צעירים מבין הגל הגדול של העולים שהגיעו ארצה עם פתיחת שערי הארץ. גויסו כ-30,000 איש בנוסף לכ-60,000 החיילים שהיו כבר מגויסים בתום ההפוגה הראשונה. כן הונהגו לראשונה במהלך ההפוגה דרגות צה"ל שהוענקו לקציניו ולחייליו.
[עריכה]כיבוש הנגב והגליל
פליטים ערבים בגליל, אוקטובר-נובמבר 1948
קרבות אוקטובר 1948
משטרת עיראק סווידאן נכבשה על ידי צה"ל ב-8 בנובמבר 1948
במהלך ההפוגה השנייה הפרו המצרים פעמים רבות את הפסקת האש, הפגיזו בתותחים והפציצו מן האוויר את יישובי הנגב. ב-15 באוקטובר 1948 שלח צה"ל, לאחר מתן הודעה מוקדמת למשקיפי האו"ם, שיירה לנגב. המצרים התקיפו את השיירה והיא נאלצה לחזור. בזאת הסתיימה ההפוגה השנייה. צה"ל פתח במבצע יואב, בהשתתפות כוחות רגלים ושריון, לפתיחת הדרך לנגב הנצור, ולאחר קרבות קשים הצליח לכבוש את משלטי חוליקאת, ששלטו על הדרך ליישובי הנגב. חמישה ימים לאחר פתיחת המבצע עברה שיירה ראשונה ללא הפרעה ליישובי הנגב. צה"ל המשיך בתנופה וכבש את באר שבע וכפרים באזור בית גוברין. מבצע יואב הסתיים ב-22 באוקטובר לאחר שהושגו מטרותיו. בעקבות מבצע יואב נותק הקשר בין המצרים שבאזור החוף לבין החטיבה המצרית המזרחית יותר, שכותרה באזור קריית גת של ימינו. המובלעת המצרית כונתה "כיס פלוג'ה". כן נכבש טריז מצפון לעזה ותפיסתו אילצה את המצרים לפנות בהמשך את איסדוד ומג'דל (היום אשקלון).
בתום ההפוגה השנייה התחדשו גם הקרבות עם הלגיון הערבי בגזרת ירושלים במסגרת מבצע ההר ומבצע יקב. במהלך מבצע ההר הורחב השטח שבשליטה ישראלית מדרום לירושלים והורחקו הכוחות המצריים. לעומת זאת, מבצע יקב שנועד לכבוש את רכס בית ג'אלא ולפריצת הדרך לגוש עציון ולהר חברון נכשל ברובו.
בחזית הצפון תקפו יחידות "צבא ההצלה" שיירה ישראלית בדרך לקיבוץ מנרה וכבשו חלק מהאזור. בתגובה פתח צה"ל ב-28 באוקטובר 1948 במבצע חירם שבו שחרר את לב הגליל והגליל העליון. צבא ההצלה ומפקדו פאוזי אל קאוקג'י סולקו מתחומי ישראל ונסו ללבנון.
בין מבצע חירם למבצע חורב לשחרור הנגב ערך בן-גוריון מהלך רב משמעות לגבי מעמדו של צה"ל ככוח הצבאי היחיד של מדינת ישראל, ללא כוחות צבאיים נוספים בעלי פיקוד נפרד לצדו. מימין, זה מכבר שולבו אנשי האצ"ל והלח"י במסגרת יחידות צה"ל השונות, אך משמאל נמשך קיומו של הפלמ"ח כזרוע עצמאית למחצה בעלת פיקוד נפרד ואוריינטציה פוליטית שמאלית וזיקה לקיבוץ המאוחד ולמפלגת השמאל החשובה דאז, מפ"ם. ב-7 בנובמבר מימש בן-גוריון סופית את המהלך, שהחל בו כבר בחודש אוקטובר, של פירוק מטה הפלמ"ח והכפפת חטיבותיו ישירות למטכ"ל צה"ל.
ב-8 בנובמבר נכבשה משטרת עיראק סואידן על ידי כוחות חטיבה 8, וזאת לאחר ניסיונות רבים קודמים שלא עלו יפה. בהמשך החודש נערך מבצע לוט ובו נפתחה דרך היבשה לסדום מכיוון הנגב. בזאת הסתיים הניתוק של סדום לאחר יותר מחצי שנה, תקופה בה הקשר עמה היה אווירי בלבד.
בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי "הסכם מפקדים" להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה לאזור הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שנמצאו בהר.
קרבות אוקטובר 1948
ב-22 בדצמבר פתחו כוחות צה"ל במבצע חורב, מתקפה רבתי שמטרתה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו בנגב, ברצועה צרה שבין עוג'ה אל חפיר לביר אל עסלוג'. צה"ל תקף בכוח רב, והשיג במלואן את מטרות המבצע. במסגרת המבצע חדר טור ישראלי אל תחומי חצי האי סיני והגיע עד לאל עריש, כמהלך עוקף שמטרתו להוציא את המערך המצרי משיווי משקלו. הדבר גרם להתערבות נמרצת של בריטניה ושל ארצות הברית, עד שבן-גוריון הורה למפקד המבצע, יגאל אלון, להחזיר את כוחותיו אל הנגב, מעבר לגבול הבינלאומי. מועצת הביטחון קראה להפסקת הקרבות, וארצות הברית הזהירה את ישראל כי תפסיק את תמיכתה בה אם תמשיך במתקפה.
אל מול לחץ זה ויתר צה"ל על כוונתו להדוף את המצרים ברצועת עזה. עם סיום מבצע חורב ב-7 בינואר 1949 נמצא הנגב כולו בשליטת צה"ל, מלבד "כיס פלוג'ה" שנותר במצור. בזאת תמה למעשה הלחימה במלחמת העצמאות, אך טרם הסתיימה הפעילות הצבאית.
[עריכה]סיום המלחמה והסכמי שביתת הנשק
ערך מורחב – הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות
לאחר מבצע חירם לשחרור הגליל, חתימת "הסכם המפקדים" בגזרת ירושלים וגירוש המצרים מן הנגב במבצע חורב, נותרו על אדמת ישראל כוחות צבא ערביים במספר מקומות; כוחות מצריים ב"כיס פלוג'ה", כוחות סוריים במשמר הירדן שנכבשה, כוחות ירדניים בגזרת ים המלח ובאום רשרש וכוחות לבנון בראש הנקרה. מאידך נשארה מובלעת ישראלית בתחום לבנון עד נהר הליטני.
ב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים וב-26 בפברואר יצא צבא מצרים מ"כיס פלוג'ה" וחזר לתחום מצרים.
ב-5 במרץ 1949 פתח צה"ל במבצע עובדה, שהיה מסע להשתלטות על הערבה ואילת שנכללו בתחום מדינת ישראל. המסע עבר כמעט ללא קרב וללא נפגעים. במקביל השתלטו כוחות צה"ל, ללא קרב, במסגרת מבצע יצוב על אזור עין גדי. ב-10 במרץ הגיעו כוחות צה"ל לאילת. מבצע עובדה סיים את הלחימה במלחמת העצמאות ובסיומו שיגרו הלוחמים מברק לממשלה:
"העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה ולי"א באדר, מגישות
חטיבות הנגב וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל"
ב-23 במרץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה וצה"ל פינה את המובלעת בשטח שתפס בלבנון עד נהר הליטני.
ב-3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, לאחר שקודם לכן, במסגרת מבצע עובדה, לא גילתה ירדן התנגדות למהלך השתלטות ישראל על גזרת ים המלח, הערבה ואילת. לאחר חתימת ההסכם נותרו בשליטת ממלכת ירדן הרובע היהודי בעיר העתיקה, גוש עציון מדרום לירושלים ונוה יעקב ועטרות מצפון לה. ב-20 במאי 1949 נכנסו כוחות צה"ל לאום אל פאחם ויישובי ואדי ערה, שבהסכם עם ירדן נמסרו לשליטת ישראל.
ב-20 ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה, וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו בראשית המלחמה. הייתה זאת הפעולה האחרונה במלחמה.
במסגרת ההסכמה שקווי הפסקת האש יהיו לקווי שביתת הנשק, אבדה ישראל את השליטה בעיר העתיקה בירושלים, בגוש עציון שמדרום לירושלים, בעטרות ובנוה יעקב שמצפון לירושלים, בבית הערבה שלחוף ים המלח ובכפר דרום שברצועת עזה.
בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח על הפסקת האש של משקיפי או"ם, באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. חתימת הסכמי שביתת הנשק הפיחה בישראל רוח של תקווה כי בעקבותיהם יבואו הסכמי שלום, אך תקווה זו נכזבה.
[עריכה]צה"ל במלחמת העצמאות
ערך מורחב – חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות
אות מלחמת העצמאות שהעניק צה"ל לחייליו שהשתתפו במלחמה
שש חטיבות "ההגנה" - גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, קרייתי ועציוני ושלוש חטיבות הפלמ"ח - הראל, יפתח והנגב, היו לחטיבות צה"ל. בהמשך הוקמו שלוש חטיבות חדשות - חטיבת עודד, חטיבה 7 הממוכנת וחטיבה 8 המשוריינת.
[עריכה]חיילי הגח"ל והמח"ל
גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן לחיילים משארית הפליטה באירופה לאחר השואה, ממחנות המעפילים בקפריסין ומצפון אפריקה, שהובאו ארצה כמתנדבים להלחם במלחמת העצמאות, והוטלו לקרב מיד עם הגיעם לארץ. רבים מהם נפלו בקרבות לטרון ובקרבות אחרים, בטרם חוילו באופן מסודר, מבלי ששמם נודע ונקברו כאלמונים.
מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) היו כ-3,000 מתנדבים מחו"ל שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה (ומיעוטם - עוד קודם להכרזת המדינה), חלקם הקטן לא יהודים, ותיקי צבאות זרים לצד חסרי ניסיון צבאי, אמריקאים, בריטים ומדינות חבר העמים הבריטי וגם יוצאי צבאות אירופיים. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, התותחנים והשריון. רוב אנשי צוות אוויר של הטייסות הראשונות של חיל האוויר היו מאנשי המח"ל.
[עריכה]מפקדי צה"ל
האלופים יגאל אלון ויצחק שדה, ממפקדי צה"ל הבכירים במלחמת העצמאות
[הצגה] מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות
[עריכה]ראשי המערכת האזרחית
דוד בן-גוריון: שימש כראש היישוב ולאחר מכן כראש ממשלת ישראל הראשון.
לוי אשכול: איש התיישבות וכספים. במלחמת העצמאות שימש למעשה כסגן שר הביטחון, מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. עסק בארגון הצבא, ברכש, בתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל. היה ממארגני השיירה הגדולה שהגיעה ערב פסח תש"ח לירושלים הנצורה. טיפל בסלילת דרך בורמה.
ישראל גלילי: ראש המפקדה הארצית (הרמ"א) האחרון של "ההגנה". בראשית מלחמת העצמאות, לפני הכרזת המדינה עסק בארגון והקמת שירות האוויר שהפך להיות לחיל האוויר, וכן בהקמתם של השירותים שהפכו לאחר מכן לחילות השריון, הים והתותחנים. ב-3 במאי 1948 בוטל תפקיד הרמ"א. ראשי האגפים במטכ"ל הציגו לדוד בן-גוריון אולטימטום בדרישה להחזיר את גלילי לתפקידו. בן-גוריון הסכים להחזירו לתפקידו עד אשר מנהלת העם (הגוף המבצע העליון של היישוב בתקופה שבין החלטת האו"ם לבין הקמת המדינה) תקבע נהלים לניהול המלחמה ותקנים למפקדיה. ערב הכרזת המדינה השתתף גלילי בישיבת מנהלת העם שדנה בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה. ביוני 1948 ניהל גלילי את המשא ומתן עם האצ"ל והלח"י על צירופם לצה"ל. גלילי ניהל את המשא ומתן עם מנחם בגין על גורל אנית הנשק אלטלנה. כן עסק ברכש נשק מחו"ל. עם הקמתו הרשמית של צה"ל השתתף גלילי, ביחד עם דוד בן-גוריון, בהשבעת סגל הפיקוד העליון של צה"ל.
שאול אביגור (מאירוב): ממנהיגי היישוב. איש ביטחון, רכש, מודיעין והעפלה. במלחמת השחרור מונה על ידי דוד בן-גוריון לסגן שר הביטחון ועמד בראש משרד הביטחון. עסק רבות ברכש לצה"ל בימי המלחמה. בנו גור נפל במלחמה והוא החליף שם משפחתו לאביגור, כדי להנציח את זכר הבן.
[עריכה]אמצעי לחימה במלחמת העצמאות
ערך מורחב – אמצעי לחימה במלחמת העצמאות
תותח נפוליונצ'יק 65 מ"מ. התותח הישן, שיוצר ב-1906, שימש את צה"ל במלחמת העצמאות בהיעדר תותחים טובים יותר.
עקב מחסור חמור בנשק בינוני וכבד, מקלעים תותחים קלים וכבדים, טנקים ומטוסי קרב, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ניסו "ההגנה" ולאחריה צה"ל להשיג נשק מכל מקום שרק יכלו. הם רכשו נשק מכל הבא ליד וכן ייצרו באמצעות התע"ש נשק קל, חומרי נפץ, תחמושת, פצצות ותתי מקלע מסוג "סטן" ו"תמ"ת" . כתוצאה מכך היו בידיהם רובים, מקלעים ומרגמות מעשרות סוגים שונים - לרבות בריטיים, רוסיים ואפילו גרמניים. כן היו בידיהם משוריינים שנבנו בארץ על גבי שלדות של משאיות וכונו "סנדביצ'ים".
צבאות ערב, לעומת זאת, היו מצוידים היטב ועלו על צה"ל בכמות הנשק הכבד שלהם באופן ניכר. ב-15 במאי לערבים היו כ-40 טנקים, כ-300 תותחים ו-47 מטוסי קרב, לעומת טנק אחד, כ-30 תותחים וקומץ מטוסי סיור של צה"ל.
בהמשך המלחמה חל איזון בכמות הנשק בעקבות עסקאות רכש גדולות מצ'כוסלובקיה, ביניהן רכישת מטוסי קרב, וכן הברחת מפציצים מארצות הברית וכלי שריון ממקורות שונים. לאיזון תרמה רבות גם השמדת הציוד הערבי, ולקיחת חלק ממנו כשלל. ללא הסיוע הסובייטי דרך צ'כוסלובקיה, לא הייתה מצליחה מדינת ישראל, כפי שהצליחה, לפרוץ מעבר לקווי הפסקות האש הראשונות ולהגיע להישגים במלחמה.
[עריכה]אבדות בנפש
אנדרטה לחללי תל אביב במלחמת העצמאות, גן הבנים (בגדה הצפונית של הירקון)
[עריכה]יהודים
במערכה על עצמאות ישראל מיום החלטת עצרת האו"ם ועד לכריתת הסכמי שביתת הנשק, נפלו לכוחות העבריים כ-6,000 איש ואשה, מתוכם כ-2,400 אזרחים מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה בעת הכרזת המדינה כ-650,000 איש. בפי הנופלים שם המשורר נתן אלתרמן, בתחילת המלחמה, את מילות הנופלים לאומה:
"אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".[10]
החלל הצעיר ביותר שנהרג במלחמה היה נסים גיני בן ה-10, ששימש כתצפיתן וקשר בין העמדות של מגיני הרובע היהודי.
[עריכה]ערבים
מספרים מדויקים על מספר הקורבנות בקרב הערבים אינם ידועים, וההערכות שונות במידה ניכרת זו מזו.
אחת ההערכות לגבי לוחמים ערבים שנהרגו היא:[11]
מצרים: 2,000 חללים
סוריה: 1,000 חללים
ירדן: 1,000 חללים
עיראק: 500 חללים
לבנון: 500 חללים
ערביי ארץ ישראל: 3,000 חללים
סך הכל: 8,000 אבדות בקרב הכוחות הערביים.
לפי הערכה אחרת, של עארף אל-עארף, המספר הכולל של הקורבנות בקרב הערבים הוא כ-17,000, לפי הפירוט הבא:
מצרים: 961 חיילים
סוריה: 307 חיילים
ירדן: 362 חיילים
עיראק: 199 חיילים
סעודיה: 68 חיילים
צבא ההצלה: כ-500 חללים
מתנדבים מארצות ערב: 1,295 חללים
ערביי ארץ ישראל: כ-13,000 חללים.
יהושפט הרכבי, שהביא נתונים אלה לקורא העברי, העיר: "אין להתייחס למספריו של עארף אל-עארף כמספרים מדויקים ובדוקים אלא כמורים על סדר גודל בלבד".[12]
[עריכה]תוצאות המלחמה
ישראל ושכנותיה בגבולות הסכמי שביתת הנשק - 1949
[עריכה]מדינת ישראל
"הקו הירוק" נקבע כגבול הפסקת אש (בהסכמי רודוס) והפך בהדרגה לגבולה של מדינת ישראל דה פקטו. ישראל מעולם לא הכירה בקו הירוק, גבול שהיה גדול במידה ניכרת מזה שנקבע בתוכנית החלוקה, כגבולה המדיני, אך מרבית מדינות העולם רואות בו עד היום כגבול הבינלאומי.
שטחים שהוקצו בתוכנית החלוקה למדינה הערבית ועברו במהלך המלחמה לשליטת ישראל כללו, בין השאר: חלק ניכר מהגליל התחתון ומהגליל המערבי כולל נהריה ועכו (המשולש בין נצרת לראש הנקרה), כפרי "המשולש" (ואדי ערה), הערים יפו, רמלה ולוד, פרוזדור ירושלים מורחב (אזור בית שמש וקרית גת), אזור בשפלה הדרומית (כולל איסדוד ומג'דל) ואזור גדול במערב וצפון הנגב הכולל את באר שבע. סך הכול נוספו למדינה היהודית כ-5,700 קמ"ר שהם כ-21 אחוז משטחה של ארץ ישראל המנדטורית (27,000 קמ"ר).
השטח שנוסף הוא שטח איכותי ועתיר יחסית במשקעים, תוספת זו הכפילה למעשה את השטחים המתאימים לחקלאות לעומת השטחים בתוכנית החלוקה שכללו כ-9,600 קמ"ר של הנגב הדרומי במדינה היהודית.
[עריכה]שטח ואוכלוסייה בהשוואה לתוכנית החלוקה
בתום המלחמה היה שטחה של מדינת ישראל 20,770 קמ"ר שהם כ-77% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית (27,000 קמ"ר). האוכלוסייה היהודית הגיעה לכ-1,000,000 נפש והאוכלוסייה הלא יהודית שנשארה בשטח מדינת ישראל מנתה כ- 156,000 נפש.
לפי תוכנית החלוקה הוקצו למדינה היהודית כ-15,000 קמ"ר, המהווים 55% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית. האוכלוסייה היהודית מנתה אז כ-600,000 נפש, כשבשטח שהוקצה למדינה היהודית נמצאים כ-400,000 תושבים ערבים: בערים המעורבות (צפת, טבריה וחיפה) והערביות (בית שאן ויבנה), בשטח העיר הערבית יפו (מובלעת ערבית בשטח יהודי), וכן במספר ניכר של כפרים ערביים.
לפני תוכנית החלוקה היו בשליטה יהודית רק 6% משטח ארץ ישראל כולל שטחים שהיו רכוש לאומי בהיותם שייכים לקרן הקיימת לישראל. (מתוך דבריו של משה שרת בהרצאת-פתיחה לפני הוועדה המיוחדת של האו"ם בירושלים 17 ביוני 1947).[13]
[עריכה]ירושלים
ירושלים, שעל פי תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיות עיר בינלאומית, נחלקה לשניים כאשר ישראל החזיקה בחלקה המערבי (המודרני) וירדן החזיקה בחלקה המזרחי, שכולל גם את העיר העתיקה, את הר הבית ואת הכותל המערבי שבתוכה. גדר גבול ומעברי גבול הוקמו באמצע העיר. הר הצופים, על האוניברסיטה העברית ובית הקברות שבו, נשאר מובלעת בשליטת ישראל בתוך העיר המזרחית. ישראל הכריזה על ירושלים כבירתה, והעבירה אל ירושלים המערבית את מוסדות השלטון.
[עריכה]המדינה הערבית
המדינה הערבית שהייתה אמורה לקום ממערב לירדן, על-פי תוכנית החלוקה, לא קמה. על חלק משטחה המיועד השתלטה ישראל, את החלק המזרחי ("הגדה המערבית") סיפחה ממלכת ירדן, ועל החלק המערבי (רצועת עזה) השתלטה מצרים, שמנעה מערביי ארץ ישראל להכריז על עצמאותם.
[עריכה]הפליטים הערבים
ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות
על פי הערכות, שכנו בשטח המנדט ערב הקמת מדינת ישראל כ-1,300,000 ערבים. על פי נתוני האו"ם, כ-280 אלף מהם נשארו בשטחים שנתפסו על ידי צבא ירדן (מרבית יהודה ושומרון/"הגדה המערבית") וסופחו לממלכת ירדן בתום המלחמה. כ-190 אלף נותרו ברצועת עזה שנתפסה בידי צבא מצרים. מספרם של הפליטים שמצאו מקלט בירדן, בסוריה ובלבנון מוערך ב-245 אלף.[14] הפליטים שנשארו ב"גדה המערבית" או הגיעו לירדן זכו לאזרחות ירדנית בתום המלחמה. יתר הפליטים נותרו חסרי אזרחות, כיוון שהמנדט הבריטי כבר לא התקיים, והמדינות שאליהן נמלטו סירבו להעניק להם אזרחות. במקומות פזורתם השתכנו הפליטים במחנות פליטים.
בתחומי מדינת ישראל נותרו 150 אלף ערבים.
[עריכה]החלטה 194
לקראת סיום המלחמה אישרה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 194 הקוראת להקמת ועדת פיוס שבה שני הצדדים יגיעו להסכמה ביניהם על כל הנושאים השנויים במחלוקת. מתוקף החלטה זו גם הוקם אונר"א - ארגון הפועל לסייע לפליטים הפלסטינים, אך המנדט שלו לא מאפשר לו לפתור את בעייתם על ידי יישובם במקומות המצאם. קיימות מספר גישות בנוגע למעמדה של החלטה זו והמשמעויות הנגזרות ממנה.
[עריכה]הפליטים היהודים
עם הכרזת העצמאות נפתחו שערי המדינה לעלייה ללא מגבלות. אל המדינה הצעירה הגיעו ניצולי השואה מאירופה, חלקם ממחנות המעצר בקפריסין ופליטים יהודים ממדינות ערב. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים.
כ-296,000 יהודים עלו ממדינות ערב, חלקם ברחו בעקבות גל פרעות שנפתח כנגדם בעקבות ניצחון ישראל על הערבים.[15] רוב העולים הגיעו לארץ בתחילת שנות ה-50 במהלך העלייה ההמונית ונקלטו במעברות. ישראל התחילה בקליטת עלייה בתנאים קשים, תוך הנהגת מדיניות של כור היתוך וצנע כלכלי.
[עריכה]הקמת צה"ל
במהלך מלחמת העצמאות הוקם צבא הגנה לישראל תוך פירוק שאר הארגונים הצבאיים היהודיים: לרבות ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י. בן-גוריון האמין שבמדינה ריבונית צריך להיות רק כוח חמוש אחד והוא הצבא הכפוף למרותה של המדינה. במהלך מלחמת העצמאות צה"ל רכש כלים ואמצעי לחימה והקים את חילותיו הבסיסיים: חיל האוויר, חיל הים, חיל הרגלים (חטיבת גולני), חיל השריון הישראלי (חטיבה 8), חיל התותחנים, חיל המשטרה הצבאית וחיל ההנדסה.
[עריכה]שמות המלחמה
המלחמה כונתה בשמות שונים. בצד הישראלי כונתה "מלחמת תש"ח", "מלחמת העצמאות", "מלחמת הקוממיות" ו"מלחמת השחרור" ובצד הערבי כונתה "מלחמת 1948" או "אסון 1948".[16] בשפות זרות יש המכנים אותה "המלחמה הישראלית-ערבית 1948" ובשמות דומים.
בשנות ה-50 ביקש דוד בן-גוריון לקרוא למלחמה "מלחמת הקוממיות", ובכך להדגיש את התקומה ההדרגתית של האומה בהתאם לאתוס של ציונות מעשית בה דגלה מפא"י. לעומתו, ביקש מנחם בגין לקרוא למלחמה "מלחמת השחרור" באופן המדגיש את המאבק נגד הבריטים שבו היה לאצ"ל חלק יותר משמעותי. גם בגין וגם בן-גוריון לא קיבלו את מבוקשם ורוב הערים השתמשו בשם "מלחמת העצמאות" בהנצחת המלחמה.[17] גם נתנאל לורך התנגד לשימוש בשם שהציע בן-גוריון בשם ספרו, ואף על פי שבהוצאת "מערכות" נקרא הספר "תולדות מלחמת הקוממיות", בהוצאתו הפרטית הוא קרא לספר "קורות מלחמת העצמאות".[18] בעיתונות התקופה שימשו שלושת השמות בערבוביה ולעתים אותה כתבה ב"דבר" הכילה את שלושת השמות של המלחמה.[19]
לורך הביע התנגדות לשם "מלחמת השחרור", וכתב שהשם "מלחמת הקוממיות" נבחר על ידי התומכים בו כדי להדגיש את הייחודיות של המלחמה לעומת מלחמות של עמים אחרים.[20] בקרב חוקרים צעירים רווח המינוח "מלחמת תש"ח" בגלל היותו פחות טעון פוליטית. עם זאת, יש חוקרים, כמו דוד טל[21] ובמיוחד ההיסטוריונים החדשים, המעדיפים להשתמש בשם "מלחמת 1948". מרדכי בר-און טוען שגם שם זה בשמשו בעברית "נשמע מתריס ואין הוא נמלט ממטען אידאולוגי בכיוון הפוך"[18]
מחלוקת נוספת בין החוקרים נתגלעה לגבי השלב הראשון של המלחמה, עד סיום המנדט הבריטי. ישנם, כמו בני מוריס שכינו שלב זה "מלחמת האזרחים" ואחרים כינו אותו "המלחמה הבין–קהילתית".[18]
[עריכה]הערכה
הערכת תוצאות מלחמת העצמאות הייתה לנושא מחלוקת בין אישים ישראליים שלקחו חלק בניהול הלחימה. ב-6 במרץ 1964 צוטט דוד בן-גוריון כאומר ש"אילו עמד משה דיין בראש המטה הכללי של צה"ל בראשית מלחמת הקוממיות ייתכן שגבולות המדינה כיום היו שונים והיינו מגיעים להישגים צבאיים גדולים יותר".[22] על דברים אלו הגיב יגאל ידין, ששימש כרמטכ"ל בפועל בימי מלחמת העצמאות בגלל מחלתו של הרמטכ"ל יעקב דורי, שלחלק מהכשלונות אחראי דוד בן-גוריון שהתערב בנושאים טקטיים לא לו וכי בחלק מהמקרים נקבעו הגבולות לא בגלל בעיות צבאיות אלא משיקולים מדיניים. ידין גם הביע הסתייגות מעצם העיסוק בנושא באומרו שיש להודות לחיילים על ההצלחה במלחמה שאפשרה את קיום המדינה.[23] יגאל אלון הגיב באומרו שארץ ישראל נשארה מחולקת אך ורק משום שהדרג המדיני עצר את הצבא ברגעים המכריעים כאשר היה בשיא ניצחונותיו בכל החזיתות.[24] רמטכ"ל מלחמת העצמאות, יעקב דורי, הגיב לדברי בן-גוריון באומרו: "אינני שותף לדעה ... כי ניתן היה לכבוש את הארץ כולה אילמלא ההוראות המדיניות, בכוחות הדלילים שעמדו לרשותינו ובנסיבות המדיניות". בהתייחס לכשלונות צבאיים אמר שהיו מפלות שייתכן שהיה אפשר למנוע אותן אך יש להשאיר את בדיקת העניין להיסטוריונים.[25]
[עריכה]ראו גם
הנכבה
חילות צה"ל במלחמה:
חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות
חיל ההנדסה במלחמת העצמאות
חיל התותחנים במלחמת העצמאות
[עריכה]לקריאה נוספת
[עריכה]מקורות
דוד בן-גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1982.
משה שרת, בשער האומות 1946–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1958.
גדליה יוגב (עורך), תעודות מדיניות ודיפלומטיות, כרך I (כרך מקדים): דצמבר 1947 – מאי 1948, ירושלים: גנזך המדינה, תש"ם.
יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 1: 14 במאי – 30 בספטמבר 1948, ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"א.
יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 2: אוקטובר 1948 – אפריל 1949, ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"ד.
ימימה רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב דצמבר 1948 – יולי 1949, ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"ג.
רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ״ט בנובמבר 1947, החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים, באתר מציל"ה
[עריכה]הדרכה
מטכ"ל, ענף היסטוריה, תולדות מלחמת הקוממיות, תל אביב: הוצאת מערכות, 1959.
זאב וילנאי, המערכה לשחרור ישראל, ירושלים: הוצאת הקרן הקיימת לישראל, 1949.
אפרים תלמי, מה ומי: לכסיקון מלחמת העצמאות, תל אביב : הוצאת דבר, 1964; 1980.
יהודה ואלך, מדריך כרטא למלחמת העצמאות - מבצעים - אתרי קרבות - אתרי הנצחה, ירושלים: הוצאת כרטא, 2005.
קרבות תש"ח, תל אביב: הוצאת מערכות וצבא הגנה לישראל.
[עריכה]מחקרים
יהודה ואלך (עורך), היינו כחולמים: קובץ מחקרים על מלחמת הקוממיות, הוצאת מסדה, 1985.[26]
נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, הוצאת מסדה, 1958.
אילן עמיצור, אמברגו, עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1995.[27]
אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות: תש"ח-תש"ט – דיון מחודש, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2004.
מרדכי בר-און, אנשי העורף, אנשי החזית: דימויי העורף בקרב לוחמים בתש"ח, ישראל 4, 2003, עמ' 35-7
ארנון גולן, פליטים יהודיים במלחמת העצמאות, יהדות זמננו 8, תשנ"ג, עמ' 242-217.
יצחק גרינברג, מימון מלחמת העצמאות, הציונות 13, 1988, עמ' 25-9 .
דוד טל, מ'חזית כעורף' ל'חזית כחזית': פינוי אוכלוסייה לא-לוחמת מיישובי ספר במלחמת העצמאות, ישראל 4, 2003, עמ' 81-61
דוד טל, האם ישראל ניצחה במלחמת 1948, ואם לא, מדוע כן?, זמנים, 80, 2002, עמ' 54-42.
עמיחי לוי, אליעזר ויצטום, מישל גרנק, משה קוטלר, תגובות-הקרב במלחמות ישראל 1973-1948 – חלק א': רקע כללי והיסטורי, מתודולוגיה וסקירת ספרות והתקופה, חלק ב': מלחמת השחרור, 1948, שיחות 4, (1), 1989, עמ' 70-60.
משה נאור, חזית העורף וההתגייסות במלחמת העצמאות, ישראל 4, 2003, עמ' 59-37
לילי רתוק, נשים במלחמת העצמאות: מיתוס וזיכרון, בתוך: דן לאור (עורך), סדן: מחקרים בספרות עברית, 5, 2002, עמ' 303-287.
יואב גלבר, מגעים דיפלומטיים טרם התנגשות צבאית – המשא-ומתן בין הסוכנות היהודית למצרים וירדן (1948-1946), קתדרה 35, אפריל 1985, עמ' 162-125
תומס ש' מאיר, לשאלת המגעים החשאיים בין מנהיגים מצריים ושליחים ציוניים בשנות הארבעים, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 198-189
אברהם סלע, יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק ראשון), קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 162-120; הנ"ל, יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק שני), קתדרה 58, דצמבר 1990, עמ' 193-172
מוטי גולני, הנהגת היישוב ושאלת ירושלים במלחמת העצמאות (דצמבר 1947-מאי 1948), קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 172-156
אלחנן אורן, מקומה של ירושלים במדיניות הביטחון בתש"ח, עד הכרזת העצמאות, קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 182-174
מעוז עזריהו, בין שתי ערים: הנצחת מלחמת העצמאות בחיפה ובתל אביב – מחקר בעיצוב הזיכרון הישראלי, קתדרה 68, יוני 1993, עמ' 125-98
מאיר אביזוהר, שלושת שעוני החול בהיערכות למלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 60-41
יואב גלבר, המודיעין והערכתו ערב מלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 102-61
מאיר פעיל, המדיניות והאסטרטגיה של בן-גוריון בגמר מלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל 5, 1995, עמ' 64-37
דוד טל, מי בלם את המצרים במלחמת 1948?, עיונים בתקומת ישראל 10, 2000, עמ' 121-102
דוד טל, מלחמת תש"ח – מלחמתו של דוד בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל 13, 2003, עמ' 138-115
משה כרמל, לידתה וצמיחתה של חזית הצפון, מערכות 279-280, יוני 1981, עמ' 23-29
רקע
רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ״ט בנובמבר 1947, החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים, באתר מציל"ה
מחקר הכוחות הערבים
בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, (תרגום מאנגלית: ארנון מגן), תל אביב : הוצאת עם עובד, תשנ"א 1991.
בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה. תל אביב : הוצאת עם עובד וספריית ספיר, 2010
יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר, 2004.
יצחק רונן, שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס ותל אביב :ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2006.
יואב גלבר, פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 74-23
אלחנן אורן, על 'פלישת צבאות ערב' בעיני המודיעין, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 608-605
יוסף נבו, על המקורות הערבים לחקר מלחמת העצמאות, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 101-98
לימור אבוניל, צבא ההצלה של אלקאוקג'י, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, 2005.
מחקר החברה האזרחית בתקופת המלחמה
מרדכי בר-און, מאיר חזן (עורכים), עם במלחמה – קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, 2007.[28]
נורית גרץ, מלחמת השיחרור: מאבק בין דגמים בתרבות הישראלית, הציונות כרך י"ד, 1989, עמ' 50-9 .
מאיר חזן, עתונות לוחמת: השתקפות מלחמת העצמאות בעתוני הילדים, קשר 32, 2002, עמ' 125-114.
חנן חבר, שירה ורפורטז'ה במלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל 2, 1992, עמ' 448-427 .
חקר ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות
מרדכי בר-און, מבט שני לאחור: רוויזיה בהיסטוריוגרפיה של מלחמת תש"ח וראשית המדינה, יהדות זמננו6 ,תש"ן, עמ' 116-89.
נתנאל לורך, גרשון ריבלין, מאיר פעיל, אלעזר גלילי, יוסף טבנקין ואחרים, דיון: בעיית ההיסטוריוגראפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 97-61.
יוסי בן ארצי, על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 65, ספטמבר 1992, עמ' 167-159.
הנושאים החמים
