שיתוף - לביקורת כוס של מלאכים (שיתוף ראשון, אשמח שתבקרו! כיבוד קל במקום.)

  • הוסף לסימניות
  • #1
ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
צמרמורות.
פשוט צמרמורות.
נעתקו המילים מפי.

כתיבה מדהימה, סיפור רך ונוגע והרבה תקווה ותמימות.
אהבתי מאוד מאוד ושמרתי אצלי.

נ.ב: מבוסס על סיפור אמיתי?

רק משהו קטן: הייתי ממליץ לך לחלק לפסקאות, כך הרבה יותר קל לקרוא מאשר במתכונת הנוכחית...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
  • הוסף לסימניות
  • #7
וואו!!
איזו כתיבה מדהימה.
סיפור כל כך נוגע ללב, צובט, מלטף, הכל יחד.
מיוחד ממש.
ואהבתי את הסוגריים בכותרת : )

ברוכה הבאה!

הייתי ממליץ לך לחלק לפסקאות, כך הרבה יותר קל לקרוא מאשר במתכונת הנוכחית...
מצטרפת להמלצה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
נכנסתי בגלל הכיבוד
נשארתי בגלל המלאכים
איזו חוית קריאה נהדרת!

הילדה הרגישה והמתוקה נכנסה לי ללב, וגם אמא שלה. כל כך נוגע ללב, ויחד עם העצב הדק ששזור בין השורות, זו לא היתה קריאה מצערת או סוחטת רגשית.
הכתיבה עדינה, רכה, ונעים להתחבר לגיבורים ולחוות איתם את חווית הקבצנות ואת המצב המשפחתי המורכב והחיים הלא סטנדרטיים ממבט של ילדה קטנה וסקרנית.

זה פרק ראשון ויש המשך נכון? מחכה מאד מאד לקרוא עוד מפרי עטך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
  • הוסף לסימניות
  • #11
וואו.
בדיוק כמו שכבר כתבו פה- צמרמורות.
איזו כתיבה כובשת, נוגעת- מרפרפת.
ממש לוקחת לעולמות אחרים, של טוהר, של רוך וילדות.

ברוכה הבאה!
מחכים לעוד שיתופים מדהימים!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
@דודה @ח.ד. וחלק תודה רבה!
הכתיבה היתה בהחלט מורכבת רגשית... והתגובות שלכם מרגשות בהתאם!
שיתוף ראשון שלי, אפשר בקשה?
אני ממש אשמח אם תואילו לציין מה אתם ככותבים מנוסים הייתם משנים בכתיבה.
תודה רבה לכולכם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
@דודה @ח.ד. וחלק תודה רבה!
הכתיבה היתה בהחלט מורכבת רגשית... והתגובות שלכם מרגשות בהתאם!
שיתוף ראשון שלי, אפשר בקשה?
אני ממש אשמח אם תואילו לציין מה אתם ככותבים מנוסים הייתם משנים בכתיבה.
תודה רבה לכולכם!
הייתי ממליץ לחלק בין הפסקאות, זה 'יאוורר' את הקטע ויקל מאד על הקריאה.
חוץ מזה - הכל מושלם. הכתיבה האומנותית, הרגש האמיתי שנובע מהמילים, היכולת לגעת עמוק בלב, באמת שלמות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
הייתי ממליץ לחלק בין הפסקאות, זה 'יאוורר' את הקטע ויקל מאד על הקריאה.
גם לי עצמי העימוד הנוכחי הפריע בעין, אבל לא ידעתי לחלק אחרת...
אני ממש ממש אודה לכם, אם תוכלו לפרט. בתקווה שזאת לא בקשה חצופה מדי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
הסיפור פשוט מדהים ומיוחד בעיני, ולא רואה צורך לערוך בו שינויים משום סוג.
האמת, שהז'אנר העיקרי שלי הוא שירה, כך שאין לי הרבה מה להוסיף בתחום הסיפורת.
רק לקרוא ולהתרשם וליהנות!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
כתיבה נוגעת ללב, התרגשתי, עלו לי דמעות.
אין לי מה להוסיף על הביקורת לעיל, אולי קצת הפריע לי שהתחלת את הסיפור ב-ו' החיבור. אבל במחשבה שניה, אולי זה דווקא בסדר.
אשמח לעוד שיתופים שלך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
תודה @דודה תודה @קשת החיים
שמחתן אותי מאוד...
אולי קצת הפריע לי שהתחלת את הסיפור ב-ו' החיבור. אבל במחשבה שניה, אולי זה דווקא בסדר.
אשמח לעוד שיתופים שלך.
לא בדיוק הולך ביחד🙂
חלק גדול מהסיפורים שלי מתחיל ב- ו' החיבור, על כל פנים סיפורים מהז'אנר הזה...
זה לא ממש סיפורים. אין בהם התחלה, נקודת שיא וסוף. רק גיבורים.
ו' החיבור באה להבהיר: אין רקע. אין עבר, אין עתיד.
אתם לא עומדים להבין את ההתרחשויות. גם לא את הגיבורים.
אתם מוזמנים בחום, להרגיש אותם. להרגיש איתם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
כתיבה מהממת ונוגעת!!
אהבתי את המשפטים שמשלבים תיאור שנותן סאבטקסט. במיוחד את זה:
הנחתי ראש על כתף רועדת

בקטנה: קצת לא הבנתי את הפיסקה עם שני הילדים האחרים

מחכים לסיפור הבא!
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
וואו.
נוגע ללב ומעורר השראה.
שילוב של היומיום עם העוצמות שמעבר לחיים.

בנוגע לפיסוק;
זה וודאי דבר אינדיבדואלי שמשתנה בין כותב לכותב, ובין סיפור לסיפור.
אבל בהחלט יש קווי יסוד שתקפים בכל מקום - כמו למשל הפיסוק בין ענין לענין, וכמו שכבר העירו כאן על החלקים השונים (עם הילדים האחרים והמחשבות על המסמר) שנכנסים באמצע הדיאלוג של הסיפור בלי הפרדת מקטע.

החיבור בכל אופן מדהים! ונדיר!
הלוואי על כולם פרסום ראשון שכזה - - -
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"אני חושב שכמה שהם משקיעים יותר בלהקשות עלינו ללכלך, ככה אנחנו משתדלים יותר לעשות את זה".

"כלומר?" שאלתי.

במקום לענות הוא הציג בפני את צנצנת הסוכר ספוגה בנוזל חום כהה, שהפך את הגרגירים לגושים בלתי שמישים.

"יש עוד, למטה" התכופפתי לפתוח את הארון רק כדי לגלות שהוא ריק.

הוא ניסה לפורר את הגושים בעזרת ידית של כפית מלוכלכת, מצחו חרוש קמטים "אני מנסה לחשב כמה קפה אני צריך להוריד כדי שיצא לי משהו מאוזן".

"אין קפה" אמרתי בבהלה, מצביע על מקומו המיותם של הטסטר צ'ויס.

"טוב, קיבלתי שניים במחיר אחד" ציין בתבוסה תוך שהוא מעביר גוש סוכר חום אל כוס זכוכית סדוקה, מתקרב אל המיחם ונדהם לגלות מים לבנבנים יוצאים ממנה. "כמה אבנית..."

"זה מריח מוזר" ציינתי תוך שאני צועד אל המקרר, מתנדב להביא את החלב, המקרר הריק גורם לי לצעוק בטון גבוה מדי "גם חלב אין".

ההוא בחוץ מיהר לגדוש את הכוס במים הלבנבנים, ובחש אותם עם גושי הסוכר ליצירת מופת ריחנית, והכריז בחיוך של מנצחים "זה לא באג, זה פיצ'ר".
הפעם הקדמתי לבדיקת הראייה.
הסמטה הצרה באזור הישן של תל אביב, שקטה ומפחידה. ורק מכונית חדישה מזמזמת בחנייה. כשבתוכה זוג צעיר ועצבני מאד.
המעלית במבנה האבן העתיק, מושבתת. אז טיפסתי בגרם המדרגות המעוגלות מרוב זיקנה, אל הקומה הרביעית, כף יד אחת מחליקה על מעקה ברזל צבוע מחדש בצבע שמן אוף ווייט. ריח מעורב של מאפים מתוקים, אידי דלק מהגנרטור, והים המלוח, נדבק לקירות כמו טיח ישן.
ההזיה הקבועה שלי צצה: אמא שלי לפני עשרים שנה, עומדת בפתח המטבח ומתחננת שאוכל סוף סוף.
למה עיניתי אותה?

בכניסה למרפאה קידם את פני פעמון מתכתי חורק. מאחורי הדלפק ישב בחור עם שיער ארוך מאד, אחוז שעמום.
“דוקטור גרניש יאחר” אמר כשעיניו בחלון. כאילו מצפה לראות את האוטו של הדוקטור מגיע. “הוא הסתבך באיזה פקק כנראה”.
“איפה המזכירה הקבועה?” שאלתי.
“ילדה. תאומים”. הוא הסתובב באיטיות מחרידה אל מסך המחשב ”שם”?
על הדלפק הייתה קערית זכוכית עם סוכריות. לקחתי אחת, רחרחתי, והחזרתי
אמא שלי הייתה משלבת ידיים מאחורי גבה ומסתכלת עלי בעיניים חצי עצומות, אני לא זזה עד שאתה אוכל. אתה רזה כמו שלד.
”שם”?

לא אמרתי כלום.

הטלפון צלצל. הבחור הסתכל על הטלפון ולא הרים.
”שמעת שדוקטור גרניש עומד להתחתן?” אמר לי.
”זאת ארוסתו, מצלצלת כל חמש דקות. היא הייתה כמעט עיוור. והוא החזיר לה את הראייה”
הבחור פתח מגירה והוציא קוקיה מצחיקה. הוא אסף את שיערו וסירק אותו באצבעות רזות ולבנות.
”בעין אחת”. אמר כשהקוקיה תפוסה בין שיניו.
”החזיר לה את הראייה בעין אחת”? שאלתי
”לא. הייתה עיוורת בעין אחת. אשה גבוהה מאד. הדוקטור מגיע לה לסנטר”.
אמא שלי הייתה נמוכה. וכפופה מאד. הייתה מבשלת פתיתים ומערבבת ומערבבת ומערבבת.

”שם”?

דוקטור בלום בודק אותי כל שנה כבר מגיל חמש. מעולם לא איחר. האיש הזה היה שתקן ומעורר אימון. ונדמה לי שאמא שלי הכירה אותו מאיזה מקום. מאיזה עבר עלום. עיירה ישנה ברוסיה.


“הוא מתחתן. מה?” גיחכתי וצעדתי צעד לאחור.
“אין עדיין תאריך” משך בכתפיו, “אבל האשה מתקשרת כל חמש דקות”. הוא לחץ על מקלת המחשב באצבע אחת שוב ושוב, כשמשהו לא הצליח לו.
כשאמא שלי הייתה שורפת סיר בטעות. אני הייתי בורח לחצר. לא הייתי מסוגל לראות את צערה. אבצ לאכול לא הסכמתי. דווקא.

בדיוק אז נפתחו הדלתות בזעזוע. שתי נערות מצחקקות נכנסו, אחריהם אשה עם הגלה. ואחריה דוקטור גרניש בכבודו ובעצמו, בידו זר פרחים עטוף בצלופן.

“המעלית שוב מקולקלת?” אמר בקול עצוב.
”תכנס, אבינועם. אני רק מוצא כוס מים לפרחים האלה. ובא לבדוק אותך”.

הבחור עם הקוקו פנה אל האשה והעגלה. ”שם”?

רכן לעבר אוזני ואמר בקול צרוד: “איפה ציפי?” שאלה האשה.
”ילדה. תאומים”. הוא התיר משום מה את הקוקיה שלו ופיזר את השיער.
”שם”?
האשה לא שמעה היא הייתה כפופה אל התינוק בעגלה.

היא הייתה מושיטה לי כף, אמא שלי, כמו תינוק. ”רק את זה” אמרה ”אחד ודי”.

נכנסתי לחדר הבדיקות. מעבר לדלת שמעתי אותו פונה אל הנערות. ”שם”? והן מצחקקות ולא מצליחות לענות.

הדוקטור התיישב מולי והניח שקית בורקס על השולחן.
”אז איך ראייה שלך?” שאל בשקט. במבטא רוסי. דומה לשל אמא, רק בלי השין השורקת שלה.
”אני רואה הזיות” אמרתי.

”שב פה. ותצמיד מצח למכשיר”. אמר הרופא. בחוץ צלצל הטלפון. לא הרימו.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי.

הדוקטור הדליק פנס מסנוור מולי. ”תסתכל למעלה”.
”עכשיו ימינה”.
”מה אתה רואה בהזיות שלך”?

”את אמא שלי”.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי

”תכניס משהו לפה, אי אפשר ככה יותר!” הייתה אומרת כשהייתי יוצא בצהריים בלי לטעום כלום.

”דוקטור, אפשר אחד?” הצבעתי על השקית,

כשיצאתי מהמרפאה וירדתי במדרגות המעוגלות מזיקנה, לעסתי בורקס מתפורר.
ובכיתי.
כשהגבולות מיטשטשים

כשחבקנו את הבכור, הייתי צעיר ונאיבי מכדי להבין את גודל האחריות שנפלה על כתפיי הצרות. הטייטל החדש שקיבלתי, נראה אז טבעי ופשוט. המשך ישיר של החיים עצמם.

זוכר את עצמי, באותם ימים ראשונים, מביט בעריסה הקטנה בעיניים נוצצות, ומבטיח לעצמי חרישית: 'אני אהיה האבא הכי טוב בעולם. נקודה'. 'גם כשהעייפות תכריע', אמרתי לה אז, בביטחון של מי שטרם טעם טעמו של לילה לבן אמיתי, 'אני לא מתכוון לתת לשגרה לשחוק אותנו. הילדים תמיד יהיו במקום הראשון. חד משמעית'. גם היא הנהנה אז בהסכמה, וחיוך עייף אך מאושר על שפתיה.

יצאנו לדרך, בטוחים שנצליח דווקא היכן שרבים וטובים לפנינו כשלו...

היום, כעשור שנים קדימה, ההחלטה הזו עומדת למבחן יום יום, שעה שעה. היא פוגשת אותי כשאני רץ בבוקר להספיק לשלוח את הזאטוטים לגנים, דוחף את העגלה ביד ימין, מחזיק את הקטנה ביד שמאל, מוודא שהשלישי תופס בעגלה... בעוד הם, רעננים וערניים להפליא, רק מנסים להדביק אותי אל הקצב... לֵך תסביר להם, שאני לא מסוגל לשמוע עכשיו על מסיבת יומולדת שתהיה היום, אין לי זמן לשמוע על הפתק שאמא הכניסה לתיק האוכל, ובכלל לא מעניין אותי לשמוע מי הולכת להיות 'אמא של שבת'... עכשיו אני רק רוצה לעבור את הכביש בבטחה, להספיק את האוטובוס, לראות אותם נכנסים אל הגן, וסוף סוף... להתחיל את היום.

ההחלטה הזו, אינה מרפה ומעמתת אותי שוב כשאני חוטף ביקור קצרצר בבית בשעות הצהריים, כשחצי מהראש עדיין מונח בלימוד, וחציו השני, להבדיל, מונח במשימות ודאגות של מנהל משק בית. כשכולם יחד, כמו במקהלה, מבקשים את תשומת לבי, נאבקים על שאריות הג'יגה שעדיין נותרו פנויות ביכרתי מוחי, זה בכֹה וזו בכֹה. זה במה שסיפר היום הרבי בחיידר, זו בבובת המשחק החדשה, זה ביצירת הקשקוש הנדירה, וזו בנשכן המנגן שנגמרה לו הבטרייה...

גם בערב, היא ממתינה לי. ההחלטה הנושנה. אז היא כבר עומדת ממש מעבר לדלת הבית, בדמות ילקוטים זרוקים במסדרון, המולה של משחקים וקולות רמים של ויכוחים ילדותיים, בעוד העייפות, המנטלית, שרק מבקשת תנוחת ספה ולגימת קפה, גורמת לי לפלוט אנחות קצרות של חוסר סבלנות. בניסיון לקצר תהליכים, לחפש את השקט התעשייתי, אני מוצא את עצמי מתפקד כפקח תנועה וכשוטר משמעת: 'תסדר את זה', 'למה זה כאן', 'שקט עכשיו'. המילים יוצאות מן הפה על אוטומט, מכסות שכבה עבה של אבק על אותה החלטה תמימה וטהורה.

***​

אבל באותו ערב כבר נשברתי.

היה זה בשעת ערב מאוחרת. הגדול ניגש אליי בעיניים בורקות, מחזיק בידו ציור שהשקיע בו, כך נראה, את כל נשמתו בשעות האחרונות. הוא עמד שם, ממתין למילה טובה, למבט, לליטוף. אבל אני הייתי שקוע. הראש היה טרוד בחשבונות של סוף החודש, בשיחה קשה שהייתה לי מוקדם יותר, במטלות הממתינות למחר.

'אחר כך, חמוד', אמרתי לו מבלי להרים את המבט מהדפים שבידי. 'אבא עסוק עכשיו. שים את זה בצד, אני אראה אחר כך'. הוא עמד שם עוד רגע קט, וה'אחר כך' הזה הפך לנצח. האמת היא שלא שמתי לב אפילו מתי הוא הלך...

רק מאוחר יותר, כשהבית נדם, עברתי ליד חדרו. הוא כבר ישן עמוק, נשימותיו קצובות ורכות. וליד הכרית: הציור. מקופל בעדינות.

הבטתי בציור. דמויות פשוטות, צבעים עליזים, ובצד כתוב בכתב יד ילדותי ורועד: 'לאבא, אני אוהב אותך'.

הדמעות הציפו את עיניי. טשטשו את שדה ראייתי.

דקות ארוכות עמדתי שם. הבטתי בפניו השלוות, המשכתי להתבונן בפניהם הרכות של האוצרות האחרים. התכווצתי מרגשות החמצה, התייסרתי מרגשות מצפון, נמסתי מרגשות חמלה.

מה שווה כל העמל הזה, מלמלתי בכאב. בשביל מי אני רץ, בגלל מי אני דאוג וטרוד, למען מי אני עסוק, אם לא בשביל העיניים הטהורות האלו שמביטות בי בציפייה...

אז לא. לא הדמעות הן שטשטשו את שדה ראייתי. השגרה היומיומית, המרוץ האינסופי, הקצב התמידי והבלתי מתפשר – הם אלה שטשטשו את שדה הראייה. טשטשו את גבולות ההחלטה שקיבלתי. טשטשו את הגבול הדק והאנין בין 'אבא טוב' לבין 'אבא טוב באמת'.




מיותר לציין, שזה לא סיפור חיים אישי של הכותב. אלא תיאור מציאות טריוויאלית שמשקף נקודת חולשה נפיצה.


אשמח לשמוע הארות והערות. תודה מראש!
שיתוף - לביקורת שקופה וחצי
סגנון שונה עלילתית שאני מנסה כעת. אשמח לחוות דעת.

*

זרם חשמל מקפיץ אותי וקול צחוק מתגלגל במדרגות גורם לי לעצום עיניים, לנשום עמוק פעמיים ולפקוח שוב אל הבוקר שנוגע בחלונות.

בוקר שהגיע מוקדם מדי. אני מכווצת אף, מנסה לאסוף ריחות שנערמים במטבח ומגששת ברגליים אחר נעלי הבית שלי.

הן אינן, לא מפתיע, וכששערותיי גורפות איתן אבק רצפות, ראשי משתבלל לו להנות מזיו תחתית המיטה.

אבק. מלא-מלא אבק שמכסה בין שלל דברים שמעולם לא יצרו איתי קשרים על נעלי הפונפון שלי.

שולפת אותן תוך אנקה שיעולית, ממלמלת על נחמה את כל הברכות שבעולם, בריאות בראשן. וסדר, טיפונת סדר.

"אמן!" מכריזה אמא מתוך, מסתבר, אדי הבישול. קולה מתרומם לשאגה: "נחמה! שוב דחפת הכול מתחת למיטה?!"

כן, אני חושבת חזק. ושולי חישמלה אותי. בקטנה, אבל חישמלה. וזהו, סיימתי את המנה להיום, מקווה. משתיקה מחשבות ורצה להתארגן.

צחצוח, שפשוף פנים עיקש, חולצת תכלת כפתורים, חצאית פליסה ארוכה, צמת צד, נעליים, תיק והמדרגות מקבלות את רגליי ברפרוף מהיר.

"מאוחר", נוזפת אמא כשאני גוהרת על השיש, מחלצת כוס חמה, שופכת שוקולית, מים רותחים והרבה חלב.

"יודעת", הוגית בלחישה, מתיישבת על כיסא בר ושותה תוך כיווץ פנים.

חם, כמעט לוהט, אבל המזגן מצנן פה, ובחוץ עלול להיות לוהט עוד יותר. מי צריך לצאת בכלל? מתחשק לי להישאר בבית, לשתות שוקו ועוד שוקו גם אם שולי תצחק עד מחרתיים.

"היא הלכה", מציינת אמא, מלהטטת בין חביתת ירק לאבא ומרק עוף של צהריים. "וגם את צריכה. תזדרזי!"

"בשביל מה?" אני רוטנת. מניחה את הכוס, ריקנית, ומתלבטת אם להכין אחת נוספת, כזו שתעניק לי כוויה, תנפח לשון ותגרור אותי לאשפוז של יום-יומיים.

"הגזמת, שרה", שוב אמא. שוב המחשבות שלי סוערות מדי. היא זונחת תפוח אדמה, הופכת חביתה ונעמדת מולי, מישירה אליי אישונים מסובבים חום דלוח. "יהיה בסדר", היא אומרת, בטוחה כל כך. "הימים האלו יעברו מהר, ויום אחד את תגחכי על הכול".

אני כמעט מגחכת עכשיו, לא עושה את זה רק בגלל כבודה של אמא, וכן, גם כי המחשבות שלי ייקלטו היטב ברדאר שלה.

"יהיה בסדר", חוזרת אמא, ומבטה השלו כל כך הופך מוטרד. "מה את משתיקה שם, שרוש?"

שונאת שקוראים לי שרוש. שונאת ששואלים אותי מה אני משתיקה. "כלום", אומרת בשאננות שטבועה בי מאז ימי קדם. מעיפה מבט אל ספל שעוני מעלה אדים, תלוי על קיר. "מאוחר לי. זזה".

זזתי, כמה כיף. מותירה מאחוריי כוס קרטון בפח, אמא תוהה וסנדוויץ' בוקר, אבל הנקודה האחרונה מתוודעת לי רק כשאני מגיעה מיוזעת אל הסמינר, שנמצא שני רחובות מקבילים מהבניין שלנו, מעבירה אצבעות בשני צידי השיער, מחזירה צמה קדימה ונבלעת בין השערים.

"שירההההה" קול רודף אחריי, וכשאני מסתובבת להבין למה הוא נשמע לי יותר מדי נחַמַתִי, קולטות עיניי שקית ניילון עמוסה מרחפת לעברי בכיוונון ישיר.

היא פוגעת בפנים שלי, איך לא. נופלת אל הרצפה, איך לא. וברוגז שצף בי פתאומית, אני מוסיפה עוד ברכה אחת על נחמה – שתלמד לעשות דברים עד הסוף, ופעם הבאה – שלא תהיה, אמן! - גם אם היא ממהרת - שתשחיל לי את הסנדוויץ' לתיק, כמו שהיא יודעת לעשות יפה מאד כשהיא ממש רוצה.

נאנחת, מתכופפת אל הסנדוויץ'. הברכות שלי מתבזבזות לריק, אני יודעת. וכמו שאבא אומר תמיד – כל עוד נחמה לא תראה רצון, דבר לא ישתנה.

ואני מה?!

אמא לא בקרבת מקום להאזין למחשבות שלי, שולי לא תזריק בי כעת זרמים כדי שאתנער מהבוץ שמשקיע אותי ולנחמה כבד להרים אותי אל הקומה השנייה של מפעל האברכיות אליו אני צועדת לאט וזהיר.

אני שקופה, זה ברור. ורצון, כמויות רצון, לא יעזרו פה. יעיד הכיסא הצמוד לשלי, שנותר מיותם יום אחרי יום, זו השנה השישית במספר.

יעידו עוד הרבה דברים. כמו פרצופים שננעצים בי כשאני עוברת את סף דלת הכתה ושתיקה שהומה מעל כל קול שסער קודם בצחוק ובמלל נרגש.

"בוקר טוב!" אסתי הראשונה לחזור אל עצמה, כרגיל, וידה מנפנפת מעל ראש כל המתקבצות סביבה. החברה'מנית התמידית.

אז רצתי מהר מדי, חבל. "בוקר אור", אני מותחת חיוך, מותחת אותו טיפה עוד יותר, נזכרת להרים מעט גם את שרירי העיניים וממהרת אל הכיסא הנאמן שלי, מניחה על המיותם תיק, מרצ'רצ'ת ודוחפת סנדוויץ'.

מתחרטת ושולפת אותו. תעסוקה תהיה לי טובה עכשיו, גם אם בגללה ארעב לקראת סוף היום ועוד יותר אם אצטרך לצאת, ליטול ידיים ולשוב אל אותה שתיקה מעקצצת.

אבל כשאני חוזרת אין שתיקה, כמו שאין אסיפת בנות סביב שולחן שני בטור רביעי. רק קול אחד מורתי שאומר בקולי קולות: "ממש הקדמתן היום! מתרגשות?"

"בטח!" רועמת דבורי, מאחרת תמידית עם כוח צילומי נדיר שמחפה קבע. "כולן הקדימו פה, אפשר שלא?!"

"שרה לא", מציינת אודליה, חדת עין. מבחינה בי ברגע, עומדת שלושה צעדים מהמשקוף, ומוסיפה מהר: "בעצם גם היא פה".

השתיקה מגיעה עכשיו, ארוכה ובוערת לי בלחיים עד שאני מתיישבת על הכיסא, ממלמלת ברכה ונוגסת.

חביתת ירק, מישהו התבלבל פה. נחמה, שתהיה לי בריאה.

ואם אמא הייתה לצידי כנראה שהייתה צועקת 'אמן' גדול עכשיו, או שהייתה גוערת בכל המחשבות שמתרוצצות מעליי. אותן מחשבות מאז שמלאו לי שתים עשרה, ובשונה משאר המתברמצות – לא התפרצתי אז עם שום כוח על.

לא אז וגם לא שש שנים אחר כך.

אמרתי שקופה?! שקופה וחצי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה