המכולת של אליסיאן
והיתה גם המכולת של אליסיאן, בין שתי חנויות.
מצד ימין הפלאפל של יונגרייז הג'ינגי שהיה מדבר עם אבא על נושאי צבא ותורה, ובאופן כללי נשא אקדח על החגורה שלו, שזה היה חשוב ביותר בעיני. ומספרי הסיפורים טענו שכשהתפוצץ צובר הגז בחצר של גן טרום חובה, הוא שלף את האקדח ויצא בריצה מהפלאפל. נתון שגרם להעלאת ההילה סביבו.
בצד השני היתה חנות בשר של חיה אלבוים, ופעם פעם היה אפשר להשיג שם קישקע אמיתי ממעים של פרה, ממולאים בתערובת צהבהבה של קמח ושומן, אני זוכר את השינים שלי קורעות את מעטה המעיים, בתאווה מהולה בגועל, מעין עולם הזה.
באופן כללי, רוב השידוכים בשכונה, נסגרו על הדלפק הרחב של החנות, ומי שרצה לקבל מידע איכותי ומעודכן, היה מתעדכן תוך כדי שהוא דוחה הצעות מפתות לרכישת ויטמינים ושיקויי רפואה שמשום מה נמכרו שם מאחורי הדלפק.
הסנדלר הקשיש תמיד, היה יושב על ארגז תנובה בין הפלאפל לאליסיאן, והלשונות ריכלו על כך שחצי מהמרכז המסחרי שייך לו, וכראיה הביאו את העובדה שהוא מכניס מדי ערב את האימום שלו, ואת ארגז התנובה, לתוך המחסן של יונגרייז, ראייה פורנזית מובהקת לכך שהוא בעל הבית הצנוע.
ובאמצע עמדה המכולת, הומה ושוקקת.
על הדלפק בכניסה נערמה תערובת בלתי אפשרית של מסטיקים בשקל, גוש גבינה צהובה ענקי, שבחיים לא היינו קונים ממנו בגלל שמי יודע מה עוד חתכו עם הסכין הזאת, פח זיתים מחליד, וסיגריות בכל מקום.
כולם עישנו, שלומי שחזר בתשובה, עזרא שהיה עוצם עין אחת למנוע מהעשן של הסיגריה לעלות לתוכה, בעודו מדפדף בכרטסת. תקווה האצילית עם הברט הכתום, ואורי, שנפטר יום אחד, ואיש לא ידע לספר למה.
בכל החניה המרוצפת חנו רק מעט רכבים, הרנו אקספרס של דוד גוטשטיין, האמבולנס של סינגר, והרכב הכחול המוזר של הנדלר, שלושה גלגלים היו לו.
כל שאר הרכבים היו ישנים, צבועים בצבע פשוט, ובעיקר מקרטעים.
הרכבים של אליסיאן בלטו בנוף בין המצולעים של השכונה, חדישים, שחורים ותמיד שטופים.
בנים ונכדים יצאו ונכנסו והסתובבו בג'ינס, טריקו, וג'ל בשערות, גוררים את הארגזים של אנג'ל, ופורסים לך גבינה צהובה בסכין הגדולה.
ואני הייתי כבר בן שש או שבע, ולכן יכלתי לחצות את המרוצפת ולהיכנס ל"יד אברהם" כדי לקנות לחם פרוס אחד, ושני חלב.
לקחתי שקית צהובה, ובמיומנות הוצאתי מתוך הארגזים שהיו עדיין בחוץ, לחם אחד שחור פרוס, וגם שתי שקיות חלב של תנובה, בד"ץ.
ניגשתי אל הקופה, וכמה שהייתי גבוה, עדיין הייתי צריך להתאמץ כדי שעזרא ירים את הראש מעיתון הבוקר ויתייחס אל הראש שלי שמציץ בין פחי הזיתים החלודים שהיו על הדלפק.
"כן ילד", פנה אלי עזרא פתאום בלי להסתכל בכלל לכיווני, "מה יש לך".
"לחם אחד", אמרתי לו.
"פרוס". הוא הניח ותיקתק במחשבון.
"כן", עניתי, תוהה מאיפה הוא יודע, "ושתי חלב".
"שבע תשעים" הוא סיכם והמשיך לקרוא בעיתון על הרעיון המוזר של הסכם אוסלו שעומדים לחתום עם ערפאת.
"לרשום לארלנגר!" הודעתי בחשיבות, והוא דיפדף בכרטיסיה, זה לא היה קשה, היינו בא' אז הוא מצא את הכרטיס שלנו במהירות.
נשארתי לעמוד שם בכניסה לחנות, משולם דהרי נכנס בינתיים לחנות, רכן מעל הקופה והסביר לעזרא, למה אין שום סיכוי שהסכם אוסלו יעבוד, כולם שקרנים שם, הוא אמר, ובסוף יתנו להם נשק והם ישתמשו בו נגדנו, ורבין הוא בוגד שצריך לעשות לו מה שעושים עם בוגדים.
פתאום חשדתי שהוא זה שכתב על הקיר בכניסה ל"הכתובת להעתקות" החנות שלנו ששימשה כמשכן למכונות צילום מעלות ניחוח חם של דיו, וכסניף של אמריקולור, הפוטו המתקדם מגאולה – "רעבין בוגד! רעבין שותף לרצח!".
שתי ילדות עם ילקוט מרובע סקוטי על הגב, ותיק אוכל תואם מתנודד על הצוואר, עברו משתי הצדדים שלי, הן קנו שוקו ולחמניה, ואני עמדתי וקינאתי בהן.
סוכן של ממתקי עונג עמד ממש לידי, ורשם בפנקס גדול כמויות של מרמלדה וסוכריות קריסטל.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה רחת לקום?" הוא שאל את עזרא.
"שכונה של אשכנזים אני אומר לך", חזר עזרא, "אפילו הספרדים פה הם משתכנזים".
עברו כמה דקות של המתנה, ואני הספקתי לקרוא את הפרסומת של אלבום הרבנים החדש, שבחיים לא יקנו לי, שיננתי את כל המחירים של המסטיקים, אפילו המסטיק אבטיח הגדול, והבטחתי לעצמי שאני אלך להשוות אותם למחירים של "הסבתא", פתאום שמעתי את הקול של שלומי, הבן של אליסאן.
"ילד אתה צריך משהו?" הוא היה עסוק בפריקת ארגז של וופלים מן, "למה אתה עומד פה?"
"אני מחכה לעודף", עניתי בקול שקט וביישני.
"מחכה למה?" הוא שאל.
"לעודף"
הדי הצחוק שהתפשטו בחנות, וגרמו לעזרא לצחוק ולפלוט עשן תוך כדי שיעול, ליוו אותי כל הדרך הביתה, מהשלוש מדרגות, דרך השביל שבין הערבות, רצתי, אפילו לא התגלשתי על המעקה, פשוט רצתי שתיים שתיים במדרגות ועליתי הביתה.
) הוא עוד מכר 'כדורי אש'....
הנושאים החמים
