הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הסיפורים שלי כולם- הם החיים שלי. כן? אני כותבת מה שעובר עלי. כמובן שבשיפוץ קל. לא אוהבת להמציא סיפורים. נעזרתי בהערות החכמות מהפעם הקודמת. אשמח לעזרה בכתיבה. מה טוב, מה מוטב, ומה עדיף להוריד. תודה מראש!!
שנזכה להתחזקות אמיתית! נקודת אמת.
לא ברעש ה'
"נו שיפרה תבואי תבואי.." כך שרה השכנה מדרבנת. חדווה התקשרה עוד אתמול: "היא באה מרחוק. הברכות שלה מתקיימות, אפילו הרב שלנו אמר. את יודעת כמה הוא מחזיק ממנה?" ומול חוסר ההתלהבות שלי סיננה "נו שיפרה, פעם אחת, את אורחת שלי, אני מזמינה אותך, תבואי!! מה ביקשתי? אנחנו רוצות שתבואנה נשים!" הבטחתי לבוא בבלי נדר גדול.
אבל מול בקשתה- תביעתה של שרה השכנה שלי, אין לי מילים כלל
"שיפרה, בשמונה תחכי בחוץ, בלי עיכובים. אני הולכת יותר מוקדם לסדר את הכיבוד ואת תעזרי לי, לעילוי נשמת אבא שלי, ואל תגידי לי בית ספר, שיפרה! " המשיכה מול פני המתכרכמים.
"יש דברים יותר חשובים בחיים, פעם אחת שיעור תורה! משהו לנשמה" באותו רגע הייתי בטוחה שהנשמה שלי רוצה להישאר בבית וללכת לישון מוקדם סוף סוף, ואולי להכין אפילו איזה שיעור נחמד אמיתי של מורות משקיעות. אבל אין לי כוח ללחצים כאלו, ושרה נורא מבקשת. ויתרתי.
בשעה היעודה חיכיתי לה, נסענו עם האוטו המקרטע עד לבית הכנסת הקטן. שרה הביאה סעודת אמנים עם כל הברכות. "אשריך על השפע הזה". החמאתי לשרה מתאמצת יחד איתה לחלץ את השקיות מהבאגז המבורדק. שרה נאנחה. "הוא כל הזמן בא אליי. אני חייבת לעשות את זה בשבילו. האחים שלי, ה' ירחם עליהם, לא עושים כלום. יש רק אותי. מה שאני יכולה אני אעשה, אני הבטחתי!" אבא של שרה נפטר לפני 11 חודש, ומאז שרה מחפשת לעשות לו נחת בעולם העליון. אבא שלה לא מאכזב הוא מדווח לה בדיוק מה מצבו, אחת לשבוע שרה חולמת אותו בצורה זו או אחרת. והדיווחים מגיעים ישירות אליי בתיאורים מצמררים למדי. עתה, שולפת שרה מאחת השקיות פתקים גדולים עליהם נכתב "לעילוי נשמת יצחק בן רבקה" "קחי, שיפרה, תתלי"
"איפה?" שאלתי מחפשת פינה פנויה.
"בכל מקום. שיראו כולן, שלא יאכלו ככה, שזה באמת יעלה לו תנשמה".
לקחתי את הסלוטפ בצייתנות ואיתרתי מקומות תליה פוטנציאלים נראים לעין. לידי דבורה, המארגנת השניה מתרוצצת בשיא הלחץ. היא הכניסה מודעה לעיתון, 350 ₪ עלתה לה, ועדיין אין זכר לבאות.
"אל תדאגי עכשיו 8 ורבע הן בטח מאחרות" עודדתי אותה. חורף, לילה, ובעיר כמו שלנו, קשה שיהיו שיעורים המונים.. "כי האדם עץ השדה" נכתב שם במודעה, ללמוד על עץ השדה במוצאי ט"ו בשבט, זה לא כל כך אטרקטיבי, אפילו קצת מעצבן. לא יכולת להלהיב אותנו קודם, הרבנית מירושלים? חשבתי לעצמי, עכשיו אני רק אדע מה פספסתי ביום הקדוש. אם שרה לא הייתה תולשת אותי מהבית וחדווה עושה לי ייסורי מצפון לבטח הייתי נשארת על עומדי כמו אותו עץ השדה שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. דבורה מתחילה להרים טלפונים.
"שלום. כן כן. אז את זוכרת נכון? השיעור היום. מה מתי? עכשיו!! תרוצי! תקראי גם לשכנות"
עברתי לפתיחת שקיות ביסלי ובמבה. כל אחד בקערה. חבילות מרובות הביאה שרה, למה כל כך הרבה? נשמור, חבל לפתוח סתם. הנחתי את השקיות בצד. שרה גערה בי בחומרה:
"מה איתך שיפרה, תשפכי!! תשפכי הכל!" "אבל אין נשים!" מחיתי
"יבואו! וגם אם לא, זה לא משנה. אני לא מחזירה כלום הביתה. אפילו כוס! זה לעילוי נשמת אבא שלי, וזה נשאר כאן!"
הפסקתי להתווכח ופתחתי את חבילת הוופלים השלישית. בעוד אנו עורכות את החדרון הסמוך לבית כנסת , מספר נפשות בכל זאת הצליחו לצאת מהבית בעוד ליל.
עוררתי את דבורה לראות את הנס, אבל דבורה לא הייתה מרוצה כלל, זה עיצבן אותה יותר "למה שמתי פרסום. תגידי לי, מה הן לא מסתכלות? ולמה נשים לא יוצאות לשיעור תורה? ולמה רק מבוגרות באות? הרבנית הזו בעיקר מחזקת את הצעירות, היא יכולה להדריך אותן!" לא ידעתי מה לומר לה. נגמרו חבילות הוופלים והשולחן היה מלא ממתקים ועוגות.
"טוב, מתי הרבנית באה?" שאלתי, מוכנה להיכנס לבית הכנסת "עיכבתי אותה, אולי יגיעו נשים" ענתה לי במילים לחוצות, ממשיכה לטלפון הבא.
נכנסתי לבית הכנסת, כעשרים נשים ישבו שם מחכות לבאות. נשים פשוטות, חלק עם כיסוי חלקי, חלק מבוגרות ממני בשלושים שנה, הדירו שינה מעיניהן עטו קור לעצמותן ופשוט הגיעו לשמוע שיעור על עץ השדה. בלי שכנועים ובלי ייסורי מצפון. נטו לבוא ולשמוע דברי תורה. אשריכן ישראל. זכות לכן חשבתי והתיישבתי מול המזגן.
רחש נשמע. הרבנית הגיעה. הרבנית מירושלים. הסתכלתי עליה. חיפשתי את ההילה. את האור הקורן. גילוי שכינה קטן, משהו!! אבל לא מצאתי דבר. לבושה כמו כולנו. אפילו אלגנטית מאוד. עגילים נוצצות, כובע הדור כזה, לבוש מכובד, אוף. אני רציתי את שרה אמנו מירושלים. והיא נראית כמו כולנו בערך! לפחות שהייתה מבוגרת! היא נראית מקסימום חמישים ולא יותר.
הרגשתי עייפות נוראה פושה בי, איך אחזיק מעמד לשמוע עכשיו שיעור ארוך על עץ השדה!! איי אבא!! ט"ו בשבט עבר!! השתקתי את הקול המתאכזב וניסיתי להקשיב בכל זאת, נו אני כבר כאן, וחדווה שרה ודבורה כל כך התאמצו..
הרבנית דיברה חלש בלי שום התלהבות. לא היו סיפורים מרגשים וגם לא רגילים, קצת מדרשים מוכרים, כל כך חלש היא דיברה, עד ששמעתי את שעון בית הכנסת ברורות. כמה חשוב לברך. ואיזה זכות לענות אמן. היא קפצה ללא סדר מנושא לנושא. התלבטה ביחד איתנו מה לומר, מהמלאכים עברנו לקדושת הבית, אחר כך לדיבורים על התורה ועל המצווה. ממשיכה הלאה לשמחה ואמונה. פה פתחה ספר תהילים וקראה מזמור. שום דבר חדש. אישה רגילה שמדברת דיבורים קדושים שכולנו יודעות. ככה מה שיוצא.
אבל פתאום משהו נהיה לי חם מבפנים.
הרגשתי שהנה אני באתי מהבית לשמוע שיעור תורה. דברי תורה יקרים ורגילים, שאני כבר מכירה היטב, זו רבנית מירושלים שלא מדברת מרשים במיוחד, ולא נראית מרשים במיוחד סתם כמוני וכמוך. ואני אישה יהודיה, יושבת עם עוד יהודיות ושומעת דברי תורה.
סתם.
רגע, היי! היי היי!! את שם. צעקתי לשיפרה הישנונית הזו. זה ממש לא סתם!! מה פתאום סתם!!
בבת אחת התחלתי להתרגש ולהקשיב בהתחיות של ממש. זה הרי כל כך מחיה כל מה שהיא אומרת שם. זה קדוש! זה של אבא שלי!
הרבנית דיברה רגיל ואני החייתי לי כל אימרה מחדש. היא אמרה בקול ענות חלושה וביישוב הדעת גדול: "זו זכות גדולה לברך, בברכות הנהנין אפשר לזכות לרוח הקודש" ללא שום תנועות ידיים או שינוי טון, ואני צעקתי לי מבפנים. "את שומעת, זו זכות גדדדדדדולה לברך!!!!!!! לברך!!!! את שומעת??? בזכות ברכות הנהנין אפשר לזכות לרוח הקודש!!!!!! גם את יכולה!! שיפרה זה אלייך מדברים עכשיו וואו לך לגמרי!! נביאה את יכולה להיות! תתחילי לברך בכוונה!!"התחלתי להתנדנד בכיסא מרוב התרגשות. כל דיבור שנשמע, כל אימרה, עבר שיפוץ מולהב בבפנוכו שלי, וכך עד סוף השיעור.
"איך התחזקתי!!" קראתי לחדווה שזיכתה אותי לכל זאת. "שרה, איזה שיעור הבאת לנו!! דבורה! אשריך לגמרי! ראית שבאו נשים, סתם דאגת!!" המארגנות היו שבעות רצון מההתלהבות שלי, אפילו שדבורה עדיין קוננה על המודעה היקרה שלא מלאה תפקידה.
חדווה הוסיפה: "היא אישה מאוד צדיקה, זה לא הדברים שהיא אומרת אלא מה שהיא אל תתבלבלי, מזה התחזקת"
עכשיו הבנתי מה גרם לי להתחזק.
המעטה החיצוני של הרבנית- לא מעיד על דבר מיוחד, גם לא התוכן. אבל היא עצמה. היא אישה צדיקה שרוצה לעשות נחת לה'.
והדיבורים שלה הם דיבורי אמת. ולכן כשאני שמעתי אותם ברצון אמיתי להתחזק נדלק הניצוץ ובער שם בפנים. ככה בשקט. לא ברעש ה', מי אמר שברעש?!
