הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"כן. כך הוא החליט".
"כן גם אנחנו מצטערים על כך. זו בחורה איכותית ואני בטוחה שהיא תקבל מישהו ברמה שלה-כמו שמגיע לה".
כן סימה. שוחחנו איתו על כך אבל זו התשובה הסופית."
"תודה רבה על הכל ורק שמחות".
"אמן אמן. כל טוב."
שימי שעד עכשיו התרווח על הספה שומע את צליל הניתוק של השיחה וממהר ליישר את רגליו. עוד רגע אמא תופיע במרפסת.
לפני שעתיים הוא חזר מעוד פגישה, שלישית בסדרה עם אותה הבחורה.
כבר בתחילת הפגישה הוא ראה את עיניה התלויות בו במבט מקווה. כזה שיש לו רק משמעות אחת מהסוג הסופי והמוחלט והבין שיש לחשב מסלול מחדש לתחנת היציאה הקרובה הידועה יותר בשם: מוצא של כבוד.
הבחורה -רבקי קראו לה, ציפתה מן הסתם לשיחה כבדת ראש. מקטגורית הישורת האחרונה.
פחות על תחביבים יותר על תוכניות לעתיד, פחות סיפורי ישיבה יותר דיונים על כוללים.
אבל הוא הסיט באלגנטיות את השיחה לאפיקים קלילים ובעיקר בלתי מתחייבים ושזר בהם הומור וסיפורים מענייניים. בכל זאת הוא מעוניין לשמור על המוניטין שלו וכמובן אינו מעוניין לפגוע במשודכת או להעלות את רף הציפיות.
נראה לו שהוא הצליח. כמו תמיד. אין מה לומר הוא כבר אלוף בלסיים בצורה אלגנטית.
צילה של אמא נופל על הספה במרפסת. הוא מרים את העינים ומחכה לשיחת התחנונים הקבועה: אולי תנסה, אולי תחשוב שוב.
אבל אמא מפתיעה אותו היום. היא ואבא מגיעים ביחד ומתיישבים בפנים חתומות.
רק האודם שמתפשט בלחייה של אמא - זה שלמד לזהות כתמרור אזהרה עוד בתור ילד, כשמעשי הקונדס שלו עברו את הגבול, מבהיר לו שהפעם הוא הולך לשמוע דיבורים מסוג אחר.
"לא האמנתי שנקיים אי פעם את השיחה הזו אבל אני חושבת שכרגע רצוי שתפסיק להיפגש".
"מה גורם לך לחשוב ככה?", הוא אומר בנימה כאילו נון-שלנטית ,להסתיר את הפתעתו.
"מה שקרה היום ובחודש שעבר ובזה שלפניו. אי אפשר להמשיך להתנהל כך. לא איתנו , לא עם השדכנית ובטח לא עם המשודכות". אומר אבא במפתיע. לא מתאים לו להגיד משפט כל כך ארוך.
שימי מנסה להשחיל משפט מתגונן אבל אמא קוטעת אותו בנימה חדשה והחלטית : "שימי. גם ההחלטה שלנו סופית. אתה תקח פסק זמן. תנצל אותו לחשוב מה אתה רוצה ובעיקר מה אתה לא רוצה ותלמד לומר לא בזמן ובמקום המתאים ומהסיבות הנכונות. אבא ואני פה כדי לעזור ולכוון."
אבא מציע לו לעזוב את המרפסת וללכת לישון ואז יוצא מן המרפסת ביחד עם אמא.
שימי נשאר במרפסת עם המילים שעדיין מרחפות באויר ועם לחיים סמוקות.
הוא יושב ומחכה בחושך. היא מגיעה שוב. הפעם בטעם מריר מתוק. תחושה של חירות ישנה ומוכרת. אבל בצליל חדש ומזויף.
"כן גם אנחנו מצטערים על כך. זו בחורה איכותית ואני בטוחה שהיא תקבל מישהו ברמה שלה-כמו שמגיע לה".
כן סימה. שוחחנו איתו על כך אבל זו התשובה הסופית."
"תודה רבה על הכל ורק שמחות".
"אמן אמן. כל טוב."
שימי שעד עכשיו התרווח על הספה שומע את צליל הניתוק של השיחה וממהר ליישר את רגליו. עוד רגע אמא תופיע במרפסת.
לפני שעתיים הוא חזר מעוד פגישה, שלישית בסדרה עם אותה הבחורה.
כבר בתחילת הפגישה הוא ראה את עיניה התלויות בו במבט מקווה. כזה שיש לו רק משמעות אחת מהסוג הסופי והמוחלט והבין שיש לחשב מסלול מחדש לתחנת היציאה הקרובה הידועה יותר בשם: מוצא של כבוד.
הבחורה -רבקי קראו לה, ציפתה מן הסתם לשיחה כבדת ראש. מקטגורית הישורת האחרונה.
פחות על תחביבים יותר על תוכניות לעתיד, פחות סיפורי ישיבה יותר דיונים על כוללים.
אבל הוא הסיט באלגנטיות את השיחה לאפיקים קלילים ובעיקר בלתי מתחייבים ושזר בהם הומור וסיפורים מענייניים. בכל זאת הוא מעוניין לשמור על המוניטין שלו וכמובן אינו מעוניין לפגוע במשודכת או להעלות את רף הציפיות.
נראה לו שהוא הצליח. כמו תמיד. אין מה לומר הוא כבר אלוף בלסיים בצורה אלגנטית.
צילה של אמא נופל על הספה במרפסת. הוא מרים את העינים ומחכה לשיחת התחנונים הקבועה: אולי תנסה, אולי תחשוב שוב.
אבל אמא מפתיעה אותו היום. היא ואבא מגיעים ביחד ומתיישבים בפנים חתומות.
רק האודם שמתפשט בלחייה של אמא - זה שלמד לזהות כתמרור אזהרה עוד בתור ילד, כשמעשי הקונדס שלו עברו את הגבול, מבהיר לו שהפעם הוא הולך לשמוע דיבורים מסוג אחר.
"לא האמנתי שנקיים אי פעם את השיחה הזו אבל אני חושבת שכרגע רצוי שתפסיק להיפגש".
"מה גורם לך לחשוב ככה?", הוא אומר בנימה כאילו נון-שלנטית ,להסתיר את הפתעתו.
"מה שקרה היום ובחודש שעבר ובזה שלפניו. אי אפשר להמשיך להתנהל כך. לא איתנו , לא עם השדכנית ובטח לא עם המשודכות". אומר אבא במפתיע. לא מתאים לו להגיד משפט כל כך ארוך.
שימי מנסה להשחיל משפט מתגונן אבל אמא קוטעת אותו בנימה חדשה והחלטית : "שימי. גם ההחלטה שלנו סופית. אתה תקח פסק זמן. תנצל אותו לחשוב מה אתה רוצה ובעיקר מה אתה לא רוצה ותלמד לומר לא בזמן ובמקום המתאים ומהסיבות הנכונות. אבא ואני פה כדי לעזור ולכוון."
אבא מציע לו לעזוב את המרפסת וללכת לישון ואז יוצא מן המרפסת ביחד עם אמא.
שימי נשאר במרפסת עם המילים שעדיין מרחפות באויר ועם לחיים סמוקות.
הוא יושב ומחכה בחושך. היא מגיעה שוב. הפעם בטעם מריר מתוק. תחושה של חירות ישנה ומוכרת. אבל בצליל חדש ומזויף.
נערך לאחרונה ב:
