הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הסיפור המובא להלן מעובד מתוך סיפורו של דוד פרישמן 'שלושה שאכלו', והוא מבוסס על סיפור היסטורי. הסיפור פורסם בפורום כתיבה, אך נראה שכאן הוא המיקום המרכזי לפרסום סיפורי מגיפות...
***
פרק א'
סיפורים רבים שמורים בזיכרונותיי כמו בענן. איני רואה אותם אלא כמתוך ערפל, מחמת ריחוק הזמן שעבר מזמן ההתרחשות.
אך ישנם סיפורים, שבדמיוני אני רואה כאילו עמוד אש יורד מן השמים להאיר על המעשים. אש זו שופעת קרני אור, שאינם חדלים מלהאיר לי מיום ההתרחשות, ועד עתה.
סיפורי זה מסתכם בשלושה מילים בלבד, ואין צורך בהמון תיאורים סביבו – מעשה בשלושה שאכלו.
שלושה אלו לא אכלו באחד מימות החול. הם אכלו ביום הקדוש ביותר לעם ישראל. ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.
אכילתם לא היתה במקום מסתור, כשאין איש רואה ויודע. הם אכלו לעיני המוני בית ישראל, היראים וחרדים לדבר השם.
בשעת המעשה, ניסיתי להבין כיצד העזו הם לעשות דבר כזה. ואף חשבתי בדעתי הקלושה, שביכולתי לבקר אותם על מעשה זה. על אף שהתקשיתי להעמיק בהבנת האירוע, הבזיקה בי ההבנה שמעשה זה של שלושה אלו, היה כביר עד מאד. בודאי לא בקלות עשו זאת, מי יודע כמה ייסרם מצפונם על כך, ואיזו מלחמה כבדה התחוללה בליבם קודם לכן...
מי היו שלושה אלו? כיצד התייחס אליהם הציבור?
הסכיתו ושמעו את סיפורי.
***
היו אלו ימים רעים מאד. ימים אשר לפניהם לא היו כמותם, ומי יודע אם יהיו אחריהם. אסון נורא התחולל בפתע פתאום, ושמו היה חלי-רע.
מארץ רחוקה, מירכתי המזרח, בא המשחית וירד אל עירנו הקטנה. ברחובות טרף ואין מציל, ואף בבית הרג ולא חמל. בחושך התהלך הדֶבֶר, וגם לעיני השמש חמס נפשות, והנשארים מן המגיפה, עומדים בין החיים ובין המות.
מי יכול למנות את מספר המתים שמתו באותם ימים? מי יוכל לקרוא את שמות החללים והקברים, שנערמו יום יום?
ובפרט ברחוב היהודים התהלך הנגף, ולא היה בית אשר אין שם מספר מתים.
בעליית הגג אשר מעל בית אבי, מתו ביום אחד תשע נפשות; במרתף אשר מתחתינו מתה אם וארבעת ילדיה. ובבית אשר ממולנו שמענו כל הלילה נאקות, ובדומיה שהשתררה עם בוקר הבנו, כי לא נותרה כל נשמה...
ידי הקברנים כבר רפו מרוב עבודה, ולא נותר בהם כח להמשיך במלאכה. החללים שכבו כדומן על פני חוצות, וגוויות בני האדם לא נחשבו עוד למאומה.
ימי הקיץ עברו להם אט אט, והנה 'הימים הנוראים' בפתח, ובסופם היום הנורא מכולם, הלוא הוא יום הכיפורים.
ליל "כל נדרי" הגיע. לפני העמוד, ליד ארון הקודש, לא עמדו כבכל שנה החזן עם שנים מחשובי העיר, אלא הרב ושני דייניו עמו. בבית הכנסת דלקו נרות רבים, אשר השמיעו רחשים דקים בשעת הבעירה, וריצוד הלהבות מצד לצד.
קהל המתפללים התנועע בדומיה, כשהוא לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. על הקירות נראו צלליות נעות לכאן ולכאן, כשהמתפללים מביטים באימה על צללים אלו. האם צלליות המתים הם? אלו שמתו היום, או תמול שלשום? האם לא יכלו למצוא מנוחה בקברם, והגיעו גם הם לבית הכנסת?
ששששש! קול מהוסה עולה מתוך הקהל. הרב פותח את תפילת "כל נדרי". אנחה חרישית עברה עברה בכל המחנה המיוסר. הנה נשמע קול הרב "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים!"
אימה וחשיכה נפלה עלי, כשאני מדמה שהיא נופלת אף על כל האנשים שבבית הכנסת, למקטן ועד גדול...
עם סיומו, פסע הרב בפסיעות איטיות לכיוון הבימה. האם הולך הוא לדרוש ברבים? האם זמן מתאים הוא להטיף מוסר לציבור, בשעה שמתיו מוטלים לפניו?
כשהרב פתח את פיו, הבנתי את כוונתו. הוא לא בא לדרוש, ואף להטיף. הוא עושה מעשה שאינו מקובל. הוא עורך אזכרה לנשמות המתים, אלו שמתו בזמן האחרון, במגיפה האיומה. הוא מקריא את שמות הנפטרים בקול כאוב, האחד אחר השני.
הרשימה היא ארוכה, ארוכה מאד. דקה אחרי דקה חלפה לה, והרב טרם סיים להקריא את השמות. האם לעולם לא תגמר הרשימה האיומה? לעולם?
באחד מתאי המוח חשבתי לעצמי, שהיה יותר קל לרב אילו קרא בשמות אלו שחיים עדיין. הרי הם המיעוט, ובזמן מועט היה מסיים את קריאתם, מאשר קריאת המתים, שאין גבול למספרם...
את ערב זה לא אשכח לנצח, וגם את התפילה שבו אזכור. לא היתה זו תפילה, אלא אנחה גדולה וכואבת מאד, שעלתה ממעמקי הלב המורתח, שתרקיע עד שמי השמים, ותקרע את סגור העננים! מעולם לא התפללו אנשים יהודים בכזה לב קרוע ומורתח, ומעולם לא נראו דמעות חמות יותר בריסי בני האדם.
פרק ב'
בלילה ההוא, איש לא עזב את בית הכנסת. לאחר הפיוטים והסליחות החלה אמירת שיר הייחוד. לאחר שיר הייחוד – ספר התהלים. לאחר התהלים – פרקי המשניות וספרי המוסר...
אף אני שהיתי בבית ה' בלילה זה, ומועקה כבדה שרתה על נפשי, ענני ערפל ירדו עלי, העיקו על עפעפי עיניי, ונפשי המתה לדבר מה נכסף ונעלם.
מתוך ההזיות, אני חוזה כאילו בקרב אותה עננה כבדה שרובצת על הבית, עולים ויורדים מלאכים, מעלה-מטה, מטה-מעלה. והנה באימה עיניי רואות את המלאך הנורא מכל, שרוי בבית הכנסת, כשהוא מלא עיניים, מכף רגלו ועד קדקדו...
איש לא עזב את בית הכנסת באותו לילה, ובכל זאת כשהגיע הבוקר, נפקדו אחדים מתוך העדה. שני מתפללים לא קמו משנתם. הם מתו בתוך הקהל, לבושים בתכריכיהם, בקיטל הלבן, ובטלית הצחה. דבר לא חסר להם כדי לעבור מן החיים אל המתים...
מרחוב היהודים מגיעות שמועות איומות אל בית הכנסת, אשר אין איש רוצה לדעת מהן. כל אחד חושש לנפשו, שמא ישמע וידע מה קורה בתוך ביתו...
***
יום הכיפורים אחר הצהרים, תפילת המוסף הסתיימה זה עתה, והציבור כולו נושא את עיניו לשמוע את דברי הרועה הרחום. הרב עומד על הבימה, כשקומתו זקופה עד למאד. נראה שקסם משוך על פניו, או חוט של חן נטוי עליו, אשר בו נמשך לב הקהל אחריו. אני עומד בירכתי הבית, ואיני מסיר את עיניי מפני הרב, אף לא כמלא נימה.
על אף זקנת הרב, עדיין גבוהה קומתו, משכמו ומעלה גבוה הוא מכל הקהל. זקנו לבן ככסף, פניו חיוורות הן כסיד, וקשה להבחין ביניהן ובין הקיטל הלבן שהוא מעוטף בו. רק עיניו השחורות יוקדות כאש, ונראות כעינֵי אברך צעיר.
משחר ילדותי למדתי להעריץ את דמותו. עוד בהיותי ילד קט הבנתי שהוא אחד מגדולי הדור, מלאך אלוקים. מכל קצוות הארץ הריצו אליו שאלות, וכל מחלוקת בין חשובי הרבנים הגיעה אליו, כשברוחב דעתו הוא מכריע בין המתדיינים. הוא היה ידוע ומפורסם בתור מיקל גדול, שמרוב קדושתו וגאונותו בתורה, איש לא ההין להמרות את פיו.
בטון נמוך הוא פותח את דבריו, ואט אט קולו הולך ומתגבר, הולך ומתחזק, עד שהוא נשמע רם וצלול.
הוא מדבר על קדושת היום הנורא, ועל כוונת נותן התורה, על יום הכיפורים, ועל מטרת יום זה. והוא עובר לנושא המגיפה הגדולה, שהגיעה באופן פתאומי, הטורפת ואינה חומלת, אוכלת, ואינה יודעת שובעה. עד מתי, רבונו של עולם, עד מתי עוד?!
עיניו היוקדות הפכו לגחלי אש, ופניו החיוורות אדמו מאד, כשאזני שומעות את מילותיו:
"ובשעה שאדם רואה שייסורים באים עליו – יפשפש במעשיו. אין המדובר רק במעשים שבינו לבין המקום, כי אם גם במעשים שבינו לבין עצמו, בין גופו ובשרו!"
נער הייתי, אך כשיצאו דברים אלו מפיו, רעדו כל עצמותי. החילותי להבין שהוא רוצה דבר מה מאיתנו. אך למה כוונתו?
הוא ממשיך לדבר. על הזוהמה והלכלוך, שמוציאים את האדם מן העולם, על הרעב והצמא, שהם הם המלאכים הרעים, המביאים את המוות על האדם, בשעה שמגיפה באה להשמיד להרוג ולאבד...
הרב מכריז "וחי בהם – ולא שימות בהם!" "משום עת לעשות לה' – הפרו תורתך!", פעמים אדם מפר את כל התורה כולה, ובכל זאת מקיים עולם מלא...
כל גופי רוטט מחרדה. מהי כוונת הרב? מהי המשמעות הטמונה בדבריו? לאיזו מטרה הוא חותר?
פרק ג'
לפתע אני שומע את הרב נושא קולו בבכי. מעיי התהפכו בקרבי. מדוע הרב בוכה?
כשפניו שטופות דמע, הוא עומד על הבימה, ושולח את אצבעו לכיוון שני הדיינים, רומז אליהם לגשת אליו. כשפסיעותיהם כבדות הם משרכים את רגליהם, ועולים לבימה.
עיני כל הקהל נשואות אל שלושת העומדים. הרב גבה-הקומה באמצע, ושני הדיינים הנמוכים ממנו, מימינו ומשמאלו. כשפניו להבים, הוא לוחש באזניהם דבר מה, ובאחת הדם אוזל מפניהם, והן נעשות חיוורות כסיד.
אנחה חרישית עברה בכל המחנה המיוסר. והנה נשמע קול הרב "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, אנו מתירים לאכול ולשתות היום!"
דומיית מוות שלטת בכל פינות בית הכנסת. אף רחש קל אינו נשמע.
אני שומע קול דפיקות קצובות. אני מחפש את מקור הקול, עד שמכה בי ההבנה שקול ליבי הוא זה, אשר דופק בעוצמה, עד שאני סבור שהוא נשמע בכל קצוות הבית.
על הקירות נעים הצללים אנה ואנה, ובתוך הצללים רואה אני את המתים אשר מתו אתמול, ואלו אשר מתו שלשום, ואלו שמתו בשבוע שעבר. קהל גדול מאד, עדה כבירה מאד מאד...
ופתאום אני מבין היטב את בקשת הרב מאיתנו. הרב רוצה שנאכל היום. הרב מבקש, שאנשים יהודים יאכלו ביום הכיפורים ולא יצומו. מפני המגיפה - מפני המגיפה – מפני המגיפה...
אני מוצא את עצמי בוכה בקול גדול.
כשאני פוקח את עיניי, אני מגלה שאיני בוכה לבדי. רבים מאד נושאים את קולם ובוכים. גם השלושה שעל הבימה עומדים ובוכים, והנכבד מהם בוכה כילד קטן...
וכמו ילד קטן הוא ממתיק את קולו בדברו, ודבריו רכים מחמאה. מדי פעם קולו נשנק מבכי, כשהוא קורא "אכלו! אכלו! צורך השעה הוא זה! משום עת לעשות – הפרו! וחי בהם – ולא שימות בהם!"
אך בבית הכנסת, אין מי שמעז לעזוב את מקומו.
הרב ממשיך לבקש ולהתחנן, הוא מכריז שהעבירה החמורה מוטלת עליו ועל צוארו, והעם יהיה נקי מכל חטא ופשע.
אך בבית הכנסת, אין איש אשר יעזוב את מקומו!
טון קולו משתנה, ומעתה אינו מתחנן, אלא הוא קורא בטון פוקד "אני הוא המתיר! אני, אני!" – אך אין איש שישמע לו.
פני איש האלוקים מלבינות עד מאד. הוא מוריד את ראשו בצער, ונאנח אנחה גדולה וחרישית, אשר נשמעת מקצה הבית ועד קצהו. "רצון ה' הוא", הוא לוחש אל עצמו, "בן שמונים שנה אני, ומעולם לא נאנסתי לעבור על דין התורה. אך גם זה הוא דין התורה, ורצון הקדוש ברוך הוא".
- שַמָש!
השמש הגיע במרוצה, והרב לחש באוזניו כמה מילים. הוא מתלחש גם עם הדיינים, שמניעים ראשם בהסכמה. עברו כמה דקות, והשמש מביא מבית הרב גביע יין לקידוש, ועוגות קטנות. בקול מרוסק הרב אומר את מילות הקידוש, ו...
גם אם אחיה שנים רבות, ואאריך ימים כמתושלח, לא אשכח לנצח את היום ההוא, ואת המחזה הגדול והנורא הזה. גם עתה, אם אעצום לרגע את עיניי, אוכל לראות אותו מולי.
שלושה שאכלו! שלושה רועי ישראל עומדים על הבימה אשר בבית הכנסת, והם אוכלים לעיני כל ישראל ביום הכיפורים!
אכן, אלו הם הגיבורים! ומי יודע עד כמה כבדה המלחמה אשר התחוללה בליבם? מי יודע אלו ייסורים סבלו הם?
"אתה ביקשת, ואני עשיתי", פנה הרב אל קונו בקול שבור, ששוב אינו רועד עוד, "יהי שם ה' מבורך".
ורבים מן העם אוכלים, אוכלים ובוכים...
***
אחי ורעי!
הסיפור הזה אינו מצוץ מן האצבע, הוא היה גם היה, באדוננו אור העולם, רבי ישראל סלנטר זצ"ל. הוא עשה מעשה רב, ואכל בעיצומו של היום הקדוש והנורא, למרות שלא נשקפה אליו סכנה באופן אישי, אלא ביודעו שאם כל הציבור לא יאכל – בודאי ימותו כמה אנשים מהמגיפה.
איש אינו מבקש מאיתנו לעבור על איסורי כרת דאורייתא במגיפה השוטפת את מחננו, וגם לא על איסורים דרבנן. תפילה בציבור היא עניין חשוב שנאמר עליו 'ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור' (שו"ע או"ח סי' צ ס"ט), אך בודאי לא נצטווינו למסור את הנפש על כך, לא את הנפש שלנו, ולא כל שכן את נפש האחר.
כמובן שבאופן שבו מתקיימות הוראות הבריאות, שיש רק עשרה בחדר עם מרחק של שני מטר האחד מהשני, אין מניעה מלהתפלל במנין, אך השאלה היא מהי צורת הגישה שלנו לנושא, האם 'נלך לבית הכנסת, נראה אם יש מצב להתרחק, ואם לא, לא נורא', או ש'רק אם אני יודע בבירור שיהיה מרחק גדול בינינו, ולא נהיה יותר מעשרה, ארד להתפלל'.
גם אם אנחנו צעירים ולא חוששים מלהדבק, האם יש לנו אפשרות להבטיח שאיננו נשאים של הנגיף?
נקודה למחשבה.
***
פרק א'
סיפורים רבים שמורים בזיכרונותיי כמו בענן. איני רואה אותם אלא כמתוך ערפל, מחמת ריחוק הזמן שעבר מזמן ההתרחשות.
אך ישנם סיפורים, שבדמיוני אני רואה כאילו עמוד אש יורד מן השמים להאיר על המעשים. אש זו שופעת קרני אור, שאינם חדלים מלהאיר לי מיום ההתרחשות, ועד עתה.
סיפורי זה מסתכם בשלושה מילים בלבד, ואין צורך בהמון תיאורים סביבו – מעשה בשלושה שאכלו.
שלושה אלו לא אכלו באחד מימות החול. הם אכלו ביום הקדוש ביותר לעם ישראל. ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.
אכילתם לא היתה במקום מסתור, כשאין איש רואה ויודע. הם אכלו לעיני המוני בית ישראל, היראים וחרדים לדבר השם.
בשעת המעשה, ניסיתי להבין כיצד העזו הם לעשות דבר כזה. ואף חשבתי בדעתי הקלושה, שביכולתי לבקר אותם על מעשה זה. על אף שהתקשיתי להעמיק בהבנת האירוע, הבזיקה בי ההבנה שמעשה זה של שלושה אלו, היה כביר עד מאד. בודאי לא בקלות עשו זאת, מי יודע כמה ייסרם מצפונם על כך, ואיזו מלחמה כבדה התחוללה בליבם קודם לכן...
מי היו שלושה אלו? כיצד התייחס אליהם הציבור?
הסכיתו ושמעו את סיפורי.
***
היו אלו ימים רעים מאד. ימים אשר לפניהם לא היו כמותם, ומי יודע אם יהיו אחריהם. אסון נורא התחולל בפתע פתאום, ושמו היה חלי-רע.
מארץ רחוקה, מירכתי המזרח, בא המשחית וירד אל עירנו הקטנה. ברחובות טרף ואין מציל, ואף בבית הרג ולא חמל. בחושך התהלך הדֶבֶר, וגם לעיני השמש חמס נפשות, והנשארים מן המגיפה, עומדים בין החיים ובין המות.
מי יכול למנות את מספר המתים שמתו באותם ימים? מי יוכל לקרוא את שמות החללים והקברים, שנערמו יום יום?
ובפרט ברחוב היהודים התהלך הנגף, ולא היה בית אשר אין שם מספר מתים.
בעליית הגג אשר מעל בית אבי, מתו ביום אחד תשע נפשות; במרתף אשר מתחתינו מתה אם וארבעת ילדיה. ובבית אשר ממולנו שמענו כל הלילה נאקות, ובדומיה שהשתררה עם בוקר הבנו, כי לא נותרה כל נשמה...
ידי הקברנים כבר רפו מרוב עבודה, ולא נותר בהם כח להמשיך במלאכה. החללים שכבו כדומן על פני חוצות, וגוויות בני האדם לא נחשבו עוד למאומה.
ימי הקיץ עברו להם אט אט, והנה 'הימים הנוראים' בפתח, ובסופם היום הנורא מכולם, הלוא הוא יום הכיפורים.
ליל "כל נדרי" הגיע. לפני העמוד, ליד ארון הקודש, לא עמדו כבכל שנה החזן עם שנים מחשובי העיר, אלא הרב ושני דייניו עמו. בבית הכנסת דלקו נרות רבים, אשר השמיעו רחשים דקים בשעת הבעירה, וריצוד הלהבות מצד לצד.
קהל המתפללים התנועע בדומיה, כשהוא לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. על הקירות נראו צלליות נעות לכאן ולכאן, כשהמתפללים מביטים באימה על צללים אלו. האם צלליות המתים הם? אלו שמתו היום, או תמול שלשום? האם לא יכלו למצוא מנוחה בקברם, והגיעו גם הם לבית הכנסת?
ששששש! קול מהוסה עולה מתוך הקהל. הרב פותח את תפילת "כל נדרי". אנחה חרישית עברה עברה בכל המחנה המיוסר. הנה נשמע קול הרב "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים!"
אימה וחשיכה נפלה עלי, כשאני מדמה שהיא נופלת אף על כל האנשים שבבית הכנסת, למקטן ועד גדול...
עם סיומו, פסע הרב בפסיעות איטיות לכיוון הבימה. האם הולך הוא לדרוש ברבים? האם זמן מתאים הוא להטיף מוסר לציבור, בשעה שמתיו מוטלים לפניו?
כשהרב פתח את פיו, הבנתי את כוונתו. הוא לא בא לדרוש, ואף להטיף. הוא עושה מעשה שאינו מקובל. הוא עורך אזכרה לנשמות המתים, אלו שמתו בזמן האחרון, במגיפה האיומה. הוא מקריא את שמות הנפטרים בקול כאוב, האחד אחר השני.
הרשימה היא ארוכה, ארוכה מאד. דקה אחרי דקה חלפה לה, והרב טרם סיים להקריא את השמות. האם לעולם לא תגמר הרשימה האיומה? לעולם?
באחד מתאי המוח חשבתי לעצמי, שהיה יותר קל לרב אילו קרא בשמות אלו שחיים עדיין. הרי הם המיעוט, ובזמן מועט היה מסיים את קריאתם, מאשר קריאת המתים, שאין גבול למספרם...
את ערב זה לא אשכח לנצח, וגם את התפילה שבו אזכור. לא היתה זו תפילה, אלא אנחה גדולה וכואבת מאד, שעלתה ממעמקי הלב המורתח, שתרקיע עד שמי השמים, ותקרע את סגור העננים! מעולם לא התפללו אנשים יהודים בכזה לב קרוע ומורתח, ומעולם לא נראו דמעות חמות יותר בריסי בני האדם.
פרק ב'
בלילה ההוא, איש לא עזב את בית הכנסת. לאחר הפיוטים והסליחות החלה אמירת שיר הייחוד. לאחר שיר הייחוד – ספר התהלים. לאחר התהלים – פרקי המשניות וספרי המוסר...
אף אני שהיתי בבית ה' בלילה זה, ומועקה כבדה שרתה על נפשי, ענני ערפל ירדו עלי, העיקו על עפעפי עיניי, ונפשי המתה לדבר מה נכסף ונעלם.
מתוך ההזיות, אני חוזה כאילו בקרב אותה עננה כבדה שרובצת על הבית, עולים ויורדים מלאכים, מעלה-מטה, מטה-מעלה. והנה באימה עיניי רואות את המלאך הנורא מכל, שרוי בבית הכנסת, כשהוא מלא עיניים, מכף רגלו ועד קדקדו...
איש לא עזב את בית הכנסת באותו לילה, ובכל זאת כשהגיע הבוקר, נפקדו אחדים מתוך העדה. שני מתפללים לא קמו משנתם. הם מתו בתוך הקהל, לבושים בתכריכיהם, בקיטל הלבן, ובטלית הצחה. דבר לא חסר להם כדי לעבור מן החיים אל המתים...
מרחוב היהודים מגיעות שמועות איומות אל בית הכנסת, אשר אין איש רוצה לדעת מהן. כל אחד חושש לנפשו, שמא ישמע וידע מה קורה בתוך ביתו...
***
יום הכיפורים אחר הצהרים, תפילת המוסף הסתיימה זה עתה, והציבור כולו נושא את עיניו לשמוע את דברי הרועה הרחום. הרב עומד על הבימה, כשקומתו זקופה עד למאד. נראה שקסם משוך על פניו, או חוט של חן נטוי עליו, אשר בו נמשך לב הקהל אחריו. אני עומד בירכתי הבית, ואיני מסיר את עיניי מפני הרב, אף לא כמלא נימה.
על אף זקנת הרב, עדיין גבוהה קומתו, משכמו ומעלה גבוה הוא מכל הקהל. זקנו לבן ככסף, פניו חיוורות הן כסיד, וקשה להבחין ביניהן ובין הקיטל הלבן שהוא מעוטף בו. רק עיניו השחורות יוקדות כאש, ונראות כעינֵי אברך צעיר.
משחר ילדותי למדתי להעריץ את דמותו. עוד בהיותי ילד קט הבנתי שהוא אחד מגדולי הדור, מלאך אלוקים. מכל קצוות הארץ הריצו אליו שאלות, וכל מחלוקת בין חשובי הרבנים הגיעה אליו, כשברוחב דעתו הוא מכריע בין המתדיינים. הוא היה ידוע ומפורסם בתור מיקל גדול, שמרוב קדושתו וגאונותו בתורה, איש לא ההין להמרות את פיו.
בטון נמוך הוא פותח את דבריו, ואט אט קולו הולך ומתגבר, הולך ומתחזק, עד שהוא נשמע רם וצלול.
הוא מדבר על קדושת היום הנורא, ועל כוונת נותן התורה, על יום הכיפורים, ועל מטרת יום זה. והוא עובר לנושא המגיפה הגדולה, שהגיעה באופן פתאומי, הטורפת ואינה חומלת, אוכלת, ואינה יודעת שובעה. עד מתי, רבונו של עולם, עד מתי עוד?!
עיניו היוקדות הפכו לגחלי אש, ופניו החיוורות אדמו מאד, כשאזני שומעות את מילותיו:
"ובשעה שאדם רואה שייסורים באים עליו – יפשפש במעשיו. אין המדובר רק במעשים שבינו לבין המקום, כי אם גם במעשים שבינו לבין עצמו, בין גופו ובשרו!"
נער הייתי, אך כשיצאו דברים אלו מפיו, רעדו כל עצמותי. החילותי להבין שהוא רוצה דבר מה מאיתנו. אך למה כוונתו?
הוא ממשיך לדבר. על הזוהמה והלכלוך, שמוציאים את האדם מן העולם, על הרעב והצמא, שהם הם המלאכים הרעים, המביאים את המוות על האדם, בשעה שמגיפה באה להשמיד להרוג ולאבד...
הרב מכריז "וחי בהם – ולא שימות בהם!" "משום עת לעשות לה' – הפרו תורתך!", פעמים אדם מפר את כל התורה כולה, ובכל זאת מקיים עולם מלא...
כל גופי רוטט מחרדה. מהי כוונת הרב? מהי המשמעות הטמונה בדבריו? לאיזו מטרה הוא חותר?
פרק ג'
לפתע אני שומע את הרב נושא קולו בבכי. מעיי התהפכו בקרבי. מדוע הרב בוכה?
כשפניו שטופות דמע, הוא עומד על הבימה, ושולח את אצבעו לכיוון שני הדיינים, רומז אליהם לגשת אליו. כשפסיעותיהם כבדות הם משרכים את רגליהם, ועולים לבימה.
עיני כל הקהל נשואות אל שלושת העומדים. הרב גבה-הקומה באמצע, ושני הדיינים הנמוכים ממנו, מימינו ומשמאלו. כשפניו להבים, הוא לוחש באזניהם דבר מה, ובאחת הדם אוזל מפניהם, והן נעשות חיוורות כסיד.
אנחה חרישית עברה בכל המחנה המיוסר. והנה נשמע קול הרב "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, אנו מתירים לאכול ולשתות היום!"
דומיית מוות שלטת בכל פינות בית הכנסת. אף רחש קל אינו נשמע.
אני שומע קול דפיקות קצובות. אני מחפש את מקור הקול, עד שמכה בי ההבנה שקול ליבי הוא זה, אשר דופק בעוצמה, עד שאני סבור שהוא נשמע בכל קצוות הבית.
על הקירות נעים הצללים אנה ואנה, ובתוך הצללים רואה אני את המתים אשר מתו אתמול, ואלו אשר מתו שלשום, ואלו שמתו בשבוע שעבר. קהל גדול מאד, עדה כבירה מאד מאד...
ופתאום אני מבין היטב את בקשת הרב מאיתנו. הרב רוצה שנאכל היום. הרב מבקש, שאנשים יהודים יאכלו ביום הכיפורים ולא יצומו. מפני המגיפה - מפני המגיפה – מפני המגיפה...
אני מוצא את עצמי בוכה בקול גדול.
כשאני פוקח את עיניי, אני מגלה שאיני בוכה לבדי. רבים מאד נושאים את קולם ובוכים. גם השלושה שעל הבימה עומדים ובוכים, והנכבד מהם בוכה כילד קטן...
וכמו ילד קטן הוא ממתיק את קולו בדברו, ודבריו רכים מחמאה. מדי פעם קולו נשנק מבכי, כשהוא קורא "אכלו! אכלו! צורך השעה הוא זה! משום עת לעשות – הפרו! וחי בהם – ולא שימות בהם!"
אך בבית הכנסת, אין מי שמעז לעזוב את מקומו.
הרב ממשיך לבקש ולהתחנן, הוא מכריז שהעבירה החמורה מוטלת עליו ועל צוארו, והעם יהיה נקי מכל חטא ופשע.
אך בבית הכנסת, אין איש אשר יעזוב את מקומו!
טון קולו משתנה, ומעתה אינו מתחנן, אלא הוא קורא בטון פוקד "אני הוא המתיר! אני, אני!" – אך אין איש שישמע לו.
פני איש האלוקים מלבינות עד מאד. הוא מוריד את ראשו בצער, ונאנח אנחה גדולה וחרישית, אשר נשמעת מקצה הבית ועד קצהו. "רצון ה' הוא", הוא לוחש אל עצמו, "בן שמונים שנה אני, ומעולם לא נאנסתי לעבור על דין התורה. אך גם זה הוא דין התורה, ורצון הקדוש ברוך הוא".
- שַמָש!
השמש הגיע במרוצה, והרב לחש באוזניו כמה מילים. הוא מתלחש גם עם הדיינים, שמניעים ראשם בהסכמה. עברו כמה דקות, והשמש מביא מבית הרב גביע יין לקידוש, ועוגות קטנות. בקול מרוסק הרב אומר את מילות הקידוש, ו...
גם אם אחיה שנים רבות, ואאריך ימים כמתושלח, לא אשכח לנצח את היום ההוא, ואת המחזה הגדול והנורא הזה. גם עתה, אם אעצום לרגע את עיניי, אוכל לראות אותו מולי.
שלושה שאכלו! שלושה רועי ישראל עומדים על הבימה אשר בבית הכנסת, והם אוכלים לעיני כל ישראל ביום הכיפורים!
אכן, אלו הם הגיבורים! ומי יודע עד כמה כבדה המלחמה אשר התחוללה בליבם? מי יודע אלו ייסורים סבלו הם?
"אתה ביקשת, ואני עשיתי", פנה הרב אל קונו בקול שבור, ששוב אינו רועד עוד, "יהי שם ה' מבורך".
ורבים מן העם אוכלים, אוכלים ובוכים...
***
אחי ורעי!
הסיפור הזה אינו מצוץ מן האצבע, הוא היה גם היה, באדוננו אור העולם, רבי ישראל סלנטר זצ"ל. הוא עשה מעשה רב, ואכל בעיצומו של היום הקדוש והנורא, למרות שלא נשקפה אליו סכנה באופן אישי, אלא ביודעו שאם כל הציבור לא יאכל – בודאי ימותו כמה אנשים מהמגיפה.
איש אינו מבקש מאיתנו לעבור על איסורי כרת דאורייתא במגיפה השוטפת את מחננו, וגם לא על איסורים דרבנן. תפילה בציבור היא עניין חשוב שנאמר עליו 'ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור' (שו"ע או"ח סי' צ ס"ט), אך בודאי לא נצטווינו למסור את הנפש על כך, לא את הנפש שלנו, ולא כל שכן את נפש האחר.
כמובן שבאופן שבו מתקיימות הוראות הבריאות, שיש רק עשרה בחדר עם מרחק של שני מטר האחד מהשני, אין מניעה מלהתפלל במנין, אך השאלה היא מהי צורת הגישה שלנו לנושא, האם 'נלך לבית הכנסת, נראה אם יש מצב להתרחק, ואם לא, לא נורא', או ש'רק אם אני יודע בבירור שיהיה מרחק גדול בינינו, ולא נהיה יותר מעשרה, ארד להתפלל'.
גם אם אנחנו צעירים ולא חוששים מלהדבק, האם יש לנו אפשרות להבטיח שאיננו נשאים של הנגיף?
נקודה למחשבה.
נערך לאחרונה ב:
