הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"שוב?" הייאוש זלל את קולו, התנחשל מתוכו בגלי נהר מאיימים להטביע, זלג הישר אליו.
"כך – כך שמעתי..." הוא גמגם, לא מעז להרים מבט, לא מעז לשטוף את הייאוש מעליו. כי כן, בשביל מה לקוות בכל פעם. בשביל מה לעורר את הציפייה. אין בזה כל טעם. אין כל תקווה.
200 שנים בגלות. למה שמשהו ישתנה פתאום. 200 שנים תחת העול הזר, תחת שעבוד אכזר. מי חשב בכלל שאפשר לצאת מזה. מי הטיפש שהאמין שיש דבר כזה גאולה.
כשהכול התחיל – הם דווקא היו בטוחים. אחרי חוסר האמון הראשון, למרות הניסים הקטנים שראו הזקנים שלהם בעיניהם, הגיע הנס הגדול הראשון, צבע את ארץ אויביהם באדום ואת ארץ תקוותיהם הכמוסה בלבן של חופש.
אבל המשבר מיהר להגיע. לא יוצאים. לא משתחררים. עדיין בגלות, תחת השלטון האכזרי שלא מתיר לתקווה הלבנה להתנוסס בלב.
היו שהחלו שוב לקוות, כשהארץ נצבעה הפעם בירוק וקולה הפך קרקרני. גם הוא קיווה. אין סיכוי שאחרי זה הם לא יוצאים. אין סיכוי שאדם שפוי לא ישתכנע ממכה כזו.
אז כנראה שהוא באמת לא שפוי, המלך הזה השולט עליהם. הם ידעו זאת, כמובן, כי איזה עוד אליל יסתיר עצמו מדי בוקר על הנהר, ואיזה עוד אליל ישחט תינוקות (תינוקות! שלהם!) בשביל לרחוץ בדמם את פצעיו. אז למה בכלל הם האמינו שישחרר אותם. למה הם המשיכו להאמין בכך גם כשהגרד הנורא זחל אליו ואל בני עמו בדמות יצורים קטנטנים, שפעם הציקו רק להם.
"אבל חשבתי – הייתי בטוח! – שעכשיו הוא לא יחזור בו!" ידידו קרס על הארץ, הליט את ידיו כאילו מייחל גם הוא לחושך המקפיא הזה שרק אתמול סר מפני אויביהם. "באמת שכבר התחלתי להתייאש, אחרי שהחיות הרעות לא שכנעו אותו, וגם החיות המתות. קיוויתי שוב כשראיתי שחלק מבני עמו כן יראים מפני כדורי הקרח והאש. התייאשתי פעם נוספת אחרי שאפילו כילוי תבואתם בידי החגבים הללו לא עזר. אבל עכשיו? מה יכול להיות גרוע מזה? איך זה שהפעם הוא לא נכנע??"
לא ידע מה לענות לו. די כבר, גם הוא מתייאש. איך אפשר בכל פעם לומר – זהו, זו הצרה הגדולה ביותר, אחריה בטוח חייבת להגיע הגאולה. איך אפשר בכל פעם להכין את הבגדים הלבנים, את התוף המצלצל, את האמונה שבלב – רק כדי שתקרוס שנית על הקרקע היבשה והחמה הזו.
די כבר. עדיף לא לקוות יותר. להבין שהיא לא תגיע, וזהו. להטביע אותה בחושך שכילה ארבע חמישיות מהעם שלהם, כאילו לא מספיק הם סבלו.
יש שם מישהו למעלה, בכלל? מישהו שמקשיב? מישהו שבאמת פועל להביא את הגאולה, ולא רק מכות לעם המשעבד שלהם?
החושך, חשכת לילה רגילה בתכלית, השיב לו. לא. גם הפעם הם לא יוצאים. וכנראה שלא יצאו לעולם מהארץ הארורה הזו.
התיישב גם הוא על הקרקע, לצד הידיד היחיד שעוד נותר לו בחשכת השעבוד הזה, שלא מותיר זמן לפיתוח קשרי חברות, וחיכה.
הכניס ראשו בין רגליו, וחיכה למוות, שבו הגאולה.
ובאופק, עדיין בחשכה, מעבר לעיניו המכוסות, כדור ורדרד הגיח, ולאִטו צבע את השמים בשלל גוונים של סגול-תכלכל-זהב.
והבטחה נשא עמו האור הצבעוני. הבטחה למוות, מוות בכורים, שבו – כן – תהיה הגאולה.
"כך – כך שמעתי..." הוא גמגם, לא מעז להרים מבט, לא מעז לשטוף את הייאוש מעליו. כי כן, בשביל מה לקוות בכל פעם. בשביל מה לעורר את הציפייה. אין בזה כל טעם. אין כל תקווה.
200 שנים בגלות. למה שמשהו ישתנה פתאום. 200 שנים תחת העול הזר, תחת שעבוד אכזר. מי חשב בכלל שאפשר לצאת מזה. מי הטיפש שהאמין שיש דבר כזה גאולה.
כשהכול התחיל – הם דווקא היו בטוחים. אחרי חוסר האמון הראשון, למרות הניסים הקטנים שראו הזקנים שלהם בעיניהם, הגיע הנס הגדול הראשון, צבע את ארץ אויביהם באדום ואת ארץ תקוותיהם הכמוסה בלבן של חופש.
אבל המשבר מיהר להגיע. לא יוצאים. לא משתחררים. עדיין בגלות, תחת השלטון האכזרי שלא מתיר לתקווה הלבנה להתנוסס בלב.
היו שהחלו שוב לקוות, כשהארץ נצבעה הפעם בירוק וקולה הפך קרקרני. גם הוא קיווה. אין סיכוי שאחרי זה הם לא יוצאים. אין סיכוי שאדם שפוי לא ישתכנע ממכה כזו.
אז כנראה שהוא באמת לא שפוי, המלך הזה השולט עליהם. הם ידעו זאת, כמובן, כי איזה עוד אליל יסתיר עצמו מדי בוקר על הנהר, ואיזה עוד אליל ישחט תינוקות (תינוקות! שלהם!) בשביל לרחוץ בדמם את פצעיו. אז למה בכלל הם האמינו שישחרר אותם. למה הם המשיכו להאמין בכך גם כשהגרד הנורא זחל אליו ואל בני עמו בדמות יצורים קטנטנים, שפעם הציקו רק להם.
"אבל חשבתי – הייתי בטוח! – שעכשיו הוא לא יחזור בו!" ידידו קרס על הארץ, הליט את ידיו כאילו מייחל גם הוא לחושך המקפיא הזה שרק אתמול סר מפני אויביהם. "באמת שכבר התחלתי להתייאש, אחרי שהחיות הרעות לא שכנעו אותו, וגם החיות המתות. קיוויתי שוב כשראיתי שחלק מבני עמו כן יראים מפני כדורי הקרח והאש. התייאשתי פעם נוספת אחרי שאפילו כילוי תבואתם בידי החגבים הללו לא עזר. אבל עכשיו? מה יכול להיות גרוע מזה? איך זה שהפעם הוא לא נכנע??"
לא ידע מה לענות לו. די כבר, גם הוא מתייאש. איך אפשר בכל פעם לומר – זהו, זו הצרה הגדולה ביותר, אחריה בטוח חייבת להגיע הגאולה. איך אפשר בכל פעם להכין את הבגדים הלבנים, את התוף המצלצל, את האמונה שבלב – רק כדי שתקרוס שנית על הקרקע היבשה והחמה הזו.
די כבר. עדיף לא לקוות יותר. להבין שהיא לא תגיע, וזהו. להטביע אותה בחושך שכילה ארבע חמישיות מהעם שלהם, כאילו לא מספיק הם סבלו.
יש שם מישהו למעלה, בכלל? מישהו שמקשיב? מישהו שבאמת פועל להביא את הגאולה, ולא רק מכות לעם המשעבד שלהם?
החושך, חשכת לילה רגילה בתכלית, השיב לו. לא. גם הפעם הם לא יוצאים. וכנראה שלא יצאו לעולם מהארץ הארורה הזו.
התיישב גם הוא על הקרקע, לצד הידיד היחיד שעוד נותר לו בחשכת השעבוד הזה, שלא מותיר זמן לפיתוח קשרי חברות, וחיכה.
הכניס ראשו בין רגליו, וחיכה למוות, שבו הגאולה.
ובאופק, עדיין בחשכה, מעבר לעיניו המכוסות, כדור ורדרד הגיח, ולאִטו צבע את השמים בשלל גוונים של סגול-תכלכל-זהב.
והבטחה נשא עמו האור הצבעוני. הבטחה למוות, מוות בכורים, שבו – כן – תהיה הגאולה.
מעניין אותי אם המסר האמיתי מובן מתוך הסיפור. אשמח לשמוע בתגובות.[ICODE][/ICODE]
Reactions: אוראל סולטן, נאו ממש, תה שחור ועוד 7 משתמשים10 //