ביקורת ספרות כל הנחלים הולכים - ח. לוברבום

[anotherית]

קודם כל, ספר מצוין. התחלתי לקרוא ולא הנחתי את הספר. עד הסוף.

עלילה:

מעולה.
בנויה טוב, יש פלאט מצוין.
קוראת בשתי מחוזות לא מקבילים בזמן, עם קשר חמוד בין שתי המחוזות.
עלילה עם פוטנציאל גדול.
איילין שחיה בדרום אפריקה, בתקופת האפרטהייד, בצל אמא שנלחמת בו,
וטובי, מהימים שלנו, שמחפשת את עצמה מחדש בחיי הקהילה.
ובלי קיטש.


בניה:

פרקים פרקים מחולקים יפיפה, בין טובי לאיילין
עם נושא לכל פרק וקשר בין שתי חלקי הפרק.


כתיבה:

אהממ, אז ככה.
יש פער בין איילין לטובי.
פער גדול מידי.
סיפורה של איילין מחבר, מלא ועמוק. נושם וחי. נוגע.

לעומת של טובי,
שמתאמץ. לחבר.
סורי טובי,
לא התחברתי אלייך, את דמות יבשה ומשעממת, רדודה קצת ופשטנית.

מסר:

שוב פעם פער.
בסיפורה של איילין אין מסר נגלה מידי. יש את האימהות, והאמונה. מוסר אלוקי, ומצפון.
וטובי, אעפס...
מסר גלוי, מאוד. צדקני במעט. מרצה מאוד את הממסד. פשטני.

כמה נקודות שהפריעו לי:

• קשר זוגי, טובי היא אישה נשואה, אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים בו שמו של בעלה מוזכר בסיפור. שיחה רצינית איתו אין אפילו פעם אחת, התייעצות, שיתוף, כלום! רק חברות ואחיות.
  
  
• פרטים טכנים ורקע, בת כמה את טובי? מה סביבת המגורים שלך? מה את אוהבת לעשות? מי בעלך? איך את כאמא? כחברה? כאישה? למה את מתחברת?
  רחל אפרת - מאיזה מגזר היא? איפה היא גרה? אפרת זה שם פרטי או משפחה?
  
  
• אין כמעט תיאורי דמות, לא חיצונית ולא פנימית, בלי תיאורי דמות חיצוניים דמיון הדמות נתון בידי הקורא בלבד, מעשה לא אחראי מצד הסופר/ת
  
  
• משחקי מילים ולשון, ספר הוא לא שיעור עברית, או לשון, ולא המקום האידיאלי למשחקי מילים.יש מקום למשפטים עם תוכן, ויש טעם להגביה קצת את הספר, אבל בצורה מובלעת,
  וכשאני קוראת ספר, זה התרפיה, ולהתחיל להכניס לי התחכמויות לשוניות זה צורם ועוצר את הרצף. זה לעצור ולהגיד, היי, הלו, אני אומרת משפט מחוכם, ומילא ההתחכמות הייתה בתוכן, אבל גם זה לא, זה רק משחק מילים.
  
  כמה דוגמאות:
  - כלה וחמות. כלה וחומה
  - ההיא שאולי אומצה מופיעה פתאום באזור, מאמצת אל ליבה תינוק
  - אני מתמוטטת על הכורסא כמו חרסינה בחנות אחרי ביקור של פיל
  
  
• הקשר של טובי עם רחל-אפרת, טובי מתלוננת על קשרים אחרים, ילדותיים, בעוד שאין כמעט דוגמאות לשיחות חכמות יותר עם רחל-אפרת חוץ מרעיונות מוזרים.
  
  
• חסר ידע בספר, משפט לדוג': "הבעיה של המשפחה הוא... יש שמועות על האח והדודה ש..." אנא סופרת יקרה, תפנטזי סיבה מה הבעיה של המשפחה ומה השמועות. שלוש נקודות במקום זה לא מקצועי.

דבר חשוב מאוד ואחרון סופרות יקרות!
אנא אל תזלזנה באינטלגנציה של הקוראים/אות!

אם את כותבת על תרופה לאפילפסיה, תגללי שניה אחת ותביאי שם אמיתי של תרופה.
לדבר כל כך הרבה על תרופה בלי להזכיר את שמה זה זלזול באינטלגנציה, שלי לפחות.


ומשפטים שאהבתי:

- ידידות הוא מוצר רגיש, קצת פחות מעלות חום והוא מצטנן.
- אפשר לשבור את החבית ולשתות את יינה, אבל אי אפשר להעביר את היין לדור הבא.
- חותכים קשר כדי למנוע נזק עתידי, לא כדי להתרפא מהעבר.


תודה לך ח. (!) לוברבוים על הספר המעולה הזה.

 

[@Simcha]

והנה ביקורתי לביקורת.
גילוי נאות - לא קראתי את הספר ועל כן אתייחס לביקורת עצמה בלבד ולא להקשרים שלה אל הספר.

קוראת בשתי מחוזות

קורית

שתי המחוזות

שני

שתי חלקי הפרק

שני

בלי תיאורי דמות חיצוניים דמיון הדמות נתון בידי הקורא בלבד, מעשה לא אחראי מצד הסופר/ת

כל עוד ויש מספיק מידע אודות סגנון הדמות ומהותו הרי שציורו באופן חיצוני לא נצרך. אין זה מאחריות הסופר לטוות את חוטי הדמיון של הקורא בפרטים אשר אינם רלוונטיים לעלילה. הקורא גם נהנה לדמיין וליצור את הדמות בהתאם לאסוציאציות שהדמות מעוררת בקרבו.

זה התרפיה

זו

אנא אל תזלזנה באינטלגנציה של הקוראים/אות!

תזלזלנה

כמו כן ישנן כמה וכמה טעויות פיסוק אשר חוזרות על עצמן.

יתכן ויש כאן קצת התקטננות, אך כביקורת ספרות התובעת חשבון מן הסופר התורן, הרי שעל המבקר/ת עצמו להיצמד לשלמות כמיטב יכולתו/ה ולא להגיש בפנינו טקסט שלא נערך כראוי.

 

[shira bira]

כל עוד ויש מספיק מידע אודות סגנון הדמות ומהותו הרי שציורו באופן חיצוני לא נצרך. אין זה מאחריות הסופר לטוות את חוטי הדמיון של הקורא בפרטים אשר אינם רלוונטיים לעלילה. הקורא גם נהנה לדמיין וליצור את הדמות בהתאם לאסוציאציות שהדמות מעוררת בקרבו.

חיצוניות היא חלק בלתי נפרד מאפיון ראוי לשמו, היא מדגישה סימבוליות וגם מכניסה את הקורא עמוק יותר לנבכי העלילה.

 

[@Simcha]

חיצוניות היא חלק בלתי נפרד מאפיון ראוי לשמו, היא מדגישה סימבוליות וגם מכניסה את הקורא עמוק יותר לנבכי העלילה.

כנראה הדברים נתונים לטעמו האישי של הקורא ולסגנון העלילה המסופרת.
כמובן שישנם תיאורים אשר שופכים אור על מהות הדמות כגון "הליכתה מדודה ואצילית, ושערה מסורק בקפידה.."
אך תיאור כמו "שערה השחור גולש על כתפיה הרחבות.." לא בהכרח שופך אור על הדמות ולא תמיד יוסיף עומק בסיפור למעט השתלטות על מרחב דמיונו של הקורא השבוי.

 

[shira bira]

כנראה הדברים נתונים לטעמו האישי של הקורא ולסגנון העלילה המסופרת.
כמובן שישנם תיאורים אשר שופכים אור על מהות הדמות כגון "הליכתה מדודה ואצילית, ושערה מסורק בקפידה.."
אך תיאור כמו "שערה השחור גולש על כתפיה הרחבות.." לא בהכרח שופך אור על הדמות ולא תמיד יוסיף עומק בסיפור למעט השתלטות על מרחב דמיונו של הקורא השבוי.

לא נכנסת לפרטים.
יש די והותר דרכים לכתוב אפיון חיצוני שישרת את האפיון הכולל של הדמות ואת העלילה מבלי להשתלט על דמיונו של הקורא.

 

[@Simcha]

לא נכנסת לפרטים.
יש די והותר דרכים לכתוב אפיון חיצוני שישרת את האפיון הכולל של הדמות ואת העלילה מבלי להשתלט על דמיונו של הקורא.

כפי שציינתי איני מכיר את הספר נשוא הביקורת. אך מדברי המבקרת משתמע כי הותרת דמיון החיצוניות של הדמות בידי הקורא זהו מעשה לא אחראי, בלא תלות בהקשר התיאור ובאופן השפעתו על השלמת האיפיון והעלילה. על כך הבעתי את דעתי שלא כך הם פני הדברים באופן כללי ונחרץ, אלא כל מקרה עומד לגופו וכל תיאור לעצמו.

 

[shira bira]

הותרת דמיון החיצוניות של הדמות בידי הקורא זהו מעשה לא אחראי, בלא תלות בהקשר התיאור ובאופן השפעתו על השלמת האיפיון והעלילה

וזה נכון לדעתי.
השמטה של כל אפיון חיצוני פוגעת באפיון הדמות.
זו דעתי.

 

[anotherית]

כפי שציינתי איני מכיר את הספר נשוא הביקורת. אך מדברי המבקרת משתמע כי הותרת דמיון החיצוניות של הדמות בידי הקורא זהו מעשה לא אחראי, בלא תלות בהקשר התיאור ובאופן השפעתו על השלמת האיפיון והעלילה. על כך הבעתי את דעתי שלא כך הם פני הדברים באופן כללי ונחרץ, אלא כל מקרה עומד לגופו וכל תיאור לעצמו.

וזה נכון לדעתי.
השמטה של כל אפיון חיצוני פוגעת באפיון הדמות.
זו דעתי.

נראה שחילוקי הדעות כאן, הם בעצם הסיבה שיש בכלל איפיון דמויות.
אם איפיון הוא רק כדי שהקורא יבין טוב יותר את הסיפור, אז באמת מספיק איפיון פנימי,
אבל אם איפיון הוא גם ההכרות של הקורא עם הדמות, (וזוהי דעתי) אז איפיון חיצוני חשוב כמו איפיון פנימי,
וסופר/ת שרוצה להכיר לקוראים שלה את אותם הדמויות שהיא מכירה, וזהו בדרך כלל רצונה של כל סופר/ת, אז השארת התיאור החיצוני נתון לדמיונו של הקורא, הוא מעשה לא אחראי בעליל.