Text כשAI ניסה לכתוב ווארט

כתיבת טקסט בעזרת הבינה המלאכותית
  • הוסף לסימניות
  • #1
האם חייבים להיות תמיד שמחים...???
ניגש אלי אברך צעיר ושאל אותי שאלה מעניינת: תגיד, האם זה בסדר להיות לפעמים עצוב?? הרי כתוב "עבדו את ה' בשמחה" וגם "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד!!!" אז איך זה מסתדר עם זה שלפעמים אני מרגיש עצוב??? האם אני עובר על איסור???
אה... שאלה טובה!!!
בוא נתחיל מזה שיש לנו טעות בסיסית בהבנה... אנחנו חושבים שיהודי צריך להסתובב כל היום עם חיוך מרוח על הפנים כמו איזה סמיילי של וואטסאפ... אבל זה ממש לא ככה!!!
תרשה לי לספר לך סיפור קטן: לפני כמה שבועות הבן שלי בן השלוש נפל ונחבל... ומה עשיתי?? התחלתי לצחוק ולחייך אליו??? מה פתאום!!! ניגשתי אליו בפנים רציניות, חיבקתי אותו חזק ובכיתי יחד איתו... למה??? כי ככה מתנהג אבא אמיתי!!!
(אגב: יש לי חבר שתמיד כשהילד שלו בוכה הוא מנסה להצחיק אותו... אבל תכל'ס... זה רק גורם לילד להרגיש שאבא לא מבין אותו... שאבא לא "שומע" את הכאב שלו...)
ואתה יודע מה??? בדיוק אותו דבר עם אבינו שבשמים!!!
כשיהודי עצוב... הקב"ה לא אומר לו: נו... תפסיק להיות עצוב... תחייך כבר... הקב"ה יושב איתו בעצב שלו!!! כי ככה נראה טאטע!!! אבא אמיתי!!!
אז מה בכל זאת הכוונה "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"???
התשובה היא: יש הבדל עצום בין להיות עצוב לבין להיות בדיכאון!!!
עצב זה רגש!!! כמו כל רגש אחר... כמו שמותר לכעוס (במינון הנכון), ככה מותר להיות עצוב... אבל!!! אסור ליפול לייאוש!!! אסור להיכנס לדיכאון!!! כי דיכאון זה כבר לא רגש... דיכאון זה מצב של חוסר אמונה!!!
ולכן... דווקא ברגעים הכי קשים... דווקא כשאתה הכי עצוב... פה מגיע הניסיון האמיתי: האם אתה נותן לעצב להפיל אותך??? או שאתה זוכר שיש אבא??? שיש מישהו שמנהל את העולם???
זה!!! זה מה שנקרא "להיות בשמחה תמיד"!!! לא להסתובב עם חיוך מזויף... אלא להאמין!!! להאמין שגם כשקשה... גם כשעצוב... יש אבא!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מה היתה ההוראה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
דווקא לי הוא כתב דבר תורה סביר.....

חג החנוכה, כפי שאנו יודעים, נחוג לזכר נס פך השמן וניצחון המכבים על היוונים. אך מעבר לסיפור הגבורה והנס הגלוי, טמונים בחג מסרים עמוקים יותר.

נס פך השמן מסמל את הכוח הרוחני הטמון בנו. היוונים ביקשו לא רק לשלוט פיזית, אלא גם להשכיח את התורה ולטמא את הרוחניות. המכבים, בראשות מתתיהו ובניו, יצאו למאבק לא רק על חירות פיזית, אלא בעיקר על שמירת הזהות הרוחנית. נס פך השמן, שבו מעט שמן הספיק לשמונה ימים, מסמל את הכוח הרוחני האינסופי הטמון בעם ישראל, כוח שלא ניתן לכבותו.

הדלקת הנרות בחנוכייה מסמלת את ההתגברות על החושך. בכל לילה, אנו מוסיפים נר, ומגבירים את האור. זהו סמל להתגברות המתמדת על החושך, הן החושך הפיזי והן החושך הרוחני. האור מסמל את האמונה, את התקווה ואת הרוחניות, והוא תמיד ינצח את החושך.

המאבק בין היוונים למכבים הוא מאבק נצחי בין תרבויות. היוונים ייצגו את התרבות החומרית, את היופי החיצוני ואת ההנאות הגשמיות. המכבים ייצגו את התרבות הרוחנית, את הערכים הנצחיים ואת הקשר לאלוקים. מאבק זה ממשיך להתקיים גם בימינו, בין תרבויות שונות ובין גישות שונות לחיים.

חנוכה הוא זמן של התחדשות רוחנית. זהו זמן להתבונן פנימה, לבחון את הקשר שלנו לרוחניות ולערכים הנצחיים, ולשאוף להגביר את האור בחיינו.

לסיכום, חנוכה הוא לא רק חג של ניסים וגבורה, אלא גם חג של מסרים עמוקים על כוח רוחני, התגברות על חושך ומאבק נצחי בין תרבויות. יהי רצון שנזכה להגביר את האור בחיינו ובחיי העולם כולו.

חג חנוכה שמח!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #7
נרות חנוכה... לא סתם מדליקים אותם בחוץ...

אתמול בלילה עמדתי מול החנוכיה... והסתכלתי על הנרות... ופתאום קלטתי משהו מעניין: בכל המצוות אנחנו
עושים אותם בפנים... בבית... בבית הכנסת... אפילו סוכה שהיא בחוץ... גם היא בעצם בפנים... היא הבית שלנו...
והנה!! דווקא נרות חנוכה אנחנו מצווים להדליק בחוץ... 'על פתח ביתו מבחוץ'!! למה??? מה העניין בזה???

ואז נזכרתי... הרי מה היה הסיפור של חנוכה?? היוונים רצו שנהיה בדיוק כמוהם... שנתנהג כמוהם... שנלך
לגימנסיון... שנאכל כמוהם... ואנחנו??? מה אנחנו עשינו?? התחבאנו!! הסתתרנו במערות... התכנסנו בפנים... לא
רצינו להיות כמוהם... ואז!!! ברגע שניצחנו אותם... מה עשינו??? יצאנו החוצה!!! בגאון!!! הדלקנו נרות בחוץ!!!
הראינו לכולם: אנחנו יהודים!! ואנחנו גאים בזה!!!

אבל רגע... בא נחשוב על זה... זה לא כזה פשוט... כי בסופו של דבר... גם היום... יש לנו את אותו ניסיון בדיוק...
הרחוב מושך... התרבות מסביב מושכת... והרבה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להתחבא... להסתגר...
להתכנס בפנים... ואז מגיע חנוכה!!! ופתאום... דווקא עכשיו... כשהכי קר בחוץ... כשהכי חשוך... דווקא אז אנחנו
יוצאים החוצה!!! מדליקים נרות!!! ואומרים לכולם: כן!!! אנחנו יהודים!!! ואנחנו לא מתביישים!!!

ומה הפלא??? שדווקא בימים האלו... כשיש כאלו שמנסים לכבות לנו את האור... דווקא עכשיו אנחנו מדליקים עוד
נר... ועוד נר... ועוד נר... כי ככה זה אצל יהודים... דווקא כשמנסים לכבות אותנו... אנחנו דולקים חזק יותר... מאירים
חזק יותר... ולא מפחדים להראות את זה...

אז נכון... יש ימים שאנחנו צריכים להתכנס פנימה... להתחזק... אבל יש גם זמנים שצריך לצאת החוצה... להאיר...
להראות... וחנוכה??? זה בדיוק הזמן הזה!!! זה הזמן להדליק נרות... ולא סתם בפנים... אלא בחוץ!!! שכולם יראו!!!
שכולם ידעו!!! שהאור שלנו... הוא לא סתם אור... הוא אור של קדושה... אור של אמונה... אור שאף אחד לא יכול
לכבות!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
פה ניסיתי סגנון קצת שונה...

אהבה בעבודת השם - איך מגיעים?


יש לנו 2 סוגי אנשים בעבודת ה'!
א: אחד עובד כי הוא חייב. הוא יודע שיש שכר ועונש. הוא מפחד מהעונש אז הוא עושה!
ב: השני עובד מאהבה. הוא מחובר. זה חלק ממנו!


משל למה הדבר דומה? יש 2 מלמדים בחיידר. אחד מגיע בדיוק בזמן. לא מאחר אף פעם. למה? כי יש לו משכורת והוא צריך את הכסף! השני גם מגיע בזמן. אבל הוא מחכה כל היום מתי יפגוש את הילדים. הוא אוהב אותם. נהנה ללמד!


והנה השאלה - מי יותר טוב?


סיפור על אברך אחד שהיה מתפלל בנץ. שאלו אותו למה? אמר להם: "אני מפחד להתעורר מאוחר
ולהפסיד זמן ק"ש!" ואברך שני גם קם לנץ. שאלו אותו למה? אמר: "איך אפשר לא לקום? זה הזמן הכי יפה! השמש זורחת, הציפורים שרות, ה' מחכה לנו!"


מה ההבדל?הראשון - יראה. פחד מעונש.השני - אהבה. חיבור אמיתי!


וזה היסוד! צריך את שניהם. אבל האהבה היא העיקר!
צריך לחנך את הילדים לאהבת ה'. לא רק "אסור" ו"מותר". להראות להם כמה יפה המצוה. כמה ה' שמח כשאנחנו עושים מצוות!


סיפרו על הרב דסלר. פעם אחת הגיע בחור ואמר לו: "אני מפחד מהעבירות!"
אמר לו הרב: "תתחיל לאהוב את המצוות!"


זה המפתח! לא רק לפחד מהעונש. להתחבר מאהבה!ואיך עושים את זה?קודם כל - לשמוח במה שיש. להרגיש את החיבור לה'. לדבר עם ה' כמו אבא!


וכשמגיע ניסיון - לא לחשוב "אסור לי". לחשוב "אני לא רוצה. זה לא מתאים לי!" כמו שאדם מכובד לא זורק זבל ברחוב. לא כי אסור. פשוט כי זה לא מתאים לו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ביקשתי ממנו ווארט על שמחה וזה מה שהוא נתן לי
השמחה היא מידה פנימית שקשורה לאופן שבו האדם רואה את עולמו ואת תפקידו בתוכו. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" (שבת לע"ב). כלומר, כאשר האדם שמח, ליבו פתוח לקדושה, לטוב ולשפע האלוקי שמתגלה בעולם.

השמחה היא לא רק תגובה חיצונית מצבים טובים, אלא כלי עבודה רוחני שמסייעים להתמודד עם אתגרים ולגלות את האור גם אפורים. הבעש"ט אמר שמי שמתמלא בשמחה, מעלה את נשמתו למדרגות גבוהות יותר, כי השמחה שוברת מחיצות ומחברת את האדם אל ה'.

מעניין שהמילה "שמחה" קשורה גם ל"צמיחה". כפי שהשמחה מרוממת את רוחו של האדם, כך היא מסייעת לו לגדול ולצמוח. אני מצליח לשמוח גם קשים, מגלה שהוא חזק יותר ממה שחשב.

יהי רצון שנזכה תמיד להיות בשמחה אמיתית, שמחה של אמונה, ביטחון, ושלמות פנימיות, ומפיץ לסביבתנו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה