שיתוף - לביקורת כבשים לבנות. כבשים שחורות.

  • הוסף לסימניות
  • #1
מוקדש באהבה לכל הכבשים השחורות באשר הם

אי שם במדינה רחוקה, לפני שנים רבות, חי לו עדר כבשים.
בעדר כבשים רבות, גדולות וקטנות, שמנות ורזות, גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות.
בעל העדר אינו מטפל בכבשים בעצמו. הוא שולח אותם למרעה בליווי הרועה שלו.
הרועה מאכיל את הכבשים, חולב אותם, וגוזז את הצמר כשצריך.

יום אחד החליט בעל העדר לבקר במרעה שמחוץ לכפר. לראות כיצד הרועה מנהל את העדר, באיזו צורה הוא מטפל בכבשים, והאם הוא עושה את מלאכתו נאמנה.
כאשר בעל הבית הגיע למרעה, נשאל הרועה: "כמה חלב נותנת כבשה בכל יום"?
ענה לו הרועה: "כל אחת מן הכבשים הלבנות נותנת תפוקה של שלוש ליטר ביום".
שואל אותו בעל הבית: "והשחורות- כמה הן נותנות"?
אומר לו הרועה: "הכבשים השחורות גם הן נותנות תפוקה של שלוש ליטר חלב ביום".

מחזיר בעל המרעה: "ובאיזה אוכל אתה מאכיל את הכבשים במידה ואין להם מספיק מהמרעה כאן?"
עונה לו הרועה: "יש לי אוכל משובח, בריא ומזין אותו אני נותן לכל הכבשים הלבנות."
"ומה לגבי הכבשים השחורות?"
"כמובן שאתן גם לשחורות".

ממשיך הרועה ומספר כי בשעות הצהריים הוא נוהג להכניס את הכבשים הלבנות לתוך הדיר הסמוך למרעה בכדי שהשמש הקופחת לא תציק להם.
שואל אותו בעל המרעה: "ואת השחורות?"
אומר הרועה: "גם את השחורות".

אומר בעל המרעה לרועה בפליאה: "אני לא מבין את ההתנהלות שלך. בכל פעם אתה מדגיש את היותך דואג רק לכבשים הלבנות, מה שמביא אותי למסקנה כי יתכן שהכבשים השחורות שונות מהם. אלא שבסופו של דבר, כאשר אני שואל אותך במפורש האם הכבשים השחורות נכללות גם הן יחד איתן – אתה משיב לי בחיוב. אז תגיד לי, מדוע אתה לא אומר מלכתחילה "כל הכבשים"? למה אתה מתייחס לאותן כבשים שחורות כאל סוג ב' עד כדי כך שלא צריך לספור אותן או לדבר עליהן?

"ספר לי, האם הכבשים השחורות נותנות פחות חלב או צמר מאלו הלבנות? האם הן פחות ממושמעות? האם הן עושות נזקים?"

אומר לו הרועה: "לא".
"אבל הן שחורות".
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
והנה תמונה של העדר:
GPT הכין את התמונה. נכון שזה חמוד?
כבשים שחורות.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
צמרמורות...
קטע כתוב מדהים ובעל מסר מדויק.
עצוב מאוד שזה המצב בימינו...
אוראל היקר! תודה על מילים מפרגנות!
באמת שזה עצוב. וזה גם לא ממש מובן ההתנהלות הזו. כי הרי כל כך קל לאהוב. אז למה לשנוא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #9
באמת קצת הסתבכתי עם זה, כי גם רציתי שיהיה מובן שהרועה שתק לרגע בין המשפטים.
למעשה, הצורה הזו:
"לא", אומר לו הרועה,
"אבל הן שחורות".
טובה יותר מכל הבחינות. תודה רבה!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

ונתנה תוקף-

"פעם, פעם", כך מתחילות אגדות, שתי מילים שחוזרות על עצמם, יוצרות קסם במציאות, "בארץ רחוקה, רחוקה, חי עדר כבשים, כבשים רבות היו בעדר, מהן שחורות, מהן לבנות, מהן מנוקדות, גבוהות ונמוכות, שריריות ועדינות, כאלו עם גומה ותלתלים, וכאלו שתמיד ידעו איפה למצוא דשא", ככה מתחילים סיפורים טובים, כך נבזק בהם קסם, חותם על מילים כותרת: אגדה.

אחר כך, בקול לוחש ממשיכות אגדות ב"פתאום". "פתאום" אומרת האחות התורנית לאח הקטן. "פתאום". אומר האב לבנו שלא מצליח להירדם, "פתאום". אומרים החיים בקול מקפיא דם, "פתאום בא זאב", מלחששת האגדה, "הוא הגיע לכיוון העדר, פער את פיו, שיניו נצצו לאור הירח", הילדון הקטן ששוכב במיטה עוצם עיניים בבעתה, הילדונת מצטרחת, והסיפור ממשיך, "הוא לקח שני כבשים מהעדר, אכל אותם, פצע שתי כבשות רועדות, זרע בלגן ובלבול, והלך, היה חושך", מייטיב האב לספר, הוא מתאר שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של פעיות רכות, מבוהלות, בליל של בכי, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?

"ואז", כך ממשיכה כל אגדה, יש בה "אז", יש בה רועה שבה, עם חליל ומקל, רדף אחרי הזאב, חילץ מפיו כבשה, התיישב באמצע העדר שלו, והתחיל לספור את כבשותיו, הוא ספר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אסף אליו בחיבוק את אלו שברחו רחוק מידי, עצמו עיניים לא פתחו כדי לראות שזה הרואה, הוא ספר אותם, העביר אותן תחת המקל, אחת. אחת.

"וכך הן חיו באושר", מסיימות האגדות ואחות מתמתחת, ילד נרדם, ילדונת צוהלת, "כך הן חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה".

"פעם, פעם" לחשו לי החיים אגדה, ניסו לזרוע קסם בבלבול, "זה לא פעם" תיקנתי אותם בקפידה. "זה כל פעם" כך מתחילה אגדה של חיים. אין מרחק. אין קסם. אין פעם שניה.

"בארץ אחת שאני מכירה היטב, יש עדר גדול, ממנו יש גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות, חזקות וחלשות, מתולתלות וחלקות, יש בו את אלו עם נעלי הטומס ויש בו את אלו שיודעות מה לענות למורה, עדר גדול מאד". כך נבזק קסם של חיים לתוך סיפורינו כותב כותרת נוקבת: חיים.

חיים הם לא אגדה. אין איך לעצור פתאום. אי אפשר לעצום עיניים. להיצמד לשמיכה כשזאב נושף, ותמיד בחיים בא ה"פתאום", החיים לא הופכים ללוחשים, הטון לא יורד, כך בא פתאום של חיים, יודע הוא איפה למצוא ילדות, איך לסחוט מהן אוויר.

"פתאום" כך צורחים החיים בקול יריות של פיגוע.

"פתאום" כך צורחים החיים בקול חריקת תאונה מצמררת.

"פתאום" הם לוחשים למול סידור לא רטוב

"פתאום" הם שותקים למול דמעות בלי כמות.

"פתאום" הם אומרים בקול מקפיא דם, זורעים בלבול וחושך, והיום עוד מאיר, שולח קרניים מסנוורות לעיניים שאיבדו כבר דמעות. ורק סימני שאלה עוד יש בהן ויש שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של בכיות רכות, מבוהלות, בליל של צעקות, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?

"ואז" אומרים החיים בקול תרועה, וילדה עוצמת עיניים, "ואז הוא מגיע, ברחמים גדולים, יהיו שיתארו אותו סופר, מעביר פס, ויהיו שיתארו אותו רועה. יהיו שיתארו אותו רואה. רואה את עדרו אחרי שבא בו זאב, הוא סופר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אוסף אליו בחיבוק את אלו שבורחות רחוק מידי, עוצמות עיניים לא פותחות כדי לראות שזה הרואה, הוא סופר אותן, מעבירן תחת שבט. תחת חסד. מרפא להן. חובק אותן. מבקר.



"כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת--כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל וְהוֹצֵאתִים מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-אַדְמָתָם; וּרְעִיתִים, אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בְּמִרְעֶה-טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם; שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ, וְאֶת-הַחוֹלָה אֲחַזֵּק; וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט." (יחזקאל ל"ד)
יש לי התלבטות לגבי עניין מסוים בקטע, לא משהו שנסמך על פרקים קודמים וכדומה.
אשמח לביקורת, אולי תבחינו בזה גם אתם.

*

איש לא אורב לי מצידה השני של דלת המתכת המפורזלת, אף בחור לא נרעש למראי חוצה את המסדרונות, שום פריט לא העז להפר את הסדר שניסיתי להשליט במזוודתי רק הבוקר ואפילו האוזניות שלי נחות בשלווה במקומן, כמו לא ארע דבר.

הרבה ארע, אבל לא זו הסיבה בשלה אני מחניק אנחת רווחה, אלא חמש חברי החדר החדש שלי, שלא מצאו שום תעסוקה אחרת מלבד לבהות בגבי ולהתלחש חרש.

"הרבצת לגאודקר", אחד מהם לבסוף אוזר אומץ, וקולו, כשהוא נדחף אל קִצַה הימני של שדה ראייתי, מתגבר בתרעומת: "שברת לו ת'אף!"

אצבעותיי קופאות על מגוף הרוכסן. אז גאודקר קוראים לו. מזל טוב על הזכייה! משונה שלא ראיתי אותה מתנוססת על פניו.

"אתה יכול לשתוק עד מחר", ממשיך ההוא. פרצוף בלונדיני-נמשים, עיניים צרות, חומות, ומידות בריון מתחיל. "אבל שתדע שזה לא עובד ככה פה. אתה לא מפליק למי שבאל'ך וחוזר כאילו כלום אחרי חופשה של שבוע!"

מאה ואחת אפשרויות תגובה בוערות לי על קצה הלשון, רק הדיסלקציה, שמול בני גילי תמיד כבשה חלקות מיכולת ההבעה שלי, מרוקנת עליהן מטף שלם.

"הבנת?!" הבלונדיני כמעט שואג. "או שאני צריך להסביר בשפה שלך?!"

הבנתי. הבנתי שעושים עליי אמבוש, שאיכשהו אני צריך לשרוד אותו, לחייך, להושיט יד לפיוס ובסופם של עוד כמה צעדים מתקתקים – לאתר את ראש השועלים ולהגיש אותו מבושל לדבעי היישר לטלפי משטרת המודרניזציה. אם הוא אכן קיים.

"הבנתי", אני ממלמל. מחזיר מבט למזוודה הפתוחה, דוחק אגרוף ימין לבד האפור ושני קומץ על המגוף. רוכס באיטיות בניסיון לבלוע את הזעם שמתעורר בי, מדגדג בשרירי זרועותיי.

"יופי", מתרשם המנומש. "אז תסדר ביניכם את העניינים עד ארוחת הערב, למה אני לא אהבתי מה שעשית לבנדודה שלי".

אם תמהתי על מעורבותו הפעילה – קפצה עליי התשובה, ויש לציין שאני ממש לא מחבב אותה. אין לי שום צורך בשועלים נוספים בלהקה, במיוחד לא כאלה שמקשקשים בזנבם המנופח כנגד חבר מעודדים.

"גם אני לא אוהב את מה שהוא עשה לי", הנה, הלשון שלי מצאה אותי, ועל אף שתגובתה הנרעשת לא חכמה במיוחד, אין לי ברירה חוץ מלהמשיך בהפגנת הנוכחות שלה והחזרת האגו האבוד שלי: "אז תגיד לו שאני מחכה".

עפעפיו מצטמצמות, רק אישוניו נראים תחתיהן. "בסדר", אומר הבריון המתחיל בהיסוס ניכר. "אני אלך להגיד לו".

הוא הולך. ארבעת מעודדיו פורשים, דבקים בקרבתי. אני פותח שוב את המזוודה, מחליט לפזר אותה בארון ארבע דלתות שנשען על הקיר החיצוני, לצד החלון, מאשר לעמוד מולם בטל, גם כך לא נראה שיתאפשר לי לחזור הביתה עוד היום.

חבל. חבל שלא עשיתי אחורה-פנה שבוע שעבר, יכולתי למצוא לעצמי בית כנסת נאה, ללמוד בו מבוקר עד לילה בלי הפרעות, ושיגידו הנתקלים בי מה שירצו. למה עשיתי את זה לעצמי?

בגלל העדר. בגלל הרועה שמצפה ממני ללכת בתלם. בגלל שאיפושהו, אחרי הליכה ארוכה, אמור לצוץ אחו רענן וטרי, מזין ומחיה נפשות.

דלת ארון ימנית נפתחת. נסגרת. ימנית תחתונה נפתחת, מזוודה מושכבת לצידה. שפתיי נמשכות בגיחוך. אף אחד לא חושב שהכבשה התמימה רוצה מאד את התלם, ושרק הזאב, שאורב לה על כל צעד ושעל, מבריח אותה אחור.

אני מנענע ראש, מסלק כל זאב שהוא מדמיונותיי. מחלץ מגדלים ודוחף לקרבי המדף, ממלא אותו עד תום ומחפש מקום אחר להניח את השארית.

הארון מפוצץ, לאו דווקא באמצעים חיוניים, ואין לי הכוח לנסות ולהידבר עם עדת גאודקר ששומרת עליי לבל אברח. נאנח ונסוג אל המזוודה שלי, מחזיר אותה למקומה הבטוח על מיטתי ומתמקד בצמד תמונות המודבקות על הקיר מעל זו שמתחתיה.

אז מכל המקומות, לפי הפרצוף הנוכח בשתיים, בחרתי להתמקם מעל בריון מתחיל. נחמד לי, אבל כמו שלא יכולתי לדעת לפני כן, גם לא ממש נשארה לי ברירה, כך שהתנצלות לא תעזור פה.

רגע אחד נוסף עובר עליי בסריקת חבריו מְעַוְותי הפנים, שחלקם נוכחים מאחוריי, בשני אני כמעט צורח אאורה.

שכחתי מהפוסטר של נאור!

כמו שור זועם, מתודלק בבד אדום, אני סב על עקביי. מסתער אל פתח החדר ופוגש חזיתית ובמלוא האון ברבע עוף עם פנים ששכחו להיות מרוחים, אבל גב שממהר להידבק לרצפה.

גאודקר, איזה תזמון.
חֲתוּרָה
עיניו כבויות היו, כמו התייאש מלראות את האור בקצה המנהרה הנוראית הזו. גופו שפוף, נותן לחיים להכתיב לו את קצב הליכתו האיטי. וכך הוא ניגש אל קיר הזכוכית, כך ראה אותו עורך הדין לראשונה.

עורך הדין, שישב כבר מן העבר השני, התרומם, רצה להיראות למרשו בפעם הראשונה במלוא גובהו. האסיר התייישב, עורך הדין התיישב אחריו, מסדר ת כיסאו אל מולו. הקיר העבה בינהם משדר את ההבדל הכל כך קטן שעומד בין החופש והחירות לבין קירות הכלא. ההבדל הקטן הזה שעושה את החיים שלהם כל כך שונים.

"אולי תספר לי קצת" הוא אומר "מה היה, מה קרה" הוא מסדר את החליפה החדשה שלו. תיק ראשון שהוא מייצג. מנסה להראות קצת אמפתיה, למרות שקשה לו לחשוב מה המניעים של מעשה שכזה.

"הכל התחיל לפני חמש שנים" בעל הבגדים הכתומים מתחיל לדבר בקול נמוך שמשתלב היטב בקירותיו האפורים של המקום. "יש לי אח, קטן ממני בשנה, מסיבות שונות הורי החליטו ללדת אותו לבד בבית ולא לדווח עליו לאף אחד הוא לא עבר בבית ספר ולא נכנס לשום מקום בו הוא היה צריך להציג תעודת זהות לעצם קיומו

כל חיינו, לפחות מאז שגדלנו מעט והבנו את משמעות הדברים אחי קינא בי קנאה עזה מאוד אחי קינה על היותי קיים, היותי בן אהוב יותר ממנו על הורי, וממילא על כל דבר ודבר שהיה לי.
הוא קינא בי על היותי הוא קינא בי על היותו, או על אי-היותו

והוא שנא את הורי ככל שהם אהבו יותר ופינקו אותי יותר הוא שנא אותם. שנא אותם כשהתגייסתי. שנא אותם כשהשתחררתי ונסעתי להודו. והוא שנא אותי כשלמדתי מקצוע. את כל הדברים האלה הוא לא יכל לעשות בגללם, ולדעתו גם בגללי.

לפני חמש שנים הוא נעלם הוא השאיר לי פתק קטן בחדר משפט אחד היה כתוב אפילו לא חתום "הם יעלמו ואתה תידפק" האמת, פחדתי ,לא ידעתי מה הוא יעשה איך אני אצא מזה אבל איך שהכרתי את אחי מוכשר והוא יצליח לעשות את מה שהוא רוצה

במשך שנים הוא בנה לי זהות נוספת הוא קנה בשמי דברים הקבלה הייתה שמי היעד היה מקום שכביכול חתמתי על חוזה השכירות שלו.



עורך הדין, יש לומר, היה מופתע.
הוא הגיע לכאן בלי הרבה רצון. תיק שקיבל מהסנגוריה הציבורית, שאף אחד לא רצה לייצג, ולא בכדי. אדם ששרף את הוריו למוות זה לא משהו שמישהו רוצה להוסיף לרזומה שלו, וודאי שלא להתחיל איתו. אבל זה היה התיק היחיד שהוא קיבל, והוא היה צריך להתחיל עם משהו.

הבעיה הכי גדולה שלו עד עכשיו בכל הסאגה הייתה שהוא רצה שהנבל הזה יישב מאחורי סורג ובריח. לא היה דחוף לו שזה יהיה דווקא סורגי כלא; זה יכול להיות גם הסורגים של בית משוגעים, לשם הוא תכנן להכווין את הלקוח.

אבל, כאמור, הוא היה מופתע. מתברר שתפרו לאדם הזה תיק. שכל ההסרטות הברורות, הקבלות, השיחה הבהולה למשטרה של האם שמפחדת מבנה. הכול תפור, ובצורה גאונית, אם באמת נאמין לאותו אדם.

הוא הסתכל בעיניו של האדם המפוחד שישב מולו. הן נראו מפוחדות, מאוימות, תבוסתניות, אבל לא של שקרן או נבל. לא שהוא ראה אי־פעם אחד כזה. הוא התלבט: האם ככה נראה פסיכופת?

קולו החד-גוני של האסיר המשיך בסיפור, מחזק את ריחות הטחב שעלו מהקירות חסרי הסיד מסביב.

"ככל הנראה אחי תפר לי את התיק בצורה מושלמת, בעוד אני גר לי בביתי, חי את חיי הבודדים, אחי חי בשמי חיים אחרים. חיים כפולים שלי, חיים מחקים שלו, מחוקים.

כל מה שהוא רצה בחייו הוא להרוס לי את האליבי. הוא תכנן את הרגע הזה, יצר לי את זהות הפושע, הקרימנל, חסר הרגשות. כך שכניו הכירו אותו, ככה בעבודה הכירו אותו. הם יעידו שזה אני. אנחנו דומים מדי, והוא הזדהה בשמי ובתעודת הזהות שלי.

אני צריך שאתה תספר לי מה שאתה יודע על אותו יום כדי לסגור לי את הסיפור.

עורך הדין מתנער ממחשבותיו ומתחיל לדבר "בשעה 19:07 בערב, ביום ד, חנה רכב שרשום על שמך, בחזית הבית של הוריך.
יצא ממנו אדם, שיש לומר, נראה כמוך. אמנם חשוך וקצת לא ברורה התמונה, אבל צורת הגוף וההליכה די מסגירים שזה אתה.

אותו אדם, שאתה טוען כרגע שהוא אחיך, מתקרב לבית עם שקיות מלאות ומחזיק זר פרחים. הוא מנסה לדפוק על הדלת, אבל לא מצליח בגלל כל הדברים. לכן, הוא מניח את החפצים על הרצפה, דופק בדלת, ומתכוףף להרים אותם בחזרה.

הוריך, כך נראה מהצילום, קצת מופתעים לראות אותו/אותך עם כל הרבה שקיות אבל פותחים את ביתם למרות זאת. מה שמתברר כטעות גורלית. ארבע דקות אח"כ, בשעה 19:11 מתקבלת שיחת טלפון למשטרה בו אימך צועקת "הבן שלנו רוצה להרוג אותנו" ומתנתקת. בשעה 19:25 מתקבלת שיחה מהשכנים על שריפה בבית של הוריך, ועד שכוחות ההצלה מגיעים כבר לא נשאר את מה להציל.

ואתה מחכה שם בחוץ, בהלם, באלם, ובצחוק מטורף.



האסיר מליט את ראשו המגולח בין ידיו. "אז אין לי מה לעשות?" הוא ממלמל

עורך הדין ננער לפתע. "אולי יש איזה הבדל במראה בינך לבין אחיך? משהו שנוכל להוכיח על פיו שאין בינכם קשר?"

"האמת, יש משהו, אבל אני לא יודע אם זה יעזור. שבוע שעבר הסרתי מגבי קעקוע ענק של נחש ססגוני. אני משער לעצמי שאחי עדיין לא חיקה אותי בזה.

עורך הדין ספקטי, למה שיראו את הגב של השורף בתמונה? אבל מבטיח לנסות.

אחרי דין ודברים קצר עם החוקר האחראי, נותנים להם, לשניהם, הזדמנות לראות את ההסרטה ביחד.

ברגע בו אחיו מתכופף להרים את הדברים חזרה, בכניסה לבית. באותו יום ארור ונמהר. גבו נחשף, לא כולו, אומנם, אבל מספיק כדי לראות שיש שם קעקוע אדיר של נחש צבעוני.

עורך הדין מתחיל להתמלאות בתקווה. יש אולי אור, יש אולי מוצא התיק הסבוך הזה.

הוא מתחיל להאמין לאותו איש אומלל שעומד מולו, מבין שייתכן שהוא בן אדם שנתפר היטב מכל הכיוונים.

הוא ניגש אל האסיר "אתה מבין מה זה אומר? אתה רק צריך להתכופף והראות את הגב שלך לשופט. קעקוע כזה אי אפשר להסיר בין קירות בית המעצר."

האסיר מצנן את התלהבותו. "רגע" הוא אומר, " זה אומר שאני אצטרך להתכופף, אין לי כוח"

עורך הדין מסתכל עליו בעצב ורחמים מהולים ברוגז "אתה משוגע? כל מה שאתה צריך זה רק מעט להתכופף, ואתה יוצא החוצה לגמרי, אתה חופשי, משוחרר. ללא עול בכלל. וכל מה שמפריע לך זה טיפונות מאמץ עכשיו?" עורך הדין נעמד, אדום מהצעקות "אתה בכלל מבין מה אתה אומר כאן? אתה מעדיף לסבול 30 שנה בכלא, רק כדי לא להתאמץ טיפה, להקריב קצת מעצמך, את עצמך?

או שאתה לא מבין מה הכוח של ההתכופפות הזו, או שאינך מודע לקושי של הכלא.

אם לא, אתה קשה יום, הרי המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להימלט על נפשך?"
זה מרגיש כמו נסיעה במעלית מטר על 80 ס"מ עם איש זר, אבל ל-24 שעות. מצוקה גדולה.

היעד, אוסטרליה. השכן לטיסה, בעל הופעה מהוקצעת, נראה מלומד ובעל חיבה קטנה מאוד לחרדים. הוא מבקש לעבור למושב שלו. קולו צרוד, כנראה נבח אתמול בקפלן עד השעות הקטנות של הלילה.

עוד לפני שאני קם לאפשר לו כניסה, הוא מועך את רגליו ברגליי, מתיישב במקומו וממלמל תודה רפה.

עכשיו רק נשאר לי לאסוף משקפיים, ספרים ואוזניות בלוטוס מהרצפה. אם למדתי משהו על השכן החמוד, הוא שהמעברים שלו יהיו חלקים ונעימים.

ההמראה הביאה איתה את השלב הבא בטיסה: ניסיונות הירדמות עקרים. אחרי כמה לילות שלא ישנתי כמו שצריך, זה הזמן להשלים פערים.

עוצם עיניים, תופס תנוחה טובה ומתחיל לספור כבשים.

אני מכיר אותן בשמותיהן. אני לא חזק בלהירדם, פוגש אותן כל לילה, מעביר איתן את הזמן.

הן צועדות בסך, ואני סופר במקצועיות, כמו חלפן שסופר שטרותיו בחיבה יתרה. עד שנאווה מנסה לעקוף את תרצה בתור, ואני מתבלבל. כבר הייתי ב-11,425, עכשיו צריך להתחיל הכול מהתחלה. היי נאווה-נאווה, שובבה לא קטנה. לא פעם ראשונה שהיא עושה את זה.

מתחיל מהתחלה ומשנה תנוחות תכופות. לפתע אני שם לב שגם השכן שלי באותה בעיה. חוץ מעמידת ראש הוא כבר ניסה כל תנוחה, אך תרדמה אין!

חשבתי לפתוח איתו בשיחה מקרבת על נדודי שינה, אך חששתי.

השיחה התפתחה בסוף לאחר מפגש ראשים עוצמתי וכואב. שנינו החלפנו מנח ראש בחדות ובתזמון אומלל. אני לשמאל והוא לימין. לאחר שקיעת הכוכבים וחזרת ההכרה, התפתחה שיחה קולחת על קשיי שינה ודרכי טיפול בהם.

החלפנו תסכולים על לילות כימים, טיפולים מאכזבים וכבשים סוררות. "פעם אחת בשבוע אני ישן כמו שצריך. בשבת אחרי הצוהריים, לאחר הטשולנט", פלטתי לו באגביות מוחלטת, לא מבין את ההשלכות החמורות.

הוא שטף אותי בנאום אמוציונלי: "אתם עם התזונה המופקרת שלכם, מקריסים לי את המחלקה".

התברר שהוא קרדיולוג בכיר, מנהל מחלקה, שאליה לטענתו מובלים לצנתורים בהולים אוכלי טשולנט כשפחית קולה בידם.

הוא הטיף לי כל מיני סיסמאות על חרדים ועל הפצת מחלות, זכר לימי הקורונה האומללים.

"אז מה אתה מציע להתמודדות עם הבעיה?", ניסיתי להמיר קללות לעצות מועילות.

"יש דברים טבעיים מצוינים", אמר ושלף קופסה לבנה. בלע כדור אחד, הציע לי אחד אחר.

"זה עובד כמו קסם", הבטיח.

ביקשתי ממנו את העלון לצרכן. מעניין ממה הקסם הזה מורכב. ניסיתי כבר הכול, כלום לא עבד.

הרכיבים היו מוכרים לי מאוד:

אבקת שעועית

מיצוי ייחודי מגריסים

תרכיז תפוחי אדמה

וסיבי בקר.

"היי, זה טשולנט מרוכז", צעקתי לכיוונו בטון מנצח. הוא השיב לי בנחירה ארוכה. עניתי לו באחת ארוכה יותר משלי.

התעוררנו באוסטרליה נגררים מחוץ למטוס בידי הצוות שהכין את המטוס לטיסה הבאה.
שיתוף - לביקורת קריסטל
"ולכן לא פלא בכלל שאם כזו יראת שמים ומידות טובות, כל הבחורים אוהבים אותו ולא מפסיקים ללמוד ממנו, נאחל לבית שנבנה כאן שלא יפסיק להפיץ שמחה החוצה - מה שהוא עושה היום, מזל טוב!"
יוני החליף חיבוק עם החתן ונחת על הכסא המזדמן מוחה את זיעת מצחו במפית. השווער ניגש להודות על הדברים החמים והוא בירך אותו בסבר פנים יפות, השעה החלה להתאחר והוא רמז לאלחנן שכבר צריך לזוז, הם השתהו מעט בבית הכלה עד שנפרדו לשלום מחברם החתן תוך שהם מאצילים עליו ברכות רבות.

כשיצאו החוצה לאוויר הקריר מעט, הביט יוני בחרדה על שעונו, שעון לאו דווקא אלא גם שעון שבפלאפון איקרי שעון ולפיכך נחרד לראות שהשעה 22:07, לא שעה מאוחרת לבחור ישיבה אך שעה מאוחרת לבחור ישיבה שהאוטובוס האחרון מרכסים לישיבה יוצא ב 22:00.
בעוד יוני כוסס את ציפרניו בחשש, אלחנן דווקא היה די רגוע, מה הבעיה לנסוע בטרמפים? מה הבעיה?! כן, מה הבעיה? אתה יודע שזה מסוכן קצת ושמעת מה היה עם נחשון וקסמן? להישאר ברכסים זה יותר מסוכן...
אם זה יוני חייב היה להסכים והם החלו מהססים את דרכם, באותו הרגע פנתה אליהם דודתו של החתן מצוידת ברכב חשמלי חדיש ניילונים ושאלה האם הם צריכים טרמפ, לשמחתם לא היה גבול, דא עקא שהדודה החשובה גרה בחיפה. מחלף יגור טוב לכם? זה יקדם אותנו! המהם אלחנן ושניהם עלו לאחורי הרכב הנוצץ, דקות ספורות של אי נעימות קלה עברו ביעף והם הוטלו אל המחלף הגועש.
חצי דקה של הידוס לתחנה הבהיר להם שהם לא לבד, שני סודנים דממו לצד התחנה, חבורת ערסים צעירה התגודדה אף היא בתחנה לבד מכל עוברי דרך ששמחה נכנסת בליבנו שאיננו מכירים אותם ושכמותם.
חששו הגדול של בחור ישיבה בטרמפיאדה זה שיש לפניו עוד טור לטרמפ, אך אבן נגולה מליבם של יוני ואלחנן כאשר רובם ככולם של באי התחנה נגדשו אל האוטובוס ליקנעם, מה שהעצים את השקט שהופר באבחות מנועי מכוניות החולפות על פניהם במהירות גבוהה.

חלפה לה מחצית השעה, אלחנן שלף את ה C2. שמעתי שתיקון הכללי עוזר לטרמפים. אדרבה, ליוני לא היה איכפת, לא היה נראה שהוא נהנה מידי מן השהות במצב הזה. בני מיעוטים זעקו לעברם קריאות גנאי לא ברורות, עשן המכוניות החל להעיק באפם, כל דקה שחלפה נראית היתה ארוכה מקודמתה, העייפות עשתה את שלה שהרי לא נפלו לרכסים מן השמים אלא עשו אליה את דרכם במשך שעות מספר באוטובוס החבוט.
ייאוש החל מזדחל אל ליבו של יוני שלא היה מורגל בכגון דא, אלחנן היה אדיש לחלוטין ואחרי תיקון הכללי לא זנח את הפלאפון מידיו ועבר למשחק סנייק רב תהפוכות.

כששקע הירח, יוני התחיל להרגיש את הקור, הצטמררות פה, הצטמררות שם, נקישת שיניים, ואין לך קשה מנקישת שיניים תוך כדי פיהוק, שניהם לא חסרו, ורק כשנדמה היה שהם הולכים אכן לבלות את שארית הלילה בתחנה העלובה הופיעו פנסים מסנוורים דיו כדי להקפיץ אפילו את אלחנן.
לימוזינה מפוארת האטה בשולי הכביש, החלון השחור נפתח. אתם צריכים לרחובות? אנחנו צריכים בני ברק, תוכל להביא אותנו למקום קרוב? הא, אין בעיה, אני אביא אתכם, בכיף! אתם בחורה ישיבה, נכון? יוני הנהן במבוכה, מתאמץ לכבוש את הפיהוק הקפוא.

הדלת גדלת הממדים נפתחה אוטומטית ולעיניהם נגלה פאר והדר שלא חלמו שיכול להיכנס אל חלל רכב. המושבים לא היו אלא כורסאות עור שאתה יודע איך אתה נכנס ולא יודע איך אתה יוצא, מנורות בוהקות האירו מעליהן באור יקרות, מכונת קפה קרצה מאחור. בעל הרכב המתין בסבלנות עד שיעלו ויתיישבו במקומותיהם, פתאום חגורת הבטיחות שהיוותה מטרד - הפכה פינוק, החימום דלק בעוצמה בינונית שהשרתה אווירה חמימה ונעימה.

הלימוזינה היטלטלה מעט כשהחלה לנוע במהירות חביבה בכביש המהיר, בעל הרכב, אדם קירח וכיפה קטנה לראשו היה מסביר פנים ושאל בנימוס כיצד הם נתקעו, אף הם סיפרו לו את גלגולם של דברים, מהווארט המפתיע לידיד נפשם ועד לתחנה הלילית שנכפתה עליהם. הוא שיבח את בני הישיבות העומדים כחומה בצורה מול גזירות הזמן, מעט הופתעו יוני ואלחנן לשמוע דברים בסגנון זה מאיש שלא נראה מאברכי כולל חזו"א אך טובה רבה החזיקו לו והודו לו ברוחב ליבם על העזרה הרבה שגמל להם.

הנהג לחץ על כפתור כלשהוא בתקרת הלימוזינה וזמזום נשמע משני צידיהם, יש שם מקרר, אמר. אתם יכולים לשתות ככל שתחפצו, עיניהם נפערו כשבדלת הלימוזינה נפתח מקרר צר וארוך מלא בבקבוקי משקה יקרתיים העשויים זכוכית, אך מה רבתה תדהמתם כשגילו שכל בקבוקי השתיה הם מיני טעמים של משקאות 'קריסטל'.
יוני אמר תודה ובירך שהכל על המשקה הקר שהרווה את צמאונו, התעלם קלות מהעקצוץ המוכר שמלווה את החומרים הכימיים המצויים לרוב במשקאות אלו.
אלחנן לעומת זאת התמהמה בשתיית המשקה וקימט את מצחו לדעת, אפשר לשאול שאלה? פנה אלחנן אל הנהג, איך אפשר להסביר שרכבך אינו מהפשוטים כלל ומלא הוא בכל מיני טכנולוגיה ופינוק, אתה נראה אדם אמיד פלוס, כיצד מסתבר שבמקרר יש דווקא בקבוקי קריסטל?
לחייו של יוני בערו במבוכה והוא נעץ באלחנן מבט נוקב, הלה נשאר באדישותו.
הנהג החביב התמהמה מספר שניות, אתה שואל איך זה שאני כזה אמיד ובכל זאת שותה קריסטל?
פשוט מאד! עיניו ניקבו את אלחנן דרך המראה המקושתת.
אני הבעלים של החברה.

-----------------------

לעיתים אנו פוגשים אנשים שלא נראים תקינים לחלוטין, אולי זה בת השכנים הלוקה באוטיזם, אולי זה כהה העור מהישיבה הסמוכה, אולי זה התסמונת דאון שזועק בקול, אולי זה האיש המסכן שתום העין, אולי זה פגוע הנפש המתרפק על הכביש, אולי זה האשה מהמכולת שצועקת לעצמה.

ואנחנו יודעים, שכולם, כולם שייכים לקב"ה - הבעלים של החברה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה