שיתוף - לביקורת כשמשפט סתמי מטלטל אותי

[rrrrrrrrrrrrrr]

השתתפתי היום בערב ספרות לנשים (המחלקה לספריות, י-ם). היה ערב מקסים ב"ה.
במהלך הערב, התעוררה תקלה במדונה של השחקנית. בנוסח קצת פחות חגיגי: הרמקול שלה לא פעל.
נו, קורה. אי אז בימות הסמינר זה קרה פחות או יותר בכל תכנית שהיא.
פרק תהילים בכוונה, רכזת פעילות שרצה מכאן לשם, מורה צעירה נלהבת שמביאה מאנשהו רמקול חלופי ו... יצאנו. נו.
כשמדובר בערב מושקע כ"כ, זה כן קצת יותר דרמטי, לא בשביל הקהל (שסה"כ נהנה מכל שניה של מנוחה...) בעיקר בשביל המנחה. במצח מקומט היא קוראת לעובד ההגברה (ככה קוראים לזה?): המדונה לא עובדת! המדונה....
כמה שניות של המולה, העובד נחפז לבמה, משמיע כמה משפטים קצרים.
אני, ממקומי, לא שומעת את דבריו.
אני רק רואה את המנחה מזדקפת, ובהקלה היא מכריזה: יש מישהו למעלה (מצביעה על היציע) שמסדר את העניינים.
הנהונים בקהל, והיא פותחת בסיפורון נינוח. בלי לחץ, הרי הענין בטיפולו של מומחה ההגברה.
ענין של זמן עד שהתקלה נפתרת והתכנית מתחילה, בע"ה.
היתה תכנית מדהימה. באמת. עוצמתית ומהדהדת.
אבל אני הייתי תפוסה במשהו אחר.
יש. מישהו! למעלה! שמסדר. את העניינים!
איזו הקלה!
די. די לדאוג. די. המומחה לקח הכל על אחריותו. הוא מסדר את העניינים.
אולי סיפורון קטן, בינתיים? עד שהכל יסתדר?

 

[סבתא חביבה]

תודה על השיתוף! חיזקת!

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

אגב, יש כותרת מתאימה יותר לשיתופים מהסוג הזה? לא ממש לביקורת... או שלא אמורים להעלות שיתופים כאלו?

 

[אביגלוש]

וואו

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

וואו

נכון.
האמת שאני קוראת עכשיו את ההודעה שלי, ולא. לא הצלחתי להעביר את העוצמה והרגש...
רק אומרת: תפתחו עיניים, אוזניים ולב. החיים היומיומיים מזמנים אינספור תובנות מצמררות.
נזיפה של מוכר במכולת, בקשה של ילדון תמים, שאלה של שכנה.
וואו. וואו כמה פעמים אני מוצאת בהם משמעות אדירה.
החיים שלנו מורכבים מכ"כ הרבה שכבות, כל מילה מכילה כמה רבדים.
אשרי מי שמשכיל למצוא אותם.