שיתוף - לביקורת כבר לא נרקסיסט

[א. פרי]

באותו בוקר נפלא השמש שטפה את ההרים הסמוכים למקום הממלכה, והשדות זהרו מתמיד.

האריה יצא לעוד יום מלא בתפקידיו כמלך האזור.

הוא צעד בנחת מהיר, עיניו הבוהקות סקרו את האופק.

אין איומים על הסביבה.

חיות השדה הרכינו ראש למולו. כל האזור רחש לו כבוד.

והוא פסע לו, בראש מורם, ודאג בראש ובראשונה לעצמו.

כולם צריכים לראות אותו, ולחלוק לו כבוד. הוא המלך של כולם.

וזה מה שכולם עשו, כיבדו אותו כמיטב יכולתם.

למרות זאת היה לו מעט משעמם, אז הוא נהנה להפגין את מלכותו.

הוא החליט לחזק את שלטונו ולבטל את רשימת השרים,

אחר כך השתוקק לשלוט על מערכת המשפט,

והשיעמום גבר,

וגם המצוקה הפנימית

אז בלי לשים לב הוא התחיל לבסס את שלטונו בממלכה.

הוא עשה זאת בממלכתיות, אף אחת מהחיות לא שמה לב שיש כאן שלטון ולא מלוכה.

ומסביב, הביטו אחריו החיות בהערצה גלויה או סמויה, והרגישו שטוב להן, וטוב לסביבה וטוב למלכן.

קיבלו באהבה את שיגיונותיו

ואיזה כיף שיש להם מלך כזה.

כך עבר יום ועוד יום.

ויום אחד החיות בממלכה הבינו שיש להן אמירה, שיש להן חיים משלהן, שהן לא צריכות באמת מלך.

שמספיק להן רמטכ"ל נחמד שישמור על השקט הביטחוני, ועוד אי אלו פקידים שישמרו על איכות הסביבה ועוד כמה דברים מסביב.

הן גדולות, הן חכמות, הן מבינות, יש להן ייחודיות, יש להן מה להציע -

לפחות כמו האריה.

ורוצות כבר להיות מלכות בעצמן.

אז האריה נאלץ לראשונה בחייו, להתמודד.

להתמודד מול עצמו.

הוא נאלץ לחפש את עצמו באמת, לגלות את הכוחות האמיתיים שלו,

שלא קשורים לסביבה בכלל.

הוא הבין פתאום שהעוצמה שלו נמצאת בתוככי עצמו, בלי קשר לכתר.

הוא גילה את עצמו מחדש.

והעוצמה שלו היתה כל כך גדולה.

כי היא כבר לא היתה תלויה בנתינים, היא באה אליו מהכוח של עצמו.

הוא לא היה צריך כבר לשאוג.

(והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים)

 

[חני כהן :)]

כתיבה יפה.