הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
'היום זה היום הגדול'. זו הייתה המחשבה שעברה בראשו של הלל מיד כשהתעורר בבוקרו של י"א בתשרי.
הוא קם מוקדם-מוקדם, התלבש ויצא לרחוב בפנים חגיגיות.
היום זה לא סתם יום, היום זה היום הגדול והמיוחד, היום שבו יצא שמו ויתפרסם טבעו בעולם.
הן היום יוצאת לחנויות מהדורת החג של המגזין הנחשב, ושם מתפרסמת עליו כתבת פרופיל נרחבת.
הוא חייך בחביבות לעוברים והשבים. 'בטח הם מזהים את הפנים שלי מהכתבה' חשב לעצמו, 'אני צריך להראות להם שהכבוד לא עלה לי לראש, ושאני עדיין מתייחס יפה גם לפשוטי העם'.
בחזור מבית הכנסת עבר באחד הקיוסקים וביקש לקנות את המגזין הנחשב. ו-"אם יש לך שקית שחורה?" עדיף שלא יראו אותו מסתובב עם העיתון. זה ייראה כאילו הוא בכלל מתרגש מהכתבה הזאת.
הוא נזכר באותו יום קיץ לוהט של חודש אב, כשהגיע אליו העיתונאי, כתב צעיר ונמרץ.
"בוא נריץ כמה תמונות, דבר ראשון". אמר הכתב.
"איפה הצלם?" שאל הלל.
הכתב החניק גיחוך ושלף את אייפונו. הוא צילם את הלל משלל זוויות. בכורסה המסתובבת ("תרים את היד, עוד. עוד. יופי"), בחדר העבודה ("תעשה את עצמך עסוק"), במרפסת ("צופה אל פני העתיד"), ו"בשיחה עם כתבנו" (אשתו של הלל צילמה).
לאחר מכן שאל את הלל במשך כמה דקות סדרה של שאלות מעצבנות. הלל כמעט לא הספיק לענות בין שאלה לשאלה. ודאי שלא הספיק לספר על ארגון החסד שהקים.
אחר-כך שקע הכתב לכמה דקות בהתכתבות נמרצת באייפון. דווקא אז הספיק הלל להאריך ולספר על מפעלות ארגון החסד הנפלא.
הכתב התארגן ליציאה, "כמה אתה משלם שם?" התעניין.
"איפה?"
"לדודקביץ', על הכתבה. כמה אתה משלם?"
"מי זה דודקביץ'?"
הכתב הביט בו כאילו הוא קשה קליטה.
"העורך שלנו. דרך מי תיאמת את הכתבה? לא דרך דודקביץ'?"
"לא יודע. אמרו לי שאם אני ארכוש חבילת פרסום לשנה אני אהיה זכאי לכתבת צבע בעיתון החג"
"אה... הגעת דרך מחלקת מודעות. הבנתי." הכתב חייך חיוך מתקתק.
---
ישר כשהגיע הביתה פתח הלל את המגזין.
אז הם לא שמו הפניה בעמוד השער, אוקיי. בוא נראה את תוכן העניינים. פרסומות פרסומות פרסומות... או! הנה תוכן העניינים. האדמו"ר הזה, הראש ישיבה ההוא, לא מעניין. ניצול שואה בן מאה מגלה את אחיו האובד, הכומר שגילה שהוא רב, הכדורסלן שמצא את אלוקים, הזמר הכושי שחזר בתשובה. נו? איפה הכתבה שלי?
הלל דפדף את כל המגזין ולא מצא את הכתבה.
אולי אני במוסף של 'אנשים חשובים'. דפדף, דפדף, אין.
אולי אני במוסף 'מקרים מוזרים'. לא.
בסוף, במוסף 'מוסדות וארגונים', בעמוד 136, בתוך עמוד של 'אנשי החסד המפורסמים', הוא מצא את זה.
חצי עמוד, הנה התמונה עם הכתב (אויש, רואים אותי מגרד בראש. א-ברוך) והנה הכתבה.
כמעט לא היה כתוב על הארגון שום מילה. רק על הלל עצמו ועל -- מה?! הילדות הקשה שלו? מאיפה הם הביאו את זה??
הוא קרא תיאור מצמרר על ילדות קשה ובלתי אפשרית, על צמיחה מתוך הקושי, ועל ארגון החסד שהוקם דווקא מתוך הבנת המצוקה.
אפילו מילה אחת נכונה לא נכתבה שם. איפה הסיפור על הרב שאמר לו לפתוח את הארגון? איפה ההקפדה על שיעור דף היומי בכל מחיר? איפה המקרה המרגש עם המכתב של האלמנה? נאדה.
נו שויין. הוא נזכר במשפט הידוע "לא משנה מה יכתבו עלי, העיקר שיאייתו את שמי נכון".
הוא היטיב את משקפיו. אחח. אפילו את השם לא אייתו נכון....
הוא קם מוקדם-מוקדם, התלבש ויצא לרחוב בפנים חגיגיות.
היום זה לא סתם יום, היום זה היום הגדול והמיוחד, היום שבו יצא שמו ויתפרסם טבעו בעולם.
הן היום יוצאת לחנויות מהדורת החג של המגזין הנחשב, ושם מתפרסמת עליו כתבת פרופיל נרחבת.
הוא חייך בחביבות לעוברים והשבים. 'בטח הם מזהים את הפנים שלי מהכתבה' חשב לעצמו, 'אני צריך להראות להם שהכבוד לא עלה לי לראש, ושאני עדיין מתייחס יפה גם לפשוטי העם'.
בחזור מבית הכנסת עבר באחד הקיוסקים וביקש לקנות את המגזין הנחשב. ו-"אם יש לך שקית שחורה?" עדיף שלא יראו אותו מסתובב עם העיתון. זה ייראה כאילו הוא בכלל מתרגש מהכתבה הזאת.
הוא נזכר באותו יום קיץ לוהט של חודש אב, כשהגיע אליו העיתונאי, כתב צעיר ונמרץ.
"בוא נריץ כמה תמונות, דבר ראשון". אמר הכתב.
"איפה הצלם?" שאל הלל.
הכתב החניק גיחוך ושלף את אייפונו. הוא צילם את הלל משלל זוויות. בכורסה המסתובבת ("תרים את היד, עוד. עוד. יופי"), בחדר העבודה ("תעשה את עצמך עסוק"), במרפסת ("צופה אל פני העתיד"), ו"בשיחה עם כתבנו" (אשתו של הלל צילמה).
לאחר מכן שאל את הלל במשך כמה דקות סדרה של שאלות מעצבנות. הלל כמעט לא הספיק לענות בין שאלה לשאלה. ודאי שלא הספיק לספר על ארגון החסד שהקים.
אחר-כך שקע הכתב לכמה דקות בהתכתבות נמרצת באייפון. דווקא אז הספיק הלל להאריך ולספר על מפעלות ארגון החסד הנפלא.
הכתב התארגן ליציאה, "כמה אתה משלם שם?" התעניין.
"איפה?"
"לדודקביץ', על הכתבה. כמה אתה משלם?"
"מי זה דודקביץ'?"
הכתב הביט בו כאילו הוא קשה קליטה.
"העורך שלנו. דרך מי תיאמת את הכתבה? לא דרך דודקביץ'?"
"לא יודע. אמרו לי שאם אני ארכוש חבילת פרסום לשנה אני אהיה זכאי לכתבת צבע בעיתון החג"
"אה... הגעת דרך מחלקת מודעות. הבנתי." הכתב חייך חיוך מתקתק.
---
ישר כשהגיע הביתה פתח הלל את המגזין.
אז הם לא שמו הפניה בעמוד השער, אוקיי. בוא נראה את תוכן העניינים. פרסומות פרסומות פרסומות... או! הנה תוכן העניינים. האדמו"ר הזה, הראש ישיבה ההוא, לא מעניין. ניצול שואה בן מאה מגלה את אחיו האובד, הכומר שגילה שהוא רב, הכדורסלן שמצא את אלוקים, הזמר הכושי שחזר בתשובה. נו? איפה הכתבה שלי?
הלל דפדף את כל המגזין ולא מצא את הכתבה.
אולי אני במוסף של 'אנשים חשובים'. דפדף, דפדף, אין.
אולי אני במוסף 'מקרים מוזרים'. לא.
בסוף, במוסף 'מוסדות וארגונים', בעמוד 136, בתוך עמוד של 'אנשי החסד המפורסמים', הוא מצא את זה.
חצי עמוד, הנה התמונה עם הכתב (אויש, רואים אותי מגרד בראש. א-ברוך) והנה הכתבה.
כמעט לא היה כתוב על הארגון שום מילה. רק על הלל עצמו ועל -- מה?! הילדות הקשה שלו? מאיפה הם הביאו את זה??
הוא קרא תיאור מצמרר על ילדות קשה ובלתי אפשרית, על צמיחה מתוך הקושי, ועל ארגון החסד שהוקם דווקא מתוך הבנת המצוקה.
אפילו מילה אחת נכונה לא נכתבה שם. איפה הסיפור על הרב שאמר לו לפתוח את הארגון? איפה ההקפדה על שיעור דף היומי בכל מחיר? איפה המקרה המרגש עם המכתב של האלמנה? נאדה.
נו שויין. הוא נזכר במשפט הידוע "לא משנה מה יכתבו עלי, העיקר שיאייתו את שמי נכון".
הוא היטיב את משקפיו. אחח. אפילו את השם לא אייתו נכון....
נערך לאחרונה ב:
בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
מייל: K037737970 @ GMAIL.COM
