ביקורת ספרות כל הנחלים הולכים - ח. לוברבום

  • הוסף לסימניות
  • #1
קודם כל, ספר מצוין. התחלתי לקרוא ולא הנחתי את הספר. עד הסוף.

עלילה:

מעולה.
בנויה טוב, יש פלאט מצוין.
קוראת בשתי מחוזות לא מקבילים בזמן, עם קשר חמוד בין שתי המחוזות.
עלילה עם פוטנציאל גדול.
איילין שחיה בדרום אפריקה, בתקופת האפרטהייד, בצל אמא שנלחמת בו,
וטובי, מהימים שלנו, שמחפשת את עצמה מחדש בחיי הקהילה.
ובלי קיטש.


בניה:

פרקים פרקים מחולקים יפיפה, בין טובי לאיילין
עם נושא לכל פרק וקשר בין שתי חלקי הפרק.


כתיבה:

אהממ, אז ככה.
יש פער בין איילין לטובי.
פער גדול מידי.
סיפורה של איילין מחבר, מלא ועמוק. נושם וחי. נוגע.

לעומת של טובי,
שמתאמץ. לחבר.
סורי טובי,
לא התחברתי אלייך, את דמות יבשה ומשעממת, רדודה קצת ופשטנית.

מסר:

שוב פעם פער.
בסיפורה של איילין אין מסר נגלה מידי. יש את האימהות, והאמונה. מוסר אלוקי, ומצפון.
וטובי, אעפס...
מסר גלוי, מאוד. צדקני במעט. מרצה מאוד את הממסד. פשטני.

כמה נקודות שהפריעו לי:
  • קשר זוגי, טובי היא אישה נשואה, אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים בו שמו של בעלה מוזכר בסיפור. שיחה רצינית איתו אין אפילו פעם אחת, התייעצות, שיתוף, כלום! רק חברות ואחיות.

  • פרטים טכנים ורקע, בת כמה את טובי? מה סביבת המגורים שלך? מה את אוהבת לעשות? מי בעלך? איך את כאמא? כחברה? כאישה? למה את מתחברת?
    רחל אפרת - מאיזה מגזר היא? איפה היא גרה? אפרת זה שם פרטי או משפחה?

  • אין כמעט תיאורי דמות, לא חיצונית ולא פנימית, בלי תיאורי דמות חיצוניים דמיון הדמות נתון בידי הקורא בלבד, מעשה לא אחראי מצד הסופר/ת

  • משחקי מילים ולשון, ספר הוא לא שיעור עברית, או לשון, ולא המקום האידיאלי למשחקי מילים.יש מקום למשפטים עם תוכן, ויש טעם להגביה קצת את הספר, אבל בצורה מובלעת,
    וכשאני קוראת ספר, זה התרפיה, ולהתחיל להכניס לי התחכמויות לשוניות זה צורם ועוצר את הרצף. זה לעצור ולהגיד, היי, הלו, אני אומרת משפט מחוכם, ומילא ההתחכמות הייתה בתוכן, אבל גם זה לא, זה רק משחק מילים.

    כמה דוגמאות:
    - כלה וחמות. כלה וחומה
    - ההיא שאולי אומצה מופיעה פתאום באזור, מאמצת אל ליבה תינוק
    - אני מתמוטטת על הכורסא כמו חרסינה בחנות אחרי ביקור של פיל

  • הקשר של טובי עם רחל-אפרת, טובי מתלוננת על קשרים אחרים, ילדותיים, בעוד שאין כמעט דוגמאות לשיחות חכמות יותר עם רחל-אפרת חוץ מרעיונות מוזרים.

  • חסר ידע בספר, משפט לדוג': "הבעיה של המשפחה הוא... יש שמועות על האח והדודה ש..." אנא סופרת יקרה, תפנטזי סיבה מה הבעיה של המשפחה ומה השמועות. שלוש נקודות במקום זה לא מקצועי.

דבר חשוב מאוד ואחרון סופרות יקרות!
אנא אל תזלזנה באינטלגנציה של הקוראים/אות!

אם את כותבת על תרופה לאפילפסיה, תגללי שניה אחת ותביאי שם אמיתי של תרופה.
לדבר כל כך הרבה על תרופה בלי להזכיר את שמה זה זלזול באינטלגנציה, שלי לפחות.


ומשפטים שאהבתי:

- ידידות הוא מוצר רגיש, קצת פחות מעלות חום והוא מצטנן.
- אפשר לשבור את החבית ולשתות את יינה, אבל אי אפשר להעביר את היין לדור הבא.
- חותכים קשר כדי למנוע נזק עתידי, לא כדי להתרפא מהעבר.


תודה לך ח. (!) לוברבוים על הספר המעולה הזה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
והנה ביקורתי לביקורת.
גילוי נאות - לא קראתי את הספר ועל כן אתייחס לביקורת עצמה בלבד ולא להקשרים שלה אל הספר.
קוראת בשתי מחוזות
קורית
שתי המחוזות
שני
שתי חלקי הפרק
שני
בלי תיאורי דמות חיצוניים דמיון הדמות נתון בידי הקורא בלבד, מעשה לא אחראי מצד הסופר/ת
כל עוד ויש מספיק מידע אודות סגנון הדמות ומהותו הרי שציורו באופן חיצוני לא נצרך. אין זה מאחריות הסופר לטוות את חוטי הדמיון של הקורא בפרטים אשר אינם רלוונטיים לעלילה. הקורא גם נהנה לדמיין וליצור את הדמות בהתאם לאסוציאציות שהדמות מעוררת בקרבו.
זו
אנא אל תזלזנה באינטלגנציה של הקוראים/אות!
תזלזלנה

כמו כן ישנן כמה וכמה טעויות פיסוק אשר חוזרות על עצמן.

יתכן ויש כאן קצת התקטננות, אך כביקורת ספרות התובעת חשבון מן הסופר התורן, הרי שעל המבקר/ת עצמו להיצמד לשלמות כמיטב יכולתו/ה ולא להגיש בפנינו טקסט שלא נערך כראוי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כל עוד ויש מספיק מידע אודות סגנון הדמות ומהותו הרי שציורו באופן חיצוני לא נצרך. אין זה מאחריות הסופר לטוות את חוטי הדמיון של הקורא בפרטים אשר אינם רלוונטיים לעלילה. הקורא גם נהנה לדמיין וליצור את הדמות בהתאם לאסוציאציות שהדמות מעוררת בקרבו.
חיצוניות היא חלק בלתי נפרד מאפיון ראוי לשמו, היא מדגישה סימבוליות וגם מכניסה את הקורא עמוק יותר לנבכי העלילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חיצוניות היא חלק בלתי נפרד מאפיון ראוי לשמו, היא מדגישה סימבוליות וגם מכניסה את הקורא עמוק יותר לנבכי העלילה.
כנראה הדברים נתונים לטעמו האישי של הקורא ולסגנון העלילה המסופרת.
כמובן שישנם תיאורים אשר שופכים אור על מהות הדמות כגון "הליכתה מדודה ואצילית, ושערה מסורק בקפידה.."
אך תיאור כמו "שערה השחור גולש על כתפיה הרחבות.." לא בהכרח שופך אור על הדמות ולא תמיד יוסיף עומק בסיפור למעט השתלטות על מרחב דמיונו של הקורא השבוי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כנראה הדברים נתונים לטעמו האישי של הקורא ולסגנון העלילה המסופרת.
כמובן שישנם תיאורים אשר שופכים אור על מהות הדמות כגון "הליכתה מדודה ואצילית, ושערה מסורק בקפידה.."
אך תיאור כמו "שערה השחור גולש על כתפיה הרחבות.." לא בהכרח שופך אור על הדמות ולא תמיד יוסיף עומק בסיפור למעט השתלטות על מרחב דמיונו של הקורא השבוי.
לא נכנסת לפרטים.
יש די והותר דרכים לכתוב אפיון חיצוני שישרת את האפיון הכולל של הדמות ואת העלילה מבלי להשתלט על דמיונו של הקורא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לא נכנסת לפרטים.
יש די והותר דרכים לכתוב אפיון חיצוני שישרת את האפיון הכולל של הדמות ואת העלילה מבלי להשתלט על דמיונו של הקורא.
כפי שציינתי איני מכיר את הספר נשוא הביקורת. אך מדברי המבקרת משתמע כי הותרת דמיון החיצוניות של הדמות בידי הקורא זהו מעשה לא אחראי, בלא תלות בהקשר התיאור ובאופן השפעתו על השלמת האיפיון והעלילה. על כך הבעתי את דעתי שלא כך הם פני הדברים באופן כללי ונחרץ, אלא כל מקרה עומד לגופו וכל תיאור לעצמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הותרת דמיון החיצוניות של הדמות בידי הקורא זהו מעשה לא אחראי, בלא תלות בהקשר התיאור ובאופן השפעתו על השלמת האיפיון והעלילה
וזה נכון לדעתי.
השמטה של כל אפיון חיצוני פוגעת באפיון הדמות.
זו דעתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
כפי שציינתי איני מכיר את הספר נשוא הביקורת. אך מדברי המבקרת משתמע כי הותרת דמיון החיצוניות של הדמות בידי הקורא זהו מעשה לא אחראי, בלא תלות בהקשר התיאור ובאופן השפעתו על השלמת האיפיון והעלילה. על כך הבעתי את דעתי שלא כך הם פני הדברים באופן כללי ונחרץ, אלא כל מקרה עומד לגופו וכל תיאור לעצמו.

וזה נכון לדעתי.
השמטה של כל אפיון חיצוני פוגעת באפיון הדמות.
זו דעתי.

נראה שחילוקי הדעות כאן, הם בעצם הסיבה שיש בכלל איפיון דמויות.
אם איפיון הוא רק כדי שהקורא יבין טוב יותר את הסיפור, אז באמת מספיק איפיון פנימי,
אבל אם איפיון הוא גם ההכרות של הקורא עם הדמות, (וזוהי דעתי) אז איפיון חיצוני חשוב כמו איפיון פנימי,
וסופר/ת שרוצה להכיר לקוראים שלה את אותם הדמויות שהיא מכירה, וזהו בדרך כלל רצונה של כל סופר/ת, אז השארת התיאור החיצוני נתון לדמיונו של הקורא, הוא מעשה לא אחראי בעליל.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה