הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הסיפור עלה כבר באתגר כאן, אבל הוא סיפור די יפה, כך שאני חושב שמותר לי להעלות אותו שוב... מה גם שהוספתי לו מסר.
הכיסא הקטן, עדות אילמת לסערות רגש רבות, סיפח אליו את ישראל הצעיר. דמעות חמות טפטפו על רגליו, נבלעות באיטיות בסיבי העץ הישן.
האם זה מה שמגיע לי? נקרה השאלה במוחו של ישראל, לשבת בחדר ריק ואפלולי כשבחוץ מאיר לו אור היום?
מחשבותיו של ישראל התרוצצו, כמו פרפרים לכודים בצנצנת זכוכית. הוא שב אל אירועי השעות האחרונות, אל הרגע שבו השמש עוד האירה על פניו, הרגע שבו היה בבית, מוקף בחום המשפחה.
***
מספר שעות קודם לכן, בבית החם והמוכר, ישראל ישב על ספת הסלון, שקוע בהרהורים. לפתע, קולו של אביו, שהפנה את מבטו בדיוק באותו רגע מהחלון, קטע את שלוותו.
"ישראל!" קרא האב באחת, פניו נראים לחוצים ביותר, "ה'מתקלקלים' כאן!".
ישראל התרומם בבת אחת, זעם מציף את גופו הצנום. "די אבא!" צעק לעבר אביו, "אתה יודע שאני לא אוהב שקוראים להם ככה! הם חברים שלי!".
"חברים?!" האב התקרב אליו בצעדים מהירים, פניו קשים ומאיימים, "איזה חברים ואיזה נעליים! כנס מיד לחדר השמור!"
"למה תמיד אתה לרעתי?" ישראל הרגיש כאילו לבו עומד להתפוצץ מרוב כעס, "תן לי לצאת אליהם פעם אחת!"
"לא!" שאג האב, תופס בזרועו של ישראל וגורר אותו לעבר החדר הקטן והאפלולי, "אתה נשאר כאן עד שאני חוזר, ואתה לא יוצא עד שאני מרשה לך! הבנת?!"
"אוף!" ישראל בעט בדלת בעוצמה, דמעות של תסכול זולגות על לחייו, "אתה אף פעם לא מרשה לי כלום! אתה סתם אבא רע! אבא רע!"
קולו של ישראל הדהד בחדר הריק, נבלע בחשכה. הוא התיישב על הכיסא הקטן, מרגיש בודד ואומלל מתמיד.
למה כולם צריכים תמיד להיות נגדי? למה?...
***
לאחר שעות ארוכות של בדידות, דפיקות חזקות על הדלת קטעו את מחשבותיו. הוא קם אל עבר הדלת בצעדים מדודים, פותח אותה באיטיות הססנית.
בשנייה שלאחר מכן, פיו של ישראל נפער בבהלה, מחוץ לדלת עמד אביו, כתפו השמאלית חבושה בתחבושת מאולתרת, פניו חיוורים אך נחושים.
"מסתבר שה'חברים הנחמדים' שלך לא כל כך נחמדים", אמר האב בקול שקט, "הם רצו להרוג אותנו ולקחת את כל מה שיש לנו. כשאמרתי לך להתרחק מהם, אפילו אני לא שיערתי שהם יהיו כאלה מסוכנים. אבל לא משנה, אתה יכול לצאת עכשיו, חמוד".
ישראל הביט באביו, מופתע וכואב. "יש כאן תחבושת, אבא", הוא הצביע על בד לבן וגדול שהיה מקופל בראש כיסא הדמעות, "קח אותה".
ישראל ניגש במהירות אל עבר הכיסא, מביא לאביו את התחבושת, נותן למוח לחזור להרהוריו.
יכול להיות שעד היום הוא טעה, שלא היה צריך לכעוס על כולם על כל דבר נתון, שהיה צריך להתחשב יותר בדעותיהם של אחרים ולא להתמקד כל הזמן רק בעצמו?
ניצוץ של הבנה הבליח במוחו, כנראה שכן.
בחוץ המשיך להאיר לו היום, מאיר גם פינות חשוכות בלבבו.
חיוך רחב עלה על פניו של האב, ישראל חייך גם הוא, מצטרף לדבר שמאיר גם לאחרים לבבות.
חיוך.
*
לעיתים, אנו כועסים על המקרים שקרו לנו במהלך היום, וחושבים שאם ה' עשה לנו כך, זה כי "לכאורה" הוא שונא אותנו. אם נטרח להתבונן מעט, נבין כי ה' הוא גם אבא שדואג לנו ואוהב אותנו תמיד, ואם הוא עושה משהו - גם אם המשהו הזה נראה לנו רע בהתחלה - תמיד בסוף הוא יתברר לנו כטובה כלשהי מאת ה' יתברך.
גם להבדיל לגבי בני אדם זה כך, קורה שמדי פעם אנחנו נוטים להתבצר בעמדותינו ולכעוס על אחרים מבלי להבין את מלוא התמונה. חשוב לזכור שלכל סיפור יש שני צדדים, ושכדאי להקשיב ולנסות להבין את נקודת מבטם של אחרים לפני שאנו שופטים אותם.
Reactions: אש קודש!, כותב בקצב, .חיה פ ועוד 14 משתמשים17 //