כל מה שצריך לדעת לפני שמוצאים ספר צבעוני

  • הוסף לסימניות
  • #21
יש את הספר דפוס על בטוח

יצא כעת בגרסה חדשה, ניתן להתרשם מפרקים ממנו ומהנושאים באתר שלהם "דפוס על בטוח", מקצועי, מקיף ופרקטי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
זה האתר אינטרנט שלה:
http://www.dfusalbatuach.com/index.html

יש שם את רשימת הנושאים העדכנית, וכל אחד יחליט אם זה מתאים לו או לא.
הדיון פה, נראה לי גובל קצת בהוצאת שם רע
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
למה הוצאת שם רע?
אני חושב שהדיון פה גובל קצת בספאם ואאוטינג.

כתבתי מפורשות שלא עברתי על הספר החדש. וכתבתי שאחרי שאעבור עליו, אם אשנה את דעתי בנידון, אכתוב על כך. וכתבתי שהיא אינה איתנו כדי להגיב.

מחיר הספר הינו 150 שקלים, לספר בודד. הנחה לקבוצות. ניתן להזמין באתר.

כמובן שעדיף לקנות ספר של חרדית משלנו ולא ללכת לרעות בשדות זרים, בהנחה שהדשא של השכנים ירוק באותה מידה. (בעצם, נדמה לי שאין בכלל דשא אצל השכנים).
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
נכתב ע"י נקי_כפים;339629:
...ולמרות שאני היחיד פה בפורום שמבין משהו או יותר מכך בקדם דפוס...

אהבתי את הגישה המצטנעת
:p
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
טוב, אם זה נראה לך סתם התפארות קבל:
אני היחיד אבל היחיד לחלוטין פה בפורום שיש לו קצה מושג בקדם דפוס.
ולו בגלל הסיבה הפשוטה שבמשך 3 שנים ניהלתי לשכת שירות מהגדולות בארץ על שלל מערכותיה המורכבות והמסובכות, והתמודדתי מידי יום עם כל הטעויות והשטויות שכולכם עשיתם וזרקתם על "האיש הטוב" שיעשה מזה לוחות כדי לקבל אח"כ צרחות למה הצבע לא יצא כמו על המסך.
ולו בגלל הסיבה שאני היחיד פה בפורום שהתנסה ומתנסה מידי יום בהדפסה בשטח על מגוון האפשרויות בה- אופסט, רוטציה, השבחות, פלקסוגרפיה ועוד.
ולכן לא נראה לי שאם כתבתי כזה משפט אני לוקה בגאווה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
שייע,

כאחד שמכיר את נקי כפיים, הוא באמת מס' אחד בתחום, לפחות כאן בפרוג.
נ.ב. הוא אחד מוותיקי הפורום עוד לפני שקם פרוג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
רבויתי...
בואו לא נכנס לך האם זה גאוה או לא.. האמת אם לנקי מותר להתגאות וזה בזכות, לי מותר להחניף...וגם זה מגיע לו בזכות....

לי אישית בפרוקייטי הדפסה מורכבים ביותר וגדולים מאד, בפרקי זמן לחוצים ביותר, נקי כפיים עזר ובאמת בנקיון כפיים..

האמת לתקופה הוא נעלם מכאן בגלל עיסוקים גדולים מאד, ואני בקשתי ממנו שיפנה מזמנו קצת לעזרה בפורום במה שקשור בקדם דפוס וכו'.

חיים
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
לגבי הספר של מיכל ברייטמן, לא עברתי על הספר, אבל אני דוקא שמעתי מכאלו שעברו על המהדורה החדשה, שמדובר באוצר בלום ומקצועי.
מומלץ!
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
נכתב ע"י גרף;339861:
שייע,

כאחד שמכיר את נקי כפיים, הוא באמת מס' אחד בתחום, לפחות כאן בפרוג.
נ.ב. הוא אחד מוותיקי הפורום עוד לפני שקם פרוג.

נכתב ע"י Shia;339743:
אהבתי את הגישה המצטנעת
:p


קם דור שלא ידע את יוסף :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
לא באתי לערער על מעמדו של נקי כפיים כמלך הקדם דפוס...
רק הייתי משועשע מהנחרצות שבה הוא מכתיר את עצמו ככזה.

אבל אם כבר מתייחסים לעניין בכובד ראש שכזה, אני סבור שדי בהצהרה שמתייחסת אליך עצמך כדי להבהיר את הנקודה, אין צורך להשוות לאחרים. "אני היחיד שיש לו קצה של מושג" וגו'...
זה כאילו נאמר במילים אחרות: "אין פה אף אחד אחר שיש לו קצה של מושג בתחום"...

סביר מאוד שזה נכון, אבל מה הטעם לציין את זה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
די. תפסיק להתלבש עליו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
כל גרפיקאית שלמדה בקורס מסודר ומקצועי אמורה ללמוד "הבאה לדפוס" למה צריך לקנות ספר כזה?
אני שואלת מכיון שעוד לא הדפסתי משהו ללקוחות אני עדיין בשלב הלימודים וחשבתי שקיבלתי "כיסוי" לכל הבעיות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
נכתב ע"י צילומית;340083:
כל גרפיקאית שלמדה בקורס מסודר ומקצועי אמורה ללמוד "הבאה לדפוס" למה צריך לקנות ספר כזה?
אני שואלת מכיון שעוד לא הדפסתי משהו ללקוחות אני עדיין בשלב הלימודים וחשבתי שקיבלתי "כיסוי" לכל הבעיות.

כשתתחילי להדפיס תתחילי להבין...
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
נכתב ע"י צילומית;340083:
כל גרפיקאית שלמדה בקורס מסודר ומקצועי אמורה ללמוד "הבאה לדפוס" למה צריך לקנות ספר כזה?
אני שואלת מכיון שעוד לא הדפסתי משהו ללקוחות אני עדיין בשלב הלימודים וחשבתי שקיבלתי "כיסוי" לכל הבעיות.
כנראה שלמדת באחד מהמכונים להשכלה גבוהה שמבטיחים הכל בקורס אחד. כולל סידור עבודה במשכורת של מינימום 40K לחודש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
אני חושבת שמי שלמדה ברצינות והבינה והפנימה לא אמורים להיות לה בעיות
למדתי במקומות מקצועיים ולא נעזרתי בשום ספר (רכשתי את הספר הנאמר לעיל אך הוא לא בא לידי שימוש)
וב"ה הגשתי כמות די נכבדה של דברים לדפוס כולל השבחות שטאנצים, אוטובוסים ועוד
וחוץ מפעם אחת שהיתה בעיה שלRGB באיזה קובץ, ב"ה לא הסתבכתי.

תלמדו טוב, תדעו. אין סיבה שלא.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה