לאן נעלם כל הצבע?

  • הוסף לסימניות
  • #1
אולי מישהו יכול לעזור לי? להציל את עבודותי..
הכל אצלי שחור לבן,כל התצוגות
כולל תמונות שאני מעלה לעבודה בפוטושופ
ניסיתי בmode לשנות לפי מה שאמרו לי וזה לא עבד
עדיין אני תקועה עם שחור לבן
מישהו יודע? יודעת?
אשמח מאד לעזרה!!
תודה מראש כמובן ;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אולי מישהו יכול לעזור לי? להציל את עבודותי..
הכל אצלי שחור לבן,כל התצוגות
כולל תמונות שאני מעלה לעבודה בפוטושופ
ניסיתי בmode לשנות לפי מה שאמרו לי וזה לא עבד
עדיין אני תקועה עם שחור לבן
מישהו יודע? יודעת?
אשמח מאד לעזרה!!
תודה מראש כמובן ;)
את עובדת בפוטושופ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
גם אצלי היתה אותה בעיה
דווקא ב- Mode Color
הבעיה נפתרה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מוזר..ככה המרצה אמרה לי לעשות וזה לא שינה לי כלום.
אולי יש עוד אופציות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
על מה אני צריכה שיהיה...
גם איך שזה עכשיו זה לא צבעוני...
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
cmyk או
rgb
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
1523608776186-725248585.jpg
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
שניהם לא מחזירים לי את הצבע...
אולי עוד אפשרויות?
תודה לך!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
תודה רחלי אבל גם זה לא עובד.מבאס..
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
תנסי עוד בתפריט של אימייג', יש שם אדג'וסמנט, נראה לי תנסי שם את הפונקציות השונות.
או עדיין באימייג', אוטו קולור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
תודה לכם על העזרה!! לצערי שום דבר לא עזר. מה עושים למי כדאי לפנות במצב כזה?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​
בשעה טומ"צ חזרנו מאמריקה ולהלן הרשמים:
מצרפת למטה קובץ של התכניה שלנו לפני זה, מומלץ לקרוא קודם את זה ואח"כ את המסקנות...
(אני חפרתי וחיפשתי כל כך הרבה לפני זה ואשמח שזה יעזור לאנשים שמתכננים לטוס גם...)
מצרפת כמה תמונות/ ומפות שעזרו לנו. -גם בהודעה הבאה. אפשר עד 12 בהודעה.
בשיטת התאם תמונה לנאמר...- לא הצלחתי להכניס את התמונות במיקום המתאים..

  • בדרך הלוך היה לנו עצירה של 4 שעות בצרפת- שארל דה גול. הסתובבנו בשדה (הענקקק) וגילינו שיש שם ממש בסוף (ZONE 3 / GATE L33 ) מתחם שרואים מאד קרוב המראות ונחיתות. עם ספות מנוחה. ממש יפה. בzone 3 בדרך לGATE יש מתחם קטן עם כמה מתקני משחק לילדים. (כמו פאזלים וכד')
טסנו עם ילדים בחברת איירפראנס והביאו לתינוק דובי- שמיכי חמוד ואיכותי מתנה, וגם לילדים האחרים ערכת תעסוקה- ממש ברמה.

קניתי והזמנתי מיליוןןן תעסוקה ומשחקים לדרך והבאתי מלטונין, כי כולם אמרו לי וואי על הטיסה הארוכה.
ב"ה היה קלי קלות, הילדים היו עסוקים במסך שלפניהם (כמובן רק מה שאישרתי- איזה משחק או שתיים) וכמעט לא הייתי צריכה להשתמש בתעסוקה.
בחזור (טיסה ישירה) הבאתי מלטונין - חצי כדור לגדול ורבע לקטנים, אחרי 10 דקות נרדמו וישנו יפה בערך 4 שעות.
--------------------שבוע לפני זה ניסיתי בבית לתת להם באותו מינון כדי לראות שאין תופעות לוואי..)---------------

  • פילדלפיה- הגענו למטבעה (US MINT) ב16:14 ולא הסכימו להיכנס. הם אמרו שסוגרים ב16:30 ומ16:15 הכניסה נסגרת. בגוגל מפות ובאתר שלהם כתוב רק סגירה ב16:30 וזה היה ממש ממש מאכזב.
  • בליקווד יש חנות פיצה כשרה למהדרין (JH PIZZA) שיש שם פלייסמנטים- דפי צביעה וצבעים, היה חמוד. וסופר גדול (evergreen.)
  • חנויות בבורו פארק:
  • *בינגו- שזה כמו אושר עד, אבל כמובן באמריקה הכל יותר גדול ומעניין ויש יותר דברים..
  • *טארגט- Target – אמרו לי לפני זה שיש הרבה מה לקנות שם, תכל'ס לא התרגשתי בכללל.
  • * אמייזניג סייבינג- יש 2 סניפים.
  • יש חנות DOLLAR TREE בכתובת 6101 18th ave. מצאנו שם כל מיני שמונצעס ומזכרות. (היה קשה למצוא מתנות שיחלקו לחברים, למשל.)
  • על ה13TH AVE:
  • *TOYS 4YOU יש בקומה השניה מלאא דברים ב1.25 דולר. היה מלא דברים חמודים.
  • *חנות מתנות יותר לבית וכו'- לא משחקים THE CLOSEOUT CONNECTION- .
  • *חנות ממתקים - OH! NUTS. יש שם ממתקים מעניינים.
  • בטעות נקלענו ל- 16th ave ובערך בפינת 43 או 44 יש חנות של מתנות/ מכשירי כתיבה ומצאנו שם יחסית דברים יפים כמו מגנטים/ מחזיקי מפתחות.

  • אמריקן דרים
    - לא היה לנו שווה בכלל את הכסף (מבורו פארק עלה לנו 95 דולר לצד- למיני וואן- 6 מקומות- הכל כלול- כולל מס גשרים. יחסית לדרייברים אחרים היה זול, נסענו עם חברת נהגים "אייזיקס" נהגים גויים- מהגרים זרים.)
קניון ענק עם מלא חנויות יוקרתיות (לא היו ב"ה תמונות או מסכים נוראיים) יש פה ושם איזה מוצג מעניין/ מזרקות וכו.


האטרקציות:

הכל עולה בערך 25 דולר לבן אדם. ולא היה אפילו משהו אחד שהיה כל כך מלהיב שאמרנו ששווה לנו הכסף. – גם כי אם לא מבינים אנגלית ישר והפוך חבל לנסות, וגם כי רוב הדברים לא התאימו לגילאים שלנו (9 ומטה)

מה שכן היה כבר יותר זול- זה הלונה פארק אבל שם היה אפשרי להיכנס רק עם סמרטפון כי התשלומים באפליקציה/ אונליין בלבד. וב"ה זה לא רלוונטי לנו.

אם רוצים להגיע לחנות או אטרקציה ספציפית/ או סתם מחפשים מיקום – פזורים מכשירי מידע דיגיטליים שבקלות מראים את המסלול לכל מקום.

בכל אופן מה עשינו:

יש שם לשכור חיות נעות במחיר 10 דולר ל10 דקות (נתנו לנו 13 דקות) והילדים התחלקו בזה. (הסתפקו בסיבוב אחד סה"כ לכולם יחד)

קנינו גלידה בטויס אר אס (7 דולר לכדור עם 1 תוספת)

בטויסאר אס יש מגלשה , הקטנים פחדו הגדול נהנה. אבל יש שעות פתיחה: בין 1-2 בבוקר ובין 4-5 בצהריים (בימי שני-שישי)

היה מעניין לראות את חנות הממתקים האגדית- 3 קומות.

חנות "BILD A BEAR" שאפשר לבחור שם בד לדובי (החיצוני) והם ממלאים את הפנים- מעניין גם סתם לראות.

בחנות של הלגו יש מכשיר שהופך מטבע של סנט לאליפסה עם לוגו . (עולה 1 דולר)

ליד איזה אטרקציה "חשמלית" היה אפשר להציץ מלמטה וזה סקרן מאד את הילדים- צפו איזה רבע שעה, ליד זה יש ספסל שבינתיים ישבו ואכלנו משהו. (אפשר כמובן גם להיכנס בתשלום כפי שכתבתי למעלה..)

אפשר לראות שם גלישה על שלג במתחם כזה. (אפשר כנ"ל...)

אפשר לצפות על מתחם שמשחקים של מיני גולף. (אפשר כנ"ל...)



  • מוזיאון הילדים היהודי של חב"ד – מעניין מאד! חובה!!! היינו שם כמה שעות וזה היה בול מתאים לגילאים. יש שם הרבה מאד סרטונים/ שמע באנגלית , אבל על אף שהילדים לא מבינים מילה באנגלית היה להם מספיק מה לעשות שם.
  • בתשלום על כניסה למוזיאון מקבלים אפשרות להיכנס ל"סדנא"- או יצירה או סוג של הרצאה- הצגה על סת"ם. אנחנו היינו בשני- אני תרגמתי לילדים את מה שהוא סיפר ואח"כ עושים בית מזוזה- חוויה נחמדה.
  • יש תחנת רכבת –(KINGSTON AV) שממש צמודה למוזיאון.

  • המעבורת שנוסעת לסטייטן איילנד- FERRY :
  • *כמו שכתוב בהרבה אתרים- ניגש אלינו מישהו ושכנע ממש בגופו שבתשלום מועט הוא יעלה אותנו למקום הכי טוב. אבל שימו לב!- זה בחינם! גם המקום הכי טוב בחינם! לא ללכת איתו!.
  • * הכי מומלץ לעלות לקומה העליונה- יש גם מעלית- שם יש גם מרפסת ורואים מצוין. (בצד ימין כשעולים ממנהטן)
  • *רואים די מרחוק את פסל החירות אבל בשביל "לראות" ובשביל התמונות זה בהחלט סיפק אותנו.
  • *כשמגיעים- חייבים לרדת ולהיכנס שוב מכניסה אחרת- ההבדל בין הירידה לעליה הוא ממש דקות ספורות- אנחנו נעצרנו שם בתחנה- יש חנות עם מגנטים ומזכרות ועלינו על אחד אח"כ.

  • נסענו ברכבת- מבחינת הנסיעות- היה בסדר. היינו צריכים לשלם רק למבוגרים. (ילד בגיל 9 גם לא שילם) רק שהסתבכנו קצת עם המסלולים. צריך להכיר טוב את המפה. כמו"כ לפעמים עבדו רק המכשירים של הטעינה למי שיש כרטיס- לנו לא היה, השתמשנו בכרטיסי נייר, באחת הנסיעות המכונה לא עבדה למזומן, ובדיוק לא היה לנו אשראי- והם נתנו לנו להכנס בלי לשלם. מסקנה: לקחת גם אשראי לכל מקום... (כי אולי לא יהיה לכם את המזל שלנו...:)
מסקנה כללית- אולי לכל טיול:

אם אתם מדפיסים מפות מגוגל מפות תדפיסו מכל מקום שבמסלול – גם לכיוון הבית, כך שגם אם תשנו תכנית באמצע היום תדעו לאן לחזור. (אנחנו רצינו ללכת ממקום א' למקום ב' ומב' לבית. בסוף היינו רק בא' וממש התקשינו בחזור. זה לא בדיוק הפוך מהלוך!!!)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה