כל הזכויות שמורות ל@לילך אור
אין להעתיק/להדפיס
פרק ב
המכות. הן אלו שמעירות את בניהו משנתו הכבדה. מוחו המורגל כבר לפציעות כואבות יותר מאלו, משותק עדין, ואת ראשו ממלאת רוח לבנה ומרגיעה בעלת ניחוח יסמין.
שניים עומדים מעליו, פניהם החצובות משיש אינם מגלים מאומה ממה שמתחולל בליבם, ורק ידיהם העשויות פלדה ממשיכות את פעולתן במרץ בלתי נדלה.
תחילה מהרהר בניהו אחר הסיבה שהזמינה את המכות הללו, וכשחוזר אליו זיכרון פניו הפגיעות של נסיך האדמות בה הוא שבוי, חוזרים לפעולה גם עצבי הכאב, והמכות אותם ספג גופו עד עתה בשלווה כואבות עד מאד.
לא לחינם בחר בו אלוקים לענות לשאלותיו של נסיך אטלנטיס. ולמרות הכאבים האיומים המסבים לו זוג הסוהרים, נותרות שפתיו חשוקות ואף לא צליל קטנטן של אנחה בוקע החוצה.
יפה, בניהו. יפה מאד. אבא יהיה גאה בך.
למה זה עוזר? מתקפלת פנימה ידו הימנית מעצמת חבטה מזדמנת, אילו לא אשוב הביתה, וכנראה זה מה שיקרה, לא ידע אבא מה חוה בנו בשבי האויב.
חבורה יפה וסגולה צומחת במרכז מצחו כשמצמצם החייל עיניו מכאב פנימי. וכי רק את ההערכה של אבא אתה צריך? הסוהר מכה על מצחו שנית. בשביל המטרה הזו בלבד אתה סובל כל כך? אין לך מגמה מוגדרת, נעלה מעט יותר, לשם תנקז את כל העבודה?
המהלומות חדלות באחת.
"בניהו!" לאולידה זונח את גינוני הכבוד, רץ פנימה כאחוז אמוק. "מה זה?"
ממקומו על הרצפה מניף השבוי יד חבולה. "שלום גם לך".
לאולידה בולע את רוקו בחלחלה, מנפנף בזעף את שני הגברתנים. "וזו הפעם האחרונה שאתם רואים את המקום הזה! מקווה שאני ברור".
המשרת מרים ידו. "אם יורשה לי-"
"הרשות לא ניתנת".
הוא יודע שאבא הורה לשניים להכות את בניהו. יודע, וכועס. הוא יודע גם שבסילוקם הוא עובר על דבריו של המלך. יודע, ומתעלם.
המשרת נשלח לשמור על הדלת הסגורה מצידה החיצוני, ולאולידה מתיישב על הרצפה המאובקת, סוקר את בניהו בדממה.
"תודה". שפתיו השסועות של השבוי נמתחות במאמץ.
לאולידה מסייע לו להתיישב. "סליחה", הוא נכלם. "הייתי צריך לנחש".
"זה בסדר". בניהו מנסה לחייך, אבל עווית של בכי קורעת את שפתיו. "אני-" הוא מנסה לעצור את הדמעות, נוחל תבוסה.
לאולידה מגיש לו ממחטה, ממתין לשוך הסערה.
האדם הזה סובל בגללו. שותק בשבילו. והוא בא לדרוש עוד.
הנושאים החמים
כי אני רוצה את ההמשך, וכולם פה רוצים. אבל נסי גם בתוך הקונספט של ממלכה וכל זה, להישאר בסגנון אחר, שלך.
