שיתוף - לביקורת כך היא גאולתם

  • הוסף לסימניות
  • #1
"שוב?" הייאוש זלל את קולו, התנחשל מתוכו בגלי נהר מאיימים להטביע, זלג הישר אליו.

"כך – כך שמעתי..." הוא גמגם, לא מעז להרים מבט, לא מעז לשטוף את הייאוש מעליו. כי כן, בשביל מה לקוות בכל פעם. בשביל מה לעורר את הציפייה. אין בזה כל טעם. אין כל תקווה.

200 שנים בגלות. למה שמשהו ישתנה פתאום. 200 שנים תחת העול הזר, תחת שעבוד אכזר. מי חשב בכלל שאפשר לצאת מזה. מי הטיפש שהאמין שיש דבר כזה גאולה.

כשהכול התחיל – הם דווקא היו בטוחים. אחרי חוסר האמון הראשון, למרות הניסים הקטנים שראו הזקנים שלהם בעיניהם, הגיע הנס הגדול הראשון, צבע את ארץ אויביהם באדום ואת ארץ תקוותיהם הכמוסה בלבן של חופש.

אבל המשבר מיהר להגיע. לא יוצאים. לא משתחררים. עדיין בגלות, תחת השלטון האכזרי שלא מתיר לתקווה הלבנה להתנוסס בלב.

היו שהחלו שוב לקוות, כשהארץ נצבעה הפעם בירוק וקולה הפך קרקרני. גם הוא קיווה. אין סיכוי שאחרי זה הם לא יוצאים. אין סיכוי שאדם שפוי לא ישתכנע ממכה כזו.

אז כנראה שהוא באמת לא שפוי, המלך הזה השולט עליהם. הם ידעו זאת, כמובן, כי איזה עוד אליל יסתיר עצמו מדי בוקר על הנהר, ואיזה עוד אליל ישחט תינוקות (תינוקות! שלהם!) בשביל לרחוץ בדמם את פצעיו. אז למה בכלל הם האמינו שישחרר אותם. למה הם המשיכו להאמין בכך גם כשהגרד הנורא זחל אליו ואל בני עמו בדמות יצורים קטנטנים, שפעם הציקו רק להם.

"אבל חשבתי – הייתי בטוח! – שעכשיו הוא לא יחזור בו!" ידידו קרס על הארץ, הליט את ידיו כאילו מייחל גם הוא לחושך המקפיא הזה שרק אתמול סר מפני אויביהם. "באמת שכבר התחלתי להתייאש, אחרי שהחיות הרעות לא שכנעו אותו, וגם החיות המתות. קיוויתי שוב כשראיתי שחלק מבני עמו כן יראים מפני כדורי הקרח והאש. התייאשתי פעם נוספת אחרי שאפילו כילוי תבואתם בידי החגבים הללו לא עזר. אבל עכשיו? מה יכול להיות גרוע מזה? איך זה שהפעם הוא לא נכנע??"

לא ידע מה לענות לו. די כבר, גם הוא מתייאש. איך אפשר בכל פעם לומר – זהו, זו הצרה הגדולה ביותר, אחריה בטוח חייבת להגיע הגאולה. איך אפשר בכל פעם להכין את הבגדים הלבנים, את התוף המצלצל, את האמונה שבלב – רק כדי שתקרוס שנית על הקרקע היבשה והחמה הזו.

די כבר. עדיף לא לקוות יותר. להבין שהיא לא תגיע, וזהו. להטביע אותה בחושך שכילה ארבע חמישיות מהעם שלהם, כאילו לא מספיק הם סבלו.

יש שם מישהו למעלה, בכלל? מישהו שמקשיב? מישהו שבאמת פועל להביא את הגאולה, ולא רק מכות לעם המשעבד שלהם?

החושך, חשכת לילה רגילה בתכלית, השיב לו. לא. גם הפעם הם לא יוצאים. וכנראה שלא יצאו לעולם מהארץ הארורה הזו.

התיישב גם הוא על הקרקע, לצד הידיד היחיד שעוד נותר לו בחשכת השעבוד הזה, שלא מותיר זמן לפיתוח קשרי חברות, וחיכה.

הכניס ראשו בין רגליו, וחיכה למוות, שבו הגאולה.



ובאופק, עדיין בחשכה, מעבר לעיניו המכוסות, כדור ורדרד הגיח, ולאִטו צבע את השמים בשלל גוונים של סגול-תכלכל-זהב.

והבטחה נשא עמו האור הצבעוני. הבטחה למוות, מוות בכורים, שבו – כן – תהיה הגאולה.


מעניין אותי אם המסר האמיתי מובן מתוך הסיפור. אשמח לשמוע בתגובות.

[ICODE][/ICODE]
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מדהים!
המסר שאני מקבל מההיבט הייחודי הזה, הוא שגם בין מכה למכה לא היה כל בטחון לגאולה. ולכן, למרות שראו ניסים ומופתים, זחל הייאוש בליבם. ואדרבא ככל שארכו הניסים ולא באה הגאולה, היה בזה נסיון לאמונתם.
אקטואלי מאד.
תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
איך אפשר בכל פעם להכין את הבגדים הלבנים, את התוף המצלצל, את האמונה שבלב – רק כדי שתקרוס שנית על הקרקע היבשה והחמה הזו.
כואב, וכל כך בן ימינו...
התיישב גם הוא על הקרקע, לצד הידיד היחיד שעוד נותר לו בחשכת השעבוד הזה, שלא מותיר זמן לפיתוח קשרי חברות, וחיכה.
לא בטוחה אם הבנתי נכון את הרצף. על פי המקורות, השיעבוד הפסיק לפני מכת ברד, למיטב זכרוני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
וואו, צמרמורת...
הזכיר לי את החלקים החשוכים אלו שקיימים גם אצלנו (או אולי רק אצלי).
שככל שחולף הזמן הציפיה נשחקת,
ובמקום קטן קטן בלבד מזדחל גם יאוש.
אבל אז מגיע משהו שמעורר הכל מחדש.
בדיוק כמו שהייתי בגן והגננת סיפרה על המשיח ובית המקדש,
איך הקשבתי אז עם עיניים בורקות וציפיה מתוקה, ואיך שחזרתי הביתה מיד רצתי לארון בו נמצאת השמלה שיעודה למעמד מחכה לרגע שאני אשמע קול שופר וירוץ יחד עם כולם לירושלים.
אבל גדלתי. והשמלה לא גדלה איתי.
ואז הגיע הקורונה וכולם דיברו שאולי זה הסוף.
הסוף של הגלות הנוראית והארוכה הזו.
וכך בליל הסדר לפני שנתיים ישבנו מלאי צפיה- ו... הוא לא הגיע, ותשבי לא התגלה.
ושוב ושוב זה קורה גם בשגרת היום יום,
ציפיה שמתעוררת ונפילות קטנות של ייאוש והכזבה
בציפיה לגאולה פרטית וכמובן גם לשלמה.
והטור שלך עזר לי לזכור, שבסוף בסוף, אחרי החושך עוד יבוא אור
אמן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לא בטוחה אם הבנתי נכון את הרצף. על פי המקורות, השיעבוד הפסיק לפני מכת ברד, למיטב זכרוני.
באמת לא בדקתי את המקורות בצורה מעמיקה מספיק עדיין (זה בתכנון... בשביל ספר שלם שאני חושבת לכתוב בנושא).
בכל אופן - ממצרים הם עדיין לא יצאו, ולכן עדיין הייתה (כנראה) תחושת הגלות.
תודה על ההארה החשובה!
וואו, צמרמורת...
הזכיר לי את החלקים החשוכים אלו שקיימים גם אצלנו (או אולי רק אצלי).
שככל שחולף הזמן הציפיה נשחקת,
ובמקום קטן קטן בלבד מזדחל גם יאוש.
אבל אז מגיע משהו שמעורר הכל מחדש.
בדיוק כמו שהייתי בגן והגננת סיפרה על המשיח ובית המקדש,
איך הקשבתי אז עם עיניים בורקות וציפיה מתוקה, ואיך שחזרתי הביתה מיד רצתי לארון בו נמצאת השמלה שיעודה למעמד מחכה לרגע שאני אשמע קול שופר וירוץ יחד עם כולם לירושלים.
אבל גדלתי. והשמלה לא גדלה איתי.
ואז הגיע הקורונה וכולם דיברו שאולי זה הסוף.
הסוף של הגלות הנוראית והארוכה הזו.
וכך בליל הסדר לפני שנתיים ישבנו מלאי צפיה- ו... הוא לא הגיע, ותשבי לא התגלה.
ושוב ושוב זה קורה גם בשגרת היום יום,
ציפיה שמתעוררת ונפילות קטנות של ייאוש והכזבה
בציפיה לגאולה פרטית וכמובן גם לשלמה.
והטור שלך עזר לי לזכור, שבסוף בסוף, אחרי החושך עוד יבוא אור
אמן.
תיארת את זה כל כך נכון ומטלטל... בדיוק התחושות שלי. תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בזמן האחרון אדם שאינו שומר תומ"צ במלואם שאל אותי בדיוק בהקשר הזה, "כבר 50 שנה אני שומע שכל מה שקורה הוא 'סימני הגאולה'.. איפה הגאולה"?
השיתוף נותן זווית חדשה להבנת העניין. תודה.
איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת (קינות לט' באב).
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מדויק.
נושא שלא נכתב עליו עדיין...
ובכל הקשור לסיפור יציאת מצרים זה נדיר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

חג הפסח הוא חג של גאולה.

עמ"י יוצאים ממצרים, נגאלים.
בצקם טרם החמיץ, הם מזורזים בלחץ ובחיפזון. לצאת לצאת לצאת..

הכל אירע מהר, מהר ,מהר. כי כשמגיע הקץ, הזמן תם.

והיום ערב חג הפסח תשפ״ו,
לב העם שלנו פועם דפיקות של גאולה קרובה,
המתדפקת על הדלת עכשיו יותר מתמיד.

והדפיקות מגיעות בצורה של טילים? או אולי ברעש דפיקות דלתות הממ"ד הנסגרות בבהילות?

האם המלחמה הזו תיקח אותנו היישר אל זרועותיו הפתוחות של משיח?

לא נדע.

מה שכן, היא לבטח נושאת אותנו צעד אחד גדול ומשמעותי לכיוונה.

גאולה.

האתגר:

לגשת לנוצת המקלדת ולטבול אותה בדיו המופק מאצבעותיך, המוזרם מן המוח, הפועל ברצון השם-
ולכתוב שיר או סיפור קצר בצורת מונולוג.
מזה מונולוג? מונולוג הוא צורת כתיבה שבה דמות אחת מדברת לבדה, בקול רם או בתוך עצמה, ומספרת את מה שהיא מרגישה, חושבת, רואה או חווה, בלי דיאלוג עם דמויות אחרות.

יש לבחור דמות אחת.
מהעבר, מההווה או מהעתיד.
קרובה או רחוקה, מוכרת או זרה.

שתצייר לנו תמונה:
חיה, מדברת רגש כלשהוא, או אולי הומוריסטית לגבי איך היא תחווה (בעתיד כמובן) את הגאולה ואיך הגאולה תיראה דרך אישוניה.

בונוס: למהול את היצירה בקטעים מהעבר של יציאת מצרים ולחזור להווה או לעתיד.

מחכה לראות יצירות מפתיעות, מרצדות דמיון, תמונות, מעוררות חושים, ומהולות ברגשות: עצב, ציפייה, שמחה, צהלה, תקווה, ייאוש, ועוד…..הכל תלוי בדמות..

בהצלחה!!

לשאלות נוספות כאן
בנספח.

האתגר ייסגר בעוד שבועיים: 24.3
"אין שם אף אחד חף מפשע. את כולם צריך לזרוק לים".

לא האמנתי לתדרי הקול שאוזניי פענחו והזרימו למוחי. לא כשזה בא מסוזי, אביר זכויות האדם.

שלא יהיו טעויות: אני מסכים איתו. עזה היא גן החיות הגדול בעולם. גם המצרים והקטרים, שמתמחים בגידול חיות מהזן הזה, נמנעים מלדרוך בכלוב. הם מעדיפים להאכיל מלמעלה – מצניחים ובורחים.

אבל סוזי?
עד לא מזמן הוא היה מוכן להחליף את חתולי הבית הפרוותיים שלו בכמה תינוקות מחמד עזתיים. טונות של חמלה הוא שפך על כל מי ששונא את עמו מספיק.

"מה זה את כולם לים?" שאלתי, "גם תינוקות אומללים שעדיין לא טעמו טעם חטא?"
לא ניסיתי להסתיר את תדהמתי מההתפכחות הפתאומית של פעיל השלום האובססיבי.

"כן. את כולם", הוא אישר, "צריך לגמור אותם בעודם קטנים", אני לא הוזה.

מה שהשביעי לעשירי עשה לאנשים. פשוט לא יאמן.

"אז איך זה שרק הבוקר ראיתי אותך מפגין למען ילדי עזה האומללים?", ניסיתי ליישב דיסוננס עיקש.

"מי דיבר על תינוקות עזתים מסכנים?" הוא הזדעק.
"אני מדבר על פעוטות מעון חרדיים פרימיטיביים".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה