לֹא יָדַעְתִּי

  • פותח הנושא SC
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #21
עם כל הכבוד לצער הרגעי של הילד, שנכון, באותה שעה הוא מאד כואב, אבל אין שום השוואה לצער אמיתי של אובדן תמידי וקבוע. לקרוא לצער על אבדן בלון 'צער אמיתי', לדעתי זו הגזמה פרועה. באותו זמן הילד בוכה באמת, אבל מהר מאד הוא ישכח מזה, וגם אם לא, תמיד אפשר לקנות חדש. אין בכלל מה להשוות לאבדן קרוב יקר, שלעולם לא נראה אותו [עד תחיית המתים].
ועל שריטה - בכלל. אם הכאב של השריטה הוא כל כך גדול ועמוק, איך על ידי נשיקה וליטוף, הכאב חולף באופן מופלא? פעמים רבות הבכייה היא סוג של בקשת תשומת לב.
עלבון הוא באמת דבר כואב, אבל עדיין לא נראה לי ששיא העלבון הוא העלבות של ילדים. כמה פעמים ראינו ילדים שמעליבים אחד את השני בצורה קשה, ורגע לאחר מכן הם כבר החברים הכי טובים? אצל מבוגרים לא רואים את זה. העלבון הוא קשה ואמיתי, ולא נמחה אחרי רגע.
מובן שמנקודת מבט בוגרת זה נראה מגוחך להשוות בלון שאבד לאובדן של קרוב. אבל מה שבאתי לומר הוא שילד קטן לא מבין זאת, ועבורו זה אסון גדול לא פחות. לפעמים הוא יצטער יותר על בלון מאשר על דברים אחרים, רציניים הרבה יותר.

וכמובן ששריטה עוברת, ועלבון נשכח, אבל כנ"ל. לנו זה נראה רק עלבון שטחי, ולפעמים אפשר לראות את הילד משתובב וצוחק כאילו לא ישב אומלל עד אין סוף רק לפני דקה, אבל השבר שלו בזמן שבכה היה אמיתי ועמוק באמת.
ובמיוחד שבתקופת הילדות הכל חודר עמוק יותר, ועלבונות עמוקים, כמו דחיה, משאירים את חותמם עוד הרבה הרבה שנים אחרי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #22
אבל אין שום השוואה לצער אמיתי של אובדן תמידי וקבוע.
דווקא להיפך.
המבוגר הוא בעל פרופורציות ולכן אפילו כאשר הוא חווה את האבדן הגדול ביותר הוא יודע שעדיין העולם ימשיך והשמש תזרח.
לעומתו הקטן שעדיין אינו תופס את כל המכלול אלא רק את הרגע הנקודתי והנוכחי, הרי שאין שבר לשברו וארוכה למכתו.
הסיבה שאנו בוכים הרבה פחות מהר מהקטנים היא בעיקר בגלל ההבנה שהעולם הוא גדול ולא מסתיים בנקודה האישית שלי, ואת זה אין לילד הקטן.
לעומת זאת, דווקא בגלל זה הנשיקה כל כך עוזרת כי לילד יש את הרגע הנוכחי, ואם עכשיו אמא אוהבת אותו אז זה כל העולם מבחינתו ואפשר להיות רגועים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
דווקא להיפך.
המבוגר הוא בעל פרופורציות ולכן אפילו כאשר הוא חווה את האבדן הגדול ביותר הוא יודע שעדיין העולם ימשיך והשמש תזרח.
לעומתו הקטן שעדיין אינו תופס את כל המכלול אלא רק את הרגע הנקודתי והנוכחי, הרי שאין שבר לשברו וארוכה למכתו.
הסיבה שאנו בוכים הרבה פחות מהר מהקטנים היא בעיקר בגלל ההבנה שהעולם הוא גדול ולא מסתיים בנקודה האישית שלי, ואת זה אין לילד הקטן.
לעומת זאת, דווקא בגלל זה הנשיקה כל כך עוזרת כי לילד יש את הרגע הנוכחי, ואם עכשיו אמא אוהבת אותו אז זה כל העולם מבחינתו ואפשר להיות רגועים.
להדפיס ולשמור!
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
בדיוק.
אולי השריטה תעבור עוד דקה, אולי העלבון יישכח - אבל באותו רגע זה הכאב הכי גדול שהם חוו, ואין להם יכולת להשוות אותו לכאב אחר, סופי יותר; ואין להם את התובנה שהזמן מרפא.
וזה קשה כל כך לראות אותם בשברונם ולהיוותר בלי מילים שיוכלו לנחם ולהסביר שעוד יש יום חדש ובסוף זה יעבור.
הרי גם לנו קשה לדעת את זה לפעמים.
אכן. בשעת הכאב זה מאד חזק.
אבל אני רואה את זה ככאב לידה. באותה שעה זה כואב מאד, אבל זה בדיוק מה שמפתח אותם, מבגר אותם, ועוזר להם לגדול.
זה כמו הפרפר שמפתח את כנפיו שיוכלו לעוף, על ידי שהוא חובט שוב ושוב בקליפת הביצה, על מנת לצאת ממנה.
התינוק נולד בהרגשה שהכל מגיע לו, שכולם חייבים לו, ושהכל הוא כאן ועכשיו.
עם כל אכזבה שכזו, עם כל כאב שכזה, הוא מפתח את התודעה של 'אף אחד לא הבטיח לך גן של שושנים', ולמשל אם הוא רוצה שהבלון יחזיק מעמד, הוא צריך להזהר עליו שלא יתקרב לדברים חדים, וכדומה. אם הוא רוצה שלא לקבל שריטות, הוא צריך להזהר עם המספריים או שלא להתקרב לסכין, וכדומה.
אין בזה כמובן כל המלצה לגרום להם לכאבים שכאלו ח"ו, אבל כשם שאף אחד לא ישווה כאב לידה לכאב אובדן, כך לדעתי אין להשוות בין כאב אמיתי של אובדן [אם כי גם הוא מבגר את האדם במידה מסוימת] לכאבי ילדות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
נכון, אפשר להשוות את האובדנים, בגלל ששניהם אבדן רכוש, שבסופו של דבר יכול לחזור. בשונה מאבדן אנושי, שאין לו תחליף.

בוודאי שאפשר להשוות, אבדן זה אבדן
ומעבר לכך: בטבעו ילד עושה "האנשה" על כל דבר סביבו,ובפרט על מה ששייך לו(להלן בלון).

יתרה מכך כמו שאמרו כאן כבר שהכאב גדול יותר ולא ניתן לתפיסה שהכאב יעבור וישתנה,בשונה ממבוגר ש באופיו "רואה מעבר "למה שסביבו ו"לכאן ולעכשיו". ילד לא מסוגל לכך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #26
כך לדעתי אין להשוות בין כאב אמיתי של אובדן [אם כי גם הוא מבגר את האדם במידה מסוימת] לכאבי ילדות.
מאיזו בחינה אתה מתכוון שאין להשוות?
אם מבחינת האמת אז אתה צודק שבמבט של מבוגר ששוקל למה צריך לדאוג יותר, הרי שפחות נדאג לכאב של הילד, ונאמר אדרבא יגדל ויבין.
אבל אם אנו מדברים על התחושה של האדם, על הכאב שהוא עובר, מדוע אין להשוות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
שיר מיוחד.

כמה אמיתי.

החריזה נפלאה, והסגנון מרטיט ומצליח לשמר את האווירה הנוגעת למרות המילים ה"פשוטות" שמשתרבבות מכורח האירועים.(כמו בלון ושריטה)

אולי השריטה תעבור עוד דקה, אולי העלבון יישכח - אבל באותו רגע זה הכאב הכי גדול שהם חוו,

הרבה פעמים אני תוהה אם לא הסיבה היא המסובב.
כלומר, אם היינו אנחנו נותנים לרגש להציף, לגעוש, ולגווע עד רגיעה, אולי היינו גם אנחנו משחררים בקלות רבה יותר חוויות שליליות לדרכן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
שיר מיוחד.

כמה אמיתי.

החריזה נפלאה, והסגנון מרטיט ומצליח לשמר את האווירה הנוגעת למרות המילים ה"פשוטות" שמשתרבבות מכורח האירועים.(כמו בלון ושריטה)
תודה רבה!
האמת, בחרתי בכוונה את המילים הפשוטות האלו. אהבתי את הניגוד שלהן לשפה הכללית של השיר, והן גם ממחישות את העובדה שבעיננו זה נראה פריט או דבר שולי לחלוטין, אבל לתינוק הוא חשוב, קרוב ומשמעותי.
הרבה פעמים אני תוהה אם לא הסיבה היא המסובב.
כלומר, אם היינו אנחנו נותנים לרגש להציף, לגעוש, ולגווע עד רגיעה, אולי היינו גם אנחנו משחררים בקלות רבה יותר חוויות שליליות לדרכן.
נקודה מעניינת! לא חשבתי עליה כשכתבתי את השיר.
בוודאי שיש בזה משהו. אולי האמרה "הלב הוא לא מחסן" מרמזת לכיוון, וטוענת שאם שומרים רגשות שליליים בתוך הלב הם עלולים לתפוח עד כדי פיצוץ. אפשר לקחת אותה רחוק יותר, לא רק לשיתוף מילים, דעות ורגשות בע"פ, אלא גם למתן שם, מקום וקול לרגשות שאנחנו חשים. הדחקה לעולם אינה מוחקת את הרגש, אלא רק מניחה אותו בחושך, שם הוא עלול להפוך למפלצת.

ולמרות זאת, לא חושבת שנכון להתחפר במעמקי הרגשות כמו תינוק ולתת להם להציף את כולנו. גם זה עלול לפגוע, ולפעמים אולי נשכח לצאת. גם אם מכניסים את הראש אל מתחת למים עד שהגל יעבור, לא תמיד הסערה חולפת מאליה...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה