הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מול ביתי יש ספסל. אמנם עקום הוא מקושקש בצדדיו, אך דבר לא מפריע בעד אדון עזריה לשבת כל בוקר להנעים בקולו. לסלסל, לקשט, להרעיד לבבות יבשים כמו הספסל למול ביתי, כמה ערב הוא למרות שהוא עקום, אדון עזריה קורא שניים מקרא ואחד תרגום.
בעודי ילד, עומד הייתי במפתן הדלת, שלום, הייתה אומרת אמא, ונושקת על מצחי, ואדון עזריה שצעיר היה, אף שער שיבה לא נקווה בזקנו, עצם אז עיניים בעוד הספר מולו, את השירה הזאת, היה קולו מלטף, כלחלוחית שבפרח, או כריחו המנצנץ, קולו נושב ברכות, מרעיד את העשב, מרעיד את הלב. אדון עזריה, אייכה חצי יובל אחרי, שדלתי כבר שלי, והספסל נותר בשלו, ועוד מעט כבר חצות ועתה מי ימשיך את השירה זאת.
ניגונים לפעמים הם כמו עדת עבדים, שעומדים עבורנו, מטשטשים את הזמן, משחקים עבורנו חיים מזוייפים למחצה. האמת, שהאמת קצת שונה, והניגון כציפור חופשיה, שחוצה את האופק נישא עם הרוח, מרוה את ליבנו שממתין כחקלאי לשטף בריא, עומד בשדה ומביט בסדקים, מאופק קצת חושד כשטפטוף מבוייש נדחף מכופף, פתאום הוא בטוח, מריחים אותה, את האדמה, לא מזמן שעמדה לבדה, וכעת החקלאי ואדמתנו חביבה, ציפור וחיטה, עוטים חדוות עולם, ואולם, שירה כזו מפכה כאשד נאוה, ענוגה ובוטחת כתפילה חרישית, אמיתית כל כך, עד שליבי מתפרץ ביגון וכאב אל ספסל אחד עקום, שהתעקם לגמרי, טפל חסר צורה, אפל נופל, ממש כמו הלב, ששוב כמו עובד אדמה, אוצר את צערו, עייף להתנחם, פתאום נישא באופק.
ועתה כתבו לכם...
בעודי ילד, עומד הייתי במפתן הדלת, שלום, הייתה אומרת אמא, ונושקת על מצחי, ואדון עזריה שצעיר היה, אף שער שיבה לא נקווה בזקנו, עצם אז עיניים בעוד הספר מולו, את השירה הזאת, היה קולו מלטף, כלחלוחית שבפרח, או כריחו המנצנץ, קולו נושב ברכות, מרעיד את העשב, מרעיד את הלב. אדון עזריה, אייכה חצי יובל אחרי, שדלתי כבר שלי, והספסל נותר בשלו, ועוד מעט כבר חצות ועתה מי ימשיך את השירה זאת.
ניגונים לפעמים הם כמו עדת עבדים, שעומדים עבורנו, מטשטשים את הזמן, משחקים עבורנו חיים מזוייפים למחצה. האמת, שהאמת קצת שונה, והניגון כציפור חופשיה, שחוצה את האופק נישא עם הרוח, מרוה את ליבנו שממתין כחקלאי לשטף בריא, עומד בשדה ומביט בסדקים, מאופק קצת חושד כשטפטוף מבוייש נדחף מכופף, פתאום הוא בטוח, מריחים אותה, את האדמה, לא מזמן שעמדה לבדה, וכעת החקלאי ואדמתנו חביבה, ציפור וחיטה, עוטים חדוות עולם, ואולם, שירה כזו מפכה כאשד נאוה, ענוגה ובוטחת כתפילה חרישית, אמיתית כל כך, עד שליבי מתפרץ ביגון וכאב אל ספסל אחד עקום, שהתעקם לגמרי, טפל חסר צורה, אפל נופל, ממש כמו הלב, ששוב כמו עובד אדמה, אוצר את צערו, עייף להתנחם, פתאום נישא באופק.
ועתה כתבו לכם...
