לא ברעש ה'- סיפור טרי מעכשיו

  • הוסף לסימניות
  • #1

הסיפורים שלי כולם- הם החיים שלי. כן? אני כותבת מה שעובר עלי. כמובן שבשיפוץ קל. לא אוהבת להמציא סיפורים. נעזרתי בהערות החכמות מהפעם הקודמת. אשמח לעזרה בכתיבה. מה טוב, מה מוטב, ומה עדיף להוריד. תודה מראש!!


שנזכה להתחזקות אמיתית! נקודת אמת.

לא ברעש ה'


"נו שיפרה תבואי תבואי.." כך שרה השכנה מדרבנת. חדווה התקשרה עוד אתמול: "היא באה מרחוק. הברכות שלה מתקיימות, אפילו הרב שלנו אמר. את יודעת כמה הוא מחזיק ממנה?" ומול חוסר ההתלהבות שלי סיננה "נו שיפרה, פעם אחת, את אורחת שלי, אני מזמינה אותך, תבואי!! מה ביקשתי? אנחנו רוצות שתבואנה נשים!" הבטחתי לבוא בבלי נדר גדול.
אבל מול בקשתה- תביעתה של שרה השכנה שלי, אין לי מילים כלל
"שיפרה, בשמונה תחכי בחוץ, בלי עיכובים. אני הולכת יותר מוקדם לסדר את הכיבוד ואת תעזרי לי, לעילוי נשמת אבא שלי, ואל תגידי לי בית ספר, שיפרה! " המשיכה מול פני המתכרכמים.
"יש דברים יותר חשובים בחיים, פעם אחת שיעור תורה! משהו לנשמה" באותו רגע הייתי בטוחה שהנשמה שלי רוצה להישאר בבית וללכת לישון מוקדם סוף סוף, ואולי להכין אפילו איזה שיעור נחמד אמיתי של מורות משקיעות. אבל אין לי כוח ללחצים כאלו, ושרה נורא מבקשת. ויתרתי.
בשעה היעודה חיכיתי לה, נסענו עם האוטו המקרטע עד לבית הכנסת הקטן. שרה הביאה סעודת אמנים עם כל הברכות. "אשריך על השפע הזה". החמאתי לשרה מתאמצת יחד איתה לחלץ את השקיות מהבאגז המבורדק. שרה נאנחה. "הוא כל הזמן בא אליי. אני חייבת לעשות את זה בשבילו. האחים שלי, ה' ירחם עליהם, לא עושים כלום. יש רק אותי. מה שאני יכולה אני אעשה, אני הבטחתי!" אבא של שרה נפטר לפני 11 חודש, ומאז שרה מחפשת לעשות לו נחת בעולם העליון. אבא שלה לא מאכזב הוא מדווח לה בדיוק מה מצבו, אחת לשבוע שרה חולמת אותו בצורה זו או אחרת. והדיווחים מגיעים ישירות אליי בתיאורים מצמררים למדי. עתה, שולפת שרה מאחת השקיות פתקים גדולים עליהם נכתב "לעילוי נשמת יצחק בן רבקה" "קחי, שיפרה, תתלי"

"איפה?" שאלתי מחפשת פינה פנויה.

"בכל מקום. שיראו כולן, שלא יאכלו ככה, שזה באמת יעלה לו תנשמה".

לקחתי את הסלוטפ בצייתנות ואיתרתי מקומות תליה פוטנציאלים נראים לעין. לידי דבורה, המארגנת השניה מתרוצצת בשיא הלחץ. היא הכניסה מודעה לעיתון, 350 ₪ עלתה לה, ועדיין אין זכר לבאות.
"אל תדאגי עכשיו 8 ורבע הן בטח מאחרות" עודדתי אותה. חורף, לילה, ובעיר כמו שלנו, קשה שיהיו שיעורים המונים.. "כי האדם עץ השדה" נכתב שם במודעה, ללמוד על עץ השדה במוצאי ט"ו בשבט, זה לא כל כך אטרקטיבי, אפילו קצת מעצבן. לא יכולת להלהיב אותנו קודם, הרבנית מירושלים? חשבתי לעצמי, עכשיו אני רק אדע מה פספסתי ביום הקדוש. אם שרה לא הייתה תולשת אותי מהבית וחדווה עושה לי ייסורי מצפון לבטח הייתי נשארת על עומדי כמו אותו עץ השדה שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. דבורה מתחילה להרים טלפונים.
"שלום. כן כן. אז את זוכרת נכון? השיעור היום. מה מתי? עכשיו!! תרוצי! תקראי גם לשכנות"
עברתי לפתיחת שקיות ביסלי ובמבה. כל אחד בקערה. חבילות מרובות הביאה שרה, למה כל כך הרבה? נשמור, חבל לפתוח סתם. הנחתי את השקיות בצד. שרה גערה בי בחומרה:

"מה איתך שיפרה, תשפכי!! תשפכי הכל!" "אבל אין נשים!" מחיתי

"יבואו! וגם אם לא, זה לא משנה. אני לא מחזירה כלום הביתה. אפילו כוס! זה לעילוי נשמת אבא שלי, וזה נשאר כאן!"

הפסקתי להתווכח ופתחתי את חבילת הוופלים השלישית. בעוד אנו עורכות את החדרון הסמוך לבית כנסת , מספר נפשות בכל זאת הצליחו לצאת מהבית בעוד ליל.
עוררתי את דבורה לראות את הנס, אבל דבורה לא הייתה מרוצה כלל, זה עיצבן אותה יותר "למה שמתי פרסום. תגידי לי, מה הן לא מסתכלות? ולמה נשים לא יוצאות לשיעור תורה? ולמה רק מבוגרות באות? הרבנית הזו בעיקר מחזקת את הצעירות, היא יכולה להדריך אותן!" לא ידעתי מה לומר לה. נגמרו חבילות הוופלים והשולחן היה מלא ממתקים ועוגות.
"טוב, מתי הרבנית באה?" שאלתי, מוכנה להיכנס לבית הכנסת "עיכבתי אותה, אולי יגיעו נשים" ענתה לי במילים לחוצות, ממשיכה לטלפון הבא.

נכנסתי לבית הכנסת, כעשרים נשים ישבו שם מחכות לבאות. נשים פשוטות, חלק עם כיסוי חלקי, חלק מבוגרות ממני בשלושים שנה, הדירו שינה מעיניהן עטו קור לעצמותן ופשוט הגיעו לשמוע שיעור על עץ השדה. בלי שכנועים ובלי ייסורי מצפון. נטו לבוא ולשמוע דברי תורה. אשריכן ישראל. זכות לכן חשבתי והתיישבתי מול המזגן.

רחש נשמע. הרבנית הגיעה. הרבנית מירושלים. הסתכלתי עליה. חיפשתי את ההילה. את האור הקורן. גילוי שכינה קטן, משהו!! אבל לא מצאתי דבר. לבושה כמו כולנו. אפילו אלגנטית מאוד. עגילים נוצצות, כובע הדור כזה, לבוש מכובד, אוף. אני רציתי את שרה אמנו מירושלים. והיא נראית כמו כולנו בערך! לפחות שהייתה מבוגרת! היא נראית מקסימום חמישים ולא יותר.
הרגשתי עייפות נוראה פושה בי, איך אחזיק מעמד לשמוע עכשיו שיעור ארוך על עץ השדה!! איי אבא!! ט"ו בשבט עבר!! השתקתי את הקול המתאכזב וניסיתי להקשיב בכל זאת, נו אני כבר כאן, וחדווה שרה ודבורה כל כך התאמצו..

הרבנית דיברה חלש בלי שום התלהבות. לא היו סיפורים מרגשים וגם לא רגילים, קצת מדרשים מוכרים, כל כך חלש היא דיברה, עד ששמעתי את שעון בית הכנסת ברורות. כמה חשוב לברך. ואיזה זכות לענות אמן. היא קפצה ללא סדר מנושא לנושא. התלבטה ביחד איתנו מה לומר, מהמלאכים עברנו לקדושת הבית, אחר כך לדיבורים על התורה ועל המצווה. ממשיכה הלאה לשמחה ואמונה. פה פתחה ספר תהילים וקראה מזמור. שום דבר חדש. אישה רגילה שמדברת דיבורים קדושים שכולנו יודעות. ככה מה שיוצא.

אבל פתאום משהו נהיה לי חם מבפנים.

הרגשתי שהנה אני באתי מהבית לשמוע שיעור תורה. דברי תורה יקרים ורגילים, שאני כבר מכירה היטב, זו רבנית מירושלים שלא מדברת מרשים במיוחד, ולא נראית מרשים במיוחד סתם כמוני וכמוך. ואני אישה יהודיה, יושבת עם עוד יהודיות ושומעת דברי תורה.

סתם.

רגע, היי! היי היי!! את שם. צעקתי לשיפרה הישנונית הזו. זה ממש לא סתם!! מה פתאום סתם!!

בבת אחת התחלתי להתרגש ולהקשיב בהתחיות של ממש. זה הרי כל כך מחיה כל מה שהיא אומרת שם. זה קדוש! זה של אבא שלי!

הרבנית דיברה רגיל ואני החייתי לי כל אימרה מחדש. היא אמרה בקול ענות חלושה וביישוב הדעת גדול: "זו זכות גדולה לברך, בברכות הנהנין אפשר לזכות לרוח הקודש" ללא שום תנועות ידיים או שינוי טון, ואני צעקתי לי מבפנים. "את שומעת, זו זכות גדדדדדדולה לברך!!!!!!! לברך!!!! את שומעת??? בזכות ברכות הנהנין אפשר לזכות לרוח הקודש!!!!!! גם את יכולה!! שיפרה זה אלייך מדברים עכשיו וואו לך לגמרי!! נביאה את יכולה להיות! תתחילי לברך בכוונה!!"התחלתי להתנדנד בכיסא מרוב התרגשות. כל דיבור שנשמע, כל אימרה, עבר שיפוץ מולהב בבפנוכו שלי, וכך עד סוף השיעור.

"איך התחזקתי!!" קראתי לחדווה שזיכתה אותי לכל זאת. "שרה, איזה שיעור הבאת לנו!! דבורה! אשריך לגמרי! ראית שבאו נשים, סתם דאגת!!" המארגנות היו שבעות רצון מההתלהבות שלי, אפילו שדבורה עדיין קוננה על המודעה היקרה שלא מלאה תפקידה.

חדווה הוסיפה: "היא אישה מאוד צדיקה, זה לא הדברים שהיא אומרת אלא מה שהיא אל תתבלבלי, מזה התחזקת"

עכשיו הבנתי מה גרם לי להתחזק.

המעטה החיצוני של הרבנית- לא מעיד על דבר מיוחד, גם לא התוכן. אבל היא עצמה. היא אישה צדיקה שרוצה לעשות נחת לה'.

והדיבורים שלה הם דיבורי אמת. ולכן כשאני שמעתי אותם ברצון אמיתי להתחזק נדלק הניצוץ ובער שם בפנים. ככה בשקט. לא ברעש ה', מי אמר שברעש?!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
יאאא, זה מקסים.
אותנטי גם כל החלק הראשון וגם הרגע הזה. אני מכיר אותו. הוא פתאום תופס בבום חזק בבטן. הוא נהדר. ותיארת אותו מקסים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כתיבה זורמת ומעניינת.
אהבתי שכתבת בפונט קטן וקריא... תרם לחווית הקריאה.

טיפה הפריע לי שאת אומרת שזה סיפור אותנטי והדמויות מוצגות כאן לא באור הכי מכבד.
לו נניח הייתי הרבנית מירושלים, לא בטוחה שהיה לי קל לקרוא את התיאור על ההרצאה החלשה שלי. וגם אם ברור לנו לחלוטין שהרבנית הצדקת לא יושבת על פרוג, אולי שכנתה הצעירה ששמעה תיאור קסום על ההרצאה המוצלחת אי שם באחד הפרברים, קוראת ברגע זה בשקיקה תיאור קצת נלעג...
סתם, לתשומת ליבך
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
כתיבה זורמת ומעניינת.
אהבתי שכתבת בפונט קטן וקריא... תרם לחווית הקריאה.

טיפה הפריע לי שאת אומרת שזה סיפור אותנטי והדמויות מוצגות כאן לא באור הכי מכבד.
לו נניח הייתי הרבנית מירושלים, לא בטוחה שהיה לי קל לקרוא את התיאור על ההרצאה החלשה שלי. וגם אם ברור לנו לחלוטין שהרבנית הצדקת לא יושבת על פרוג, אולי שכנתה הצעירה ששמעה תיאור קסום על ההרצאה המוצלחת אי שם באחד הפרברים, קוראת ברגע זה בשקיקה תיאור קצת נלעג...
סתם, לתשומת ליבך

היי! לא התכוונתי לרדת על שום דמות רק לספר מציאות איך שראיתי אותה. גם אני שם מאוד לא מושלמת וכל המציאות היא פגומה אך מלאה בנקודות טובות זה כל היופי לדעתי.. לכן אני נמשכת לתאר דברים אמיתיים בלבד.
בנוסף, שיניתי את שמות של כולם
אין אזכור של המקום.
להרצאה קראו בשם אחר שקשור לעץ השדה אבל לא כמו המתואר וכולי!!
ואני יודעת שהיו באותו היום עוד המון הרצאות בהרבה מקומות בארץ. הנושא הזה פופולרי ביום שלפני טו בשבט ואחריו.
לכן אני בעז"ה מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר. כל הסיפורים שלי מסופרים עם טשטושי פרטים ודמויות. אם אגלה אותם- אז באמת הסתכנתי.
אה ויש עוד שינויים.
מי אמר שהרבנית מירושלים באמת? ושהעיר שלנו קטנה? רק בעיר קטנה לא באים לשיעורי תורה בחורף כמו שצריך?
חלילה וחס. חשבתי רבות על טשטוש גם בקטע הקודם.. ה' ירחם עלינו מדיבורים אסורים. ותודה על ההערה. אני אזהר אפילו יותר הבא. הצילו לי מטעויות בעניין. אבל אני מתעקשת להמשיך לכתוב את עלילותי כפי שאני רואה אותם. לא מושלמות ומלאות בנקודות טובות.

לגבי הרבנית היקרה הזו- זו דווקא הנקודה המרכזית של המסר. לא להתייחס למעטפה של החיצונית כי היא באמת מיותרת ומזיקה. העיקר זה הפנים המאיר. מי אמר שצריך דיבורים רותחים ומלהבים??
ע"כ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יפה מאוד. כתיבה קולחת ודוגרית.סגנון מצוין שאני מחובר אליו. בלי מניירות מפוארות
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מתואר יפה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים. מבוסס על סיפור אמיתי, אבל נראה איך זה יתפתח עם הזמן.
פרק 1

"מה ברא ה' ביום הראשון?"
הגננת חנה שרה במרץ. כל הילדות אחריה.
אני גם שרה במלוא הפה הקטן שלי. אני מאוד אוהבת לשיר. ואפילו אני מכירה את השיר הזה בכלל מגן נחמה.
"את האור ואת החושך"
כולן מתופפות בתוף מרים שהגננת חילקה.
אני לא. התוף שלי ביד.
אבל היד השניה בראש. מגרדת.

היה לי פעם קוקו יפה. קוקו רכבת אפילו.
אבא עשה לי בבוקר קוקו רכבת כי התלבשתי יפה לבד.
עכשיו הקוקו כבר לא יפה. אני יודעת. הוא מבולגן ממש.
אבל מגרד לי!
מגרד לי מאוד! ואני מגרדת ומגרדת.
בסוף התפילה אני מפסיקה לגרד. נגמר לי הכוח ביד.

"בת- שבע מותק" הגננת חנה קוראת לי בסוף היום.
"את יכולה להביא את זה לאמא?"
"זה" זה פתק.
פתק לבן וגדול.
אני עוד לא יודעת לקרוא. אני רק בגן חובה. אבל אני כבר יודעת מה כתוב שם.
אני אביא את הפתק לאמא.
לא רק אני. גם שרה'לה. גם לה הגננת חנה הביאה פתק.
אבל את שרה'לה אמא שלה תסרק בלילה. היא גם תביא לה אולי ממתק אם היא תתנהג יפה.
לי לא.
אותי אמא לא תסרק בלילה אחרי המקלחת.
לי אמא לא תביא ממתק אם התנהגתי יפה.
היא רק תתקשר לדודה ברכה.
דודה ברכה תעשה לי מקלחת.
היא גם תסרק אותי.
אבל היא לא תתן לי ממתק. אין לה ממתקים בכלל.
פרק ה



הנייד זמזם עשר דקות עד שנאווה פורת סוף סוף הסירה את שארית התנומה של שנת הצהריים מעיניה וממוחה.

"נאווה".

"כן", ענתה בקול שהסגיר את המעבר החד מרפיון השינה לערות.

"מדברת מעיין. האם איילת בבית?"

"רגע". מיהרה נאווה אימה של איילת להתרומם למצב ישיבה ובזריזות פנתה לבדוק בחדרה. החדר היה ריק. לאחר מכן ניגשה לפתוח את החלון. גל קלוש של חרדה החסיר בה פעימה כשגילתה שהרכב לא נמצא.

"מעיין, היא כנראה מתעכבת באיזה שהוא מקום, אמסור לה שתחזור אלייך". ניסתה לשדר עניינים כרגיל.

מעיין כעסה על עצמה באותו ערב. מדוע כל כך אכפת לי ומדוע אני צריכה לעקוב אחריה. תחושת בטן לא מובנת משדרת שמשהו קרה. לא היה בכוח ההיגיון הרציונלי להסיר את התחושה הכבדה. היא התאפקה בכל הכוח לא לחזור שוב למספר הנייד המוכר לה. היא חייבת לחנך את עצמה שהקשר עם איילת חייב להיות רחוק יותר. ואולי הגיע הזמן לפרום אותו לגמרי. 'יהיה לי בעל בקרוב ומשאביי אמורים להיות מנותבים למשפחתי. איילת מצידה כבר ויתרה על החברות הזו, ורק אני מנסה להפיח חיים בגוף המת'. מתוך הרהורים אלו נרדמה לשעות רבות עד לצלצול הטלפון הצורמני שהקיץ אותה בבהלה.

אור חיוור של טרם שחר האיר את חדרה. מי זה יכול להיות.

"הלו".

"מעיין, היה לך קשר עם איילת?" קולה המתוח של נאווה חדר לאוזנה ופתח שוב בליבה את המקום שניסתה לברוח ממנו.

"לא, לא ניסיתי שוב".

"היא סיפרה לך על התוכניות שלה אתמול?"

"היא אמרה שהיא הולכת לאתר החפירות לחפש דבר מה".

"היא יצאה בבוקר ונעלמה. היא לא יצרה קשר איתנו ועכשיו כבר חמש בבוקר. אנא היזכרי מה היא עוד אמרה".

פחד זחל במעלה גבה. לא יכול להיות. אין שום סיבה שהיא נעלמה. החלום שלי היה רק חלום.

"אולי צריך לברר אצל חבריה ללימודים".

"המשטרה תברר, חזרי אלינו מייד אם ייוודע לך משהו".

מעיין התלבשה חיש והזמינה מונית. היא חייבת לדעת מה קורה. היא ידעה שאיילת בסכנה. אילו הייתה מתעקשת יותר או לפחות הייתה מציעה ללוותה. כעת היא בדרך. מרחוק הבחינה במקום המשעמם והבודד. מה כל כך מרתק בחורבות האלו?

היא שילמה וירדה. כעת היא פה לבד. השעון מורה על שש בבוקר. טוב שהשאירה פתק להוריה שהיום היא משלימה עבודה במשרד. היא החסירה הרבה והתעסקה רבות בכל הקשור לאירוסין.

היא התהלכה בין החורבות. כל כך נחפזתי לבוא. זה היה טיפשי מצידי. מה חשבתי למצוא. אם היא פה בוודאי הייתה יוצרת קשר. לפתע קפאה על מקומה. הרכב המוכר נגלה לעיניה מאחורי קיר האבנים שלצידה. היא הביטה באימה. הדלת הייתה פתוחה מעט.

"איילת?!"

"איילת!" הפעם קראה בקול. לא הייתה תשובה.

היא חשה במגע הצונן של דלת המתכת ופתחה אותה לרווחה, דרוכה לברוח בכל רגע נתון. היא הביטה בעיניים חוקרות, מנסה למצוא סימן חיים. התיק היה מונח ברישול.

כעת החלה להסתובב בחופזה בכל השטח. בדקה בכל פינה ואפילו העיפה אבנים ברגליה. היא הבחינה בפנקס זרוק. היא פתחה אותו ושמה לב לשורות על חומר בהיסטוריה. כתב היד היה מוכר להחריד. היא התיישבה וניסתה לחפש. מה בדיוק, היא לא ידעה. היא חשה במשהו מתכתי. זה היה מטבע שבור. היא זרקה אותו מהיד ונרתעה לאחור. לפתע פרצה בבכי וצעקה רמה יצאה מתוך גרונה.

"איילת, איילת, איפה את? איילת! תעני לי".

"מעיין! מעיין!" נשמע הד מרחוק.

מעיין השתתקה. היא שמעה משהו או שרק נדמה לה?

"איילת, את שומעת אותי?"

" הפעם הצעקה הייתה במלוא העוצמה.

"מעיייין" נשמע ההד בשנית.
<<<<<<<<<
לאחר שהתברר לה שההזיה שבה היא נמצאת אינה חלום, היא המציאות העכשווית, החלה ללכת בצעדים מדודים, דרוכה לכל רחש. התחפושת שעליה השרתה עליה שלווה. זה מקום המסתור הטוב ביותר. החידה הגדולה בעיניה הייתה לאיזו תקופה היא נפלה, יותר מאשר היכן היא. רגליה משכו אותה למקום המפגש בין העתיד לעבר. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שש בבוקר והרחוב החל להתעורר לחיים במשכימי קום. כולם כאחד נראו מהזמן הקדום.

הינה, שוב הגיעה לאותו מקום שבו פגשה את הנערים שברחו מפניה. פה יש מעבר לעתיד. אילו רק ידעה איך להגיע לכל יקיריה. מהו הקסם שיחזיר אותה. דוק של עצב עמד בעיניה. היא נשאה עיניה לשמיים. אולי מהם ייפתח חלון מעבר לזמן.

לפתע שמעה את שמה כהד רחוק: "איילת, איילת!" מזכיר את קולה של מעיין.

ושוב נשמע הקול בשנית. אולי מתוך האדמה.

בהתרגשותה נפלה על האדמה וצעקה: "מעיין. מעיין. את שומעת אותי מעיין?" אבל אז פרצה בבכי חסר אונים עד שקולה גווע.

יד מגוידת ליטפה את כתפה וגוף רכן מעליה. היא סובבה את ראשה במהירות וראתה פני אישה שצעיף המכסה את ראשה גולש לצידי זרועותיה. מבטה היה רך ועיניה חומלות.

"צעקת מעיין. אולי את נוכרייה וזרה כאן, אבל אני אראה לך היכן המעיין. אם את כל כך צמאה בואי לביתי הקרוב. האם את בצרה?"

"אוי. תודה לך. את אישה טובה. התוכלי לעזור לי?"

"ברצון. מלחמות שאינן פוסקות עוברות בארצנו, והופכות כל כך הרבה אנשים חפים מפשע לאומללים, ואין כמעט מי שייקח אל ליבו את מצוות האלוקים".

איילת שתקה. עדיין לא העזה לשאול. רק דמעתה ביטאה את התודה. היא הושיטה ידה לאישה הרחמנייה שעזרה לה להתרומם. הן החלו לצעוד יחדיו.

"את לא מוכרת, מאיפה את?" בחנה אותה האישה.

"איבדתי את דרכי". ניסתה איילת להרוויח זמן ולמצוא משהו מניח את הדעת.

"הלוואי שרק את הדרך. טוב שלא איבדת בעל או משפחה, כמו שקורה כאן להרבה מאוד משפחות מיוחסות ויראות שמיים".

"מה קרה להן?"

"לא שמעת? איך לא שמעת על כך שנטבחים פה חכמי תורה השכם והערב. לצערנו קם עלינו מלך רשע והתקיים בנו 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך'". אבל אז עצרה האישה בהפתעה את הילוכה ובחנה במבט חוקר את העלמה אשר לפניה.

"איזה מלך רשע שולט עליכם?" נרתעה בבהלה.

"לא ייאמן שאת לא יודעת. אולי את מעמידה פנים".

"אני לא מפה, אני ממקום אחר לגמרי, אני נמצאת פה בטעות, אולי תוכלי לעזור לי".

האישה עדיין עמדה מופתעת, מעבירה את עיניה לאורך גופה של איילת עד שנעצרה בנעליה.

"את מרומא?"

"לא. למה חשבת כך?"

"מנעלי רגלייך מוזרים כל כך, אבל מסותתים להפליא. אלו דברים שיכולים להזמין רק קיסרי רומי או משפחות מיוחסות".

רק כעת איילת שמה לב שנעליה מהעתיד לא יניחו את דעתן של הבריות. כפות רגליה של השנייה היו יחפות.

"אני רוצה שתאמרי לי את האמת. מאיזו ארץ את? ומי שלח אותך".

לפתע התרחקה האישה שלצידה ובמבט מפוחד ואמיץ כאחד אמרה: "די לנו במרגלים שהמיטו שואה על עמנו, ואת מנצלת את טוב ליבי לפעולות זדון?"

"קחי אותי לביתך ואסביר לך הכול, אני בודדה וזקוקה לעזרה".

"הסירי את מנעלייך המוזרים והניחי אותם בשקי".

איילת מילאה את פקודת האישה והלכה בצעדים כושלים אחריה.

לפתע נשמע שאון הולך ומתקרב. הן נשאו עיניהן למקור הרעש. ענן כבד של חול ופרסות סוסים התקרב אליהן במהירות.

"הסתתרי, מהרי!" צעקה אליה האישה. "מהר, מאחורי הסלע". האישה הייתה מהירה ממנה ובתנופה העיפה אותה ויחדיו נפלו ושכבו לצד הסלע. הסוסים שעטו כמעט מעל ראשן והן התפללו בליבן. המחזה המפחיד נמשך דקות ספורות ושוב נעלמו הפרשים באופק.

"מי אלו הפרשים?" לא התאפקה איילת לשאול.

"חלק קטן מצבאו של הורדוס המושחת, שידיו מגואלות בדם רב".

"הורדוס? קלי הרחום. נחתי אלפיים שנה אחור".

האישה הביטה מופתעת בפניה של איילת שקיבלו גוון חיוור. השפתים איבדו את צבען, עיניה התערפלו וגופה צנח.

היא ניערה את ההולכת המוזרה מעלפונה. מתוך כיסה הרחב הוציאה נאד מים וקירבה אל שפתיה. השקתה אותה והרטיבה את פניה.
סיפור בהמשכים ביקשתי לבחור
"ש-לום!" מבלי לראות את שרה, אני שומעת שהיא מרוצה. כמה שניות אח"כ ראש שחרחר נדחף למטבח ואחות קטנה מבררת, להוטה: "איפה אמא?"
"אצל סבתא", אני עונה לה בנחת. מכירה את אחותי, מסרבת להתרגש מחיפושית כלואה בקופסת אכסון או מעשה בחתולה שחדרה לחצר בית הספר. "איך היה היום בבית הספר?" אני שואלת בכל אופן, אחות נהדרת שכמוני.
הילדונת חוככת בדעתה; אני יכולה לשער שהיא כמהה לספר לאמא את החדשות המסעירות, אבל סבלנות מעולם לא היתה ממעלותיה...
"המורה יהודית", היא לוחשת הישר לאזני כעבור רגע, "אמרה לי שכל הכבוד שאני כ"כ צנועה! היא אמרה שאני נראית ממש בחורה". היא מסיימת בהתרגשות.

אני סוקרת אותה במבט זר: בת שמונה שנראית בחורה. צדקה המורה שלה. בחצאית כפלים ארוכה בהרבה משל חברותיה, בחולצה שגדולה ממידתה. מבטי מתרומם, מדלג לצמה מבולגנת. אי אז, כמה שעות אחורה, סֵרקה אותה אמא.

שרה מחכה, אני קולטת פתאום. מתאמצת להעלות חיוך ומכריזה: "את ילדה צדיקה ומתוקה!" במילים הספורות הללו אני מכניסה את מלוא אהבתי. מחכה עד שהיא פונה לחדר בדילוגים ומניחה לחיוך לנשור מפני.
המורה יהודית, אני נאנחת בתסכול. לא יכולת להחמיא לה על השער המושקע שציירה למחברת תורה? ומה עם המבחן המצוין בחשבון?
הרהורון חצוף חולף בראשי, נאבק על זכותו להשמיע קול:
את הבנות שלך, המורה יהודית היקרה, את לא מלבישה ככה. הן מופיעות בבית הספר בסרפנים יפהפיים, בנעלי מותג ובסרטי שיער תואמים.
אני נבהלת מעצמי. ילדה טובה שכמוני, לא אחת שמתחצפת למורות, גם לא במחשבה.

'די רחל', קולו של אבא עולה בי, בטוח בעצמו, 'אנחנו לא עובדים את המורה יהודית, ואפילו לא את רב בית הכנסת. זה אנחנו, מולו יתברך. וזהו.'
קולו של אבא מהדהד בתוכי בעוצמתו הטבעית, ואני מוצאת את עצמי מהנהנת בצייתנות למטבח הריק.



אשמח מאוד לתגובות מכל סוג שהוא, כאן:
ביקשתי לבחור // נספח
 תגובה אחרונה 
אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים:)
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.

כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.

ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.

כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.

זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.

כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.

החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.

השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.

הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.

"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.

"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.

אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.

"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.

"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"

שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.

"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".

בום.

"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.

"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.

"תודה לך".

אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.

בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה