הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני זוכר את הדפיקות בדלת ביום הראשון שעברנו לגור בדירה החדשה: את העוצמה, את הקצב, ואת ההפסקה בין סט נקישות למשנהו.
מאז אותה דפיקה בראשיתית, בני משפחת לוי לא הפסיקו לדפוק ולהלוות: יש לכם חלב? אתם יכולים להלוות לנו ביצים, מיץ ענבים, מיונז, טונה?
ואנחנו, באדיבות מופלגת, מזרימים תספוקת יום־יומית. וכך נסלל נתיב חד־סטרי של הלוואות.
בהתחלה חשבנו שיום יבוא והם יתחילו להחזיר. אז חשבנו.
בשלב מסוים החלטתי לרמוז: דחפתי להם לתיבת הדואר פתק בנוסח הבא: מהיום, במקום לדפוק כל כמה דקות לאסוף מוצר, תכניסו עד השעה 5 אחר הצהריים רשימה מסודרת, ונשלח אליכם עגלה עמוסה בכל טוב כחצי שעה לאחר מכן.
אדון לוי הבין את הרמז, בדרכו החיננית. בשעה 5 הגיע הפתק, ארוך ורחב, כתוב בפונט צפוף וברשימה דו־צידית. ואנחנו מדברים על יום רגיל בשבוע, לא חמישי או משהו.
לא אשכח את המקרה שבו ביקשו ללוות שמן, והיה לי רק בקבוק פתוח. מר לוי סירב לקחת מחשש ריבית. האיש פחד לעקוץ אותי בשלוש טיפות שמן קנולה, בעודו עוקץ אותי בהיקפים של מחסני חירום של מדינה.
המצב רק החמיר. בבין הזמנים הם הצטרפו אלינו לכל טיול. ההסדר הרגיל: החוויה משותפת, התשלום עליי.
ואז נפל לי רעיון גאוני: לקחת את משפחת לוי לטיול בסופר. חשבתי שירתק אותם להכיר תופעה מדהימה, שבה אנשים קונים לעצמם את מה שהם צריכים ואף משלמים על זה.
המשפחה הלווה הכרונית התלוותה אלינו לטיול שאולי ישנה את חייה. הם עמדו נדהמים מול המדפים העמוסים בכל טוב. מסתבר שמעולם לא יצא להם לבקר במקום כזה. ההסתנוורות שלהם מהמבחר הייתה בלתי ניתנת לפיספוס.
"כל אחד בא ולוקח מה שבא לו?", שאל אב המשפחה, בעודו בוחן את היבלות שעל פרקי אצבעותיו מרוב דפיקות אצלנו, וכחושב: למה פצעתי את עצמי כל השנים האלה.
"אז מפה הבאתם את כל המוצרים שלכם?", המשיך להמטיר שאלותיו.
"כן", עניתי. "הם לא צמחו אצלי בארון".
אדון לוי התמלא אושר עד שהגיע לעמדת התשלום. שם לפת אותו עצב חד.
"ומה עושים פה?", שאל בקול נוגה.
"משלמים", עניתי. "יש כרטיס שמעבירים במכונה הזו, ואז אפשר לקחת את הדברים הביתה".
"אהה, זה הכול", נרגע.
מתברר שבשכונה הירושלמית העתיקה שבה גדל, שיטת הצריכה הייתה זו שהכיר. אבל הוא דווקא הפגין פתיחות לשינוי והכריז בקול גדול: ילדים יקרים, מהיום אנחנו קונים רק פה. בכל יום רביעי נבוא לקנייה שבועית ונקנה מה שבא לנו.
וכאן החליט לסגור איתי חשבון: "עם כל הכבוד לרצון הטוב שלך, אצלך היו די הרבה מקרים שבהם נגמרו מצרכים ונאלצתי להתמודד עם החוסרים. כאן הם נראים לי הרבה יותר אחראיים".
קיבלתי את העקיצה בכיף. אם זה אקורד הסיום של תיאטרון האבסורד, זה לגמרי בסדר מבחינתי.
הימים שלאחר מכן היו עונג צרוף. השקט, אוי השקט, כמה נעימות יש בו. הגומה שנוצרה בדלת מרוב דפיקות התיישרה, והארונות, שהתרגלו להחליף תכולתם מדי יום, זכו לזמן איכות עם מוצריהם.
נשמתי לרווחה. איזה מזל שלקחתי אותם לטיול הזה.
ואז הגיע יום רביעי. הדפיקה המוכרת בדלת.
משפחת לוי בהרכבה המלא, לבושים חגיגית.
"אנחנו יוצאים לקנייה השבועית", בישרו ברון.
"באתם לבקש את ברכת הדרך?", שאלתי נרגש.
"לא. את האשראי בבקשה", ענו במקהלה.
מאז אותה דפיקה בראשיתית, בני משפחת לוי לא הפסיקו לדפוק ולהלוות: יש לכם חלב? אתם יכולים להלוות לנו ביצים, מיץ ענבים, מיונז, טונה?
ואנחנו, באדיבות מופלגת, מזרימים תספוקת יום־יומית. וכך נסלל נתיב חד־סטרי של הלוואות.
בהתחלה חשבנו שיום יבוא והם יתחילו להחזיר. אז חשבנו.
בשלב מסוים החלטתי לרמוז: דחפתי להם לתיבת הדואר פתק בנוסח הבא: מהיום, במקום לדפוק כל כמה דקות לאסוף מוצר, תכניסו עד השעה 5 אחר הצהריים רשימה מסודרת, ונשלח אליכם עגלה עמוסה בכל טוב כחצי שעה לאחר מכן.
אדון לוי הבין את הרמז, בדרכו החיננית. בשעה 5 הגיע הפתק, ארוך ורחב, כתוב בפונט צפוף וברשימה דו־צידית. ואנחנו מדברים על יום רגיל בשבוע, לא חמישי או משהו.
לא אשכח את המקרה שבו ביקשו ללוות שמן, והיה לי רק בקבוק פתוח. מר לוי סירב לקחת מחשש ריבית. האיש פחד לעקוץ אותי בשלוש טיפות שמן קנולה, בעודו עוקץ אותי בהיקפים של מחסני חירום של מדינה.
המצב רק החמיר. בבין הזמנים הם הצטרפו אלינו לכל טיול. ההסדר הרגיל: החוויה משותפת, התשלום עליי.
ואז נפל לי רעיון גאוני: לקחת את משפחת לוי לטיול בסופר. חשבתי שירתק אותם להכיר תופעה מדהימה, שבה אנשים קונים לעצמם את מה שהם צריכים ואף משלמים על זה.
המשפחה הלווה הכרונית התלוותה אלינו לטיול שאולי ישנה את חייה. הם עמדו נדהמים מול המדפים העמוסים בכל טוב. מסתבר שמעולם לא יצא להם לבקר במקום כזה. ההסתנוורות שלהם מהמבחר הייתה בלתי ניתנת לפיספוס.
"כל אחד בא ולוקח מה שבא לו?", שאל אב המשפחה, בעודו בוחן את היבלות שעל פרקי אצבעותיו מרוב דפיקות אצלנו, וכחושב: למה פצעתי את עצמי כל השנים האלה.
"אז מפה הבאתם את כל המוצרים שלכם?", המשיך להמטיר שאלותיו.
"כן", עניתי. "הם לא צמחו אצלי בארון".
אדון לוי התמלא אושר עד שהגיע לעמדת התשלום. שם לפת אותו עצב חד.
"ומה עושים פה?", שאל בקול נוגה.
"משלמים", עניתי. "יש כרטיס שמעבירים במכונה הזו, ואז אפשר לקחת את הדברים הביתה".
"אהה, זה הכול", נרגע.
מתברר שבשכונה הירושלמית העתיקה שבה גדל, שיטת הצריכה הייתה זו שהכיר. אבל הוא דווקא הפגין פתיחות לשינוי והכריז בקול גדול: ילדים יקרים, מהיום אנחנו קונים רק פה. בכל יום רביעי נבוא לקנייה שבועית ונקנה מה שבא לנו.
וכאן החליט לסגור איתי חשבון: "עם כל הכבוד לרצון הטוב שלך, אצלך היו די הרבה מקרים שבהם נגמרו מצרכים ונאלצתי להתמודד עם החוסרים. כאן הם נראים לי הרבה יותר אחראיים".
קיבלתי את העקיצה בכיף. אם זה אקורד הסיום של תיאטרון האבסורד, זה לגמרי בסדר מבחינתי.
הימים שלאחר מכן היו עונג צרוף. השקט, אוי השקט, כמה נעימות יש בו. הגומה שנוצרה בדלת מרוב דפיקות התיישרה, והארונות, שהתרגלו להחליף תכולתם מדי יום, זכו לזמן איכות עם מוצריהם.
נשמתי לרווחה. איזה מזל שלקחתי אותם לטיול הזה.
ואז הגיע יום רביעי. הדפיקה המוכרת בדלת.
משפחת לוי בהרכבה המלא, לבושים חגיגית.
"אנחנו יוצאים לקנייה השבועית", בישרו ברון.
"באתם לבקש את ברכת הדרך?", שאלתי נרגש.
"לא. את האשראי בבקשה", ענו במקהלה.
