הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זו אומנות שמצריכה דיוק מיקרוסקופי. משהו ברמה של להשחיל חוט תפירה במחט — או יותר גרוע: להפיל טיל בליסטי בחלל באמצעות קרן לייזר כתומה מ"הכול בשקל".
פיסת האומנות הייחודית הזו לא מוצגת בארכיון אקסקלוסיבי שמור בצפונה של תל אביב. היא מתנוססת על שפיץ חוטמו של ידידי עזריאל, בדמות פצעון עגלגל, סימטרי להפליא, בנקודת האף שהכי רחוקה מפניו.
תודו שפצע, שיכול היה להתמקם בכל מקום אחר בגוף אך בחר להשכין את מושבו בול בשפיץ של האף — יש בו מן האומנות.
כמי שיודע להעריך אומנות טובה, פניתי אליו בשאלה:
"תגיד, עזריאל, אתה מסתובב כבר חצי שנה עם פצע במיקום אסטרטגי מאוד. אולי תואיל בטובך להסביר לי את פשרו?"
"פצע בגרות", הוא ענה בביטחון מופרז, כאילו הכין את עצמו היטב לרגע הזה.
בתשובתו זו לא היה ולו קורטוב של הגיון. פצע בגרות בגיל 34? מה גם שמלבד סימפטום הבגרות הבודד הזה, לא זוהו סימנים תומכים נוספים. ילדותי היה — וכזה נשאר.
לא ויתרתי לו. חפרתי עד שנאלץ להודות שיש לו בבית יתוש בעל חוש הומור מפותח במיוחד, שעליו הוא אינו מצליח לשים את ידו.
"בכל פעם שהפצע המביך מחלים, הוא תוקף שוב בפסגת האף — אגב צחוק חרישי ומרושע",קבל בפני עזריאל, בעוד דמעה סוררת גולשת במורד אפו וצורבת את הפצע באכזריות.
"מה הבעיה?" שאלתי אותו בחמלה, בתור מי שכבר טיפל ביתוש אחד או שניים בחייו.
"אני בא אליך היום אחר הצהריים ושם סוף ליתוש המתעלל", הבטחתי — וגם קיימתי.
ישנתי כמו שצריך בין שתיים לארבע, כמו לפני חתונות חשובות, והגעתי לזירת הקרב בשעה 4:30 — רענן ונכון לתצוגת תכלית של הנחלת תבוסה ליתוש הערמומי והשנון בתבל.
עיניי החדות הבחינו בו כבר בדקה הראשונה. עקבתי אחריו בתזוזות עיניים עדינות בלבד, ללא תנועות מיותרות שעלולות לגרום לו להסתתר.
המתנתי בסבלנות שיתקרב אליי — וזה קרה.
ביעף אופייני, במהירות בינונית, הוא חלף ממש בצמוד אליי. נכנסתי מיידית לפעולה מהירה.
פרשתי ידיים לצדדים ובעוצמה שאין לתאר ספקתי אותן זו בזו. שברתי ארבע אצבעות, ריטשתי את שורש כף היד, פרקתי את הכתף, וחמש מחוליות גבי התחלפו זו בזו.
וכמובן — כאשר ידי נפתחו, לא היה שם רמז ליתוש. האחרון דווקא ריקד בחדווה בלתי מוסתרת מעל גופי המוטל רצוץ על הקרקע.
הבנתי שעם ידיים חשופות, זה לא ילך. אז שיניתי טקטיקה: 600K.
הסתובבתי בכל החדר חדור נקמה, ורוקנתי 16 בקבוקים מלאים. כמעט והדברתי גם את עצמי על הדרך — אבל לא הייתה ברירה אחרת.
מאחר שלא ראיתי את היתוש כמה דקות טובות, הבנתי שהמערכה הכבירה הוכרעה בניצחון מוחלט. היתוש איננו יותר.
רק כאשר יצאתי לרחוב, וכולם הביטו בסקרנות ובשעשוע בלתי מוסתר בפצע שבקצה אפי — הבנתי שבכל הזמן שהתזתי 600 Kישב היתוש על קצה אפי והתבונן מהיציע על המבצע המרהיב שאני מנהל מבלי שייפגע, ולקינוח גם הותיר מתנה קטנה ולא כל כך נעימה.
פיסת האומנות הייחודית הזו לא מוצגת בארכיון אקסקלוסיבי שמור בצפונה של תל אביב. היא מתנוססת על שפיץ חוטמו של ידידי עזריאל, בדמות פצעון עגלגל, סימטרי להפליא, בנקודת האף שהכי רחוקה מפניו.
תודו שפצע, שיכול היה להתמקם בכל מקום אחר בגוף אך בחר להשכין את מושבו בול בשפיץ של האף — יש בו מן האומנות.
כמי שיודע להעריך אומנות טובה, פניתי אליו בשאלה:
"תגיד, עזריאל, אתה מסתובב כבר חצי שנה עם פצע במיקום אסטרטגי מאוד. אולי תואיל בטובך להסביר לי את פשרו?"
"פצע בגרות", הוא ענה בביטחון מופרז, כאילו הכין את עצמו היטב לרגע הזה.
בתשובתו זו לא היה ולו קורטוב של הגיון. פצע בגרות בגיל 34? מה גם שמלבד סימפטום הבגרות הבודד הזה, לא זוהו סימנים תומכים נוספים. ילדותי היה — וכזה נשאר.
לא ויתרתי לו. חפרתי עד שנאלץ להודות שיש לו בבית יתוש בעל חוש הומור מפותח במיוחד, שעליו הוא אינו מצליח לשים את ידו.
"בכל פעם שהפצע המביך מחלים, הוא תוקף שוב בפסגת האף — אגב צחוק חרישי ומרושע",קבל בפני עזריאל, בעוד דמעה סוררת גולשת במורד אפו וצורבת את הפצע באכזריות.
"מה הבעיה?" שאלתי אותו בחמלה, בתור מי שכבר טיפל ביתוש אחד או שניים בחייו.
"אני בא אליך היום אחר הצהריים ושם סוף ליתוש המתעלל", הבטחתי — וגם קיימתי.
ישנתי כמו שצריך בין שתיים לארבע, כמו לפני חתונות חשובות, והגעתי לזירת הקרב בשעה 4:30 — רענן ונכון לתצוגת תכלית של הנחלת תבוסה ליתוש הערמומי והשנון בתבל.
עיניי החדות הבחינו בו כבר בדקה הראשונה. עקבתי אחריו בתזוזות עיניים עדינות בלבד, ללא תנועות מיותרות שעלולות לגרום לו להסתתר.
המתנתי בסבלנות שיתקרב אליי — וזה קרה.
ביעף אופייני, במהירות בינונית, הוא חלף ממש בצמוד אליי. נכנסתי מיידית לפעולה מהירה.
פרשתי ידיים לצדדים ובעוצמה שאין לתאר ספקתי אותן זו בזו. שברתי ארבע אצבעות, ריטשתי את שורש כף היד, פרקתי את הכתף, וחמש מחוליות גבי התחלפו זו בזו.
וכמובן — כאשר ידי נפתחו, לא היה שם רמז ליתוש. האחרון דווקא ריקד בחדווה בלתי מוסתרת מעל גופי המוטל רצוץ על הקרקע.
הבנתי שעם ידיים חשופות, זה לא ילך. אז שיניתי טקטיקה: 600K.
הסתובבתי בכל החדר חדור נקמה, ורוקנתי 16 בקבוקים מלאים. כמעט והדברתי גם את עצמי על הדרך — אבל לא הייתה ברירה אחרת.
מאחר שלא ראיתי את היתוש כמה דקות טובות, הבנתי שהמערכה הכבירה הוכרעה בניצחון מוחלט. היתוש איננו יותר.
רק כאשר יצאתי לרחוב, וכולם הביטו בסקרנות ובשעשוע בלתי מוסתר בפצע שבקצה אפי — הבנתי שבכל הזמן שהתזתי 600 Kישב היתוש על קצה אפי והתבונן מהיציע על המבצע המרהיב שאני מנהל מבלי שייפגע, ולקינוח גם הותיר מתנה קטנה ולא כל כך נעימה.
נערך לאחרונה ב:
