הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"ראיתן את הגשר החדש שבנו שם?" אמרה מרים, הניחה לרגע את הסבון על הקרקע לצדה, והשתמשה בידה הפנויה כדי להצביע.
"נו, מה את מתלהבת," מלמלה נעמי, והמשיכה לשפשף במרץ את השמלה הלבנה.
מיכל הביטה גם היא על הגשר, ושתקה.
מרים הפנתה את מבטה לעברה של נעמי, חקרה אותה בעיניים חודרות.
"זה פשוט פאר היכולת האנושית," הסבירה, ניסתה להישמע לא מתנצלת. "זה מדהים אילו יכולות נטע הקב"ה בבני האדם – עד שהם מצליחים לבנות דברים מופלאים כאלה, גשרים ומרחצאות ובתי מסחר נהדרים..."
"כן, ממש פאר היכולת האנושית," נעמי ניערה את השמלה, סחטה אותה היטב אל תוך מי הנהר, "גם לרצוח אנשים, למנוע מהם ללמוד תורה, לרדוף אותם עד חורמה – גם זה פאר היכולת האנושית שלהם, נכון?" רוק מריר נפלט מפיה של נעמי, נבלע בנהר הסוחף.
מיכל התבוננה בקשת שיצר הרוק, ושתקה.
מרים המשיכה להביט בנעמי, גלגלי מוחה רצים בקצב.
"הווי דן את כל האדם לכף זכות... לא כך אומרים בבתי המדרש?" היא אמרה לבסוף.
"את מי לדון לכף זכות?" קפצה נעמי. "את הרשעים הללו? הם – הם בכלל לא בני אדם! חיות, זה מה שהם!"
מיכל נרעדה, שתקה.
"הלב שנתן לנו האלוקים, אותו אלוקים ששם עלינו את הקלגסים האלו, מסוגל לאהוב את הכול," אמרה מרים בשקט, הרימה שוב את הסבון שלה.
"לא את הכול. לא." הפעם היה תורה של נעמי להניח את גוש הסבון על גדת הנהר לצדה. "יש מקומות שאין בהם מחילה. יש דברים – ואנשים – שדינם לשרפה."
מיכל הביטה בעיניה הבוערות של נעמי, שנראו מוכנות לשרוף כאן ועכשיו את מי שיעשה רע, ושתקה.
"הם רשעים. אני מסכימה." מרים נעמדה בלהטה, האבנט שבכיבוסו עסקה נגרר על הקרקע למרגלותיה, "ובכל זאת – אני, בשביל עצמי, רוצה לראות בעין טובה ככל האפשר את סביבתי. לראות את הטוב שבעולם, ולא להדגיש את הרע."
"להתעלם מהרע, את מתכוונת," לחשה נעמי, הוציאה את זעמה על השמלה, שכמעט השחירה מרוב שפשופים.
מיכל ניסתה להתעלם מדברי ידידותיה, שתקה.
"אולי. אולי זו התעלמות." אמרה מרים, נשאה עיניה שוב אל הגשר, "אבל אני מאמינה שתפקיד לי בעולם, תפקיד לכל אחד ואחת מאתנו. תפקיד להפיץ את התורה מתוך מקום טוב, מקום מכובד אפילו – ולו יהא זה בין הגויים – ולא מתוך הסתתרות מתמדת. לא מתוך מערה."
"ואני - אני מעדיפה את המערה..." מלמולה של נעמי נישא הרחק, אולי הגיע עד לבית המדרש הנסתר שבעיר שמעליהן. "מעדיפה את הלימוד הנסתר, את לימוד הנסתר, את הגדולה שמגיעים אליה רק בבדידות..."
עיניה של מיכל התרוצצו ביניהן, והיא שתקה.
"רבנו הגדול, עקיבא, לימד 24000 תלמידים – לא בבדידות," העירה מרים.
"ולפני כן הוא היה לבדו באסם, רק עם אשתו..." העירה גם נעמי, והחלה אוספת את כבסיה הנקיים אל סל הנצרים שלה.
מיכל פרשה את כבסיה שלה בתוך הסל, ושתקה.
"נישאר חלוקות, כנראה," נאנחה מרים, נעמדה עם הסל שלה.
"ממש כפי שהבעלים שלנו חלוקים בבית המדרש..." אמרה נעמי, הכריחה את עצמה לחייך.
מיכל הנהנה, שתקה. פסעה בעקבות שתי חברותיה המידיינות בחזרה אל העיר.
ואני, שאת שיחתן שלא הייתה שמעתי, באתי וסיפרתי אותה לאומרים הקשובים, אולי יפסקו הם את דינן.
"נו, מה את מתלהבת," מלמלה נעמי, והמשיכה לשפשף במרץ את השמלה הלבנה.
מיכל הביטה גם היא על הגשר, ושתקה.
מרים הפנתה את מבטה לעברה של נעמי, חקרה אותה בעיניים חודרות.
"זה פשוט פאר היכולת האנושית," הסבירה, ניסתה להישמע לא מתנצלת. "זה מדהים אילו יכולות נטע הקב"ה בבני האדם – עד שהם מצליחים לבנות דברים מופלאים כאלה, גשרים ומרחצאות ובתי מסחר נהדרים..."
"כן, ממש פאר היכולת האנושית," נעמי ניערה את השמלה, סחטה אותה היטב אל תוך מי הנהר, "גם לרצוח אנשים, למנוע מהם ללמוד תורה, לרדוף אותם עד חורמה – גם זה פאר היכולת האנושית שלהם, נכון?" רוק מריר נפלט מפיה של נעמי, נבלע בנהר הסוחף.
מיכל התבוננה בקשת שיצר הרוק, ושתקה.
מרים המשיכה להביט בנעמי, גלגלי מוחה רצים בקצב.
"הווי דן את כל האדם לכף זכות... לא כך אומרים בבתי המדרש?" היא אמרה לבסוף.
"את מי לדון לכף זכות?" קפצה נעמי. "את הרשעים הללו? הם – הם בכלל לא בני אדם! חיות, זה מה שהם!"
מיכל נרעדה, שתקה.
"הלב שנתן לנו האלוקים, אותו אלוקים ששם עלינו את הקלגסים האלו, מסוגל לאהוב את הכול," אמרה מרים בשקט, הרימה שוב את הסבון שלה.
"לא את הכול. לא." הפעם היה תורה של נעמי להניח את גוש הסבון על גדת הנהר לצדה. "יש מקומות שאין בהם מחילה. יש דברים – ואנשים – שדינם לשרפה."
מיכל הביטה בעיניה הבוערות של נעמי, שנראו מוכנות לשרוף כאן ועכשיו את מי שיעשה רע, ושתקה.
"הם רשעים. אני מסכימה." מרים נעמדה בלהטה, האבנט שבכיבוסו עסקה נגרר על הקרקע למרגלותיה, "ובכל זאת – אני, בשביל עצמי, רוצה לראות בעין טובה ככל האפשר את סביבתי. לראות את הטוב שבעולם, ולא להדגיש את הרע."
"להתעלם מהרע, את מתכוונת," לחשה נעמי, הוציאה את זעמה על השמלה, שכמעט השחירה מרוב שפשופים.
מיכל ניסתה להתעלם מדברי ידידותיה, שתקה.
"אולי. אולי זו התעלמות." אמרה מרים, נשאה עיניה שוב אל הגשר, "אבל אני מאמינה שתפקיד לי בעולם, תפקיד לכל אחד ואחת מאתנו. תפקיד להפיץ את התורה מתוך מקום טוב, מקום מכובד אפילו – ולו יהא זה בין הגויים – ולא מתוך הסתתרות מתמדת. לא מתוך מערה."
"ואני - אני מעדיפה את המערה..." מלמולה של נעמי נישא הרחק, אולי הגיע עד לבית המדרש הנסתר שבעיר שמעליהן. "מעדיפה את הלימוד הנסתר, את לימוד הנסתר, את הגדולה שמגיעים אליה רק בבדידות..."
עיניה של מיכל התרוצצו ביניהן, והיא שתקה.
"רבנו הגדול, עקיבא, לימד 24000 תלמידים – לא בבדידות," העירה מרים.
"ולפני כן הוא היה לבדו באסם, רק עם אשתו..." העירה גם נעמי, והחלה אוספת את כבסיה הנקיים אל סל הנצרים שלה.
מיכל פרשה את כבסיה שלה בתוך הסל, ושתקה.
"נישאר חלוקות, כנראה," נאנחה מרים, נעמדה עם הסל שלה.
"ממש כפי שהבעלים שלנו חלוקים בבית המדרש..." אמרה נעמי, הכריחה את עצמה לחייך.
מיכל הנהנה, שתקה. פסעה בעקבות שתי חברותיה המידיינות בחזרה אל העיר.
ואני, שאת שיחתן שלא הייתה שמעתי, באתי וסיפרתי אותה לאומרים הקשובים, אולי יפסקו הם את דינן.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //