הנושאים החמים
פרוגמטי
צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
D I G I T A L
- הוסף לסימניות
- #1
''היה טוב וטוב שהיה'' אני מפריח לחלל הרכב, שום תגובה לא נשמעת. שקט אטום ממלא את האויר.
רק רעש של רוח שמנסה להילחם בגוף המתכת שדוהר בתוכה ועוטפת אותו מכל כיוון.
'אין כמו להפגש עם כל המשפחה המורחבת' אני מהרהר, 'טוב שיש את חול המועד'.
בת השנתיים חגורה בבוסטר, ישנה כבר דקות ארוכות. השעון הביולוגי שמעיר אותה בבוקר, כבר התחיל משמרת לילה.
מעיף מבט חטוף במראה ורואה את אשתי עוצמת עיניים, כשעל פניה חיוך עייף שמתעקש להישאר ער.
אני מגביה את הווליום, שומע את השדרן מספר סיפורי מופתים מפתים, על מאות אנשים שכבר נושעו בזכות התרומה לארגון והנה הנה, קווי הטלפון קורסים מעומס ונשארו ממש עוד כמה מקומות בודדי בודדים. ''אוף'' אני רוטן, ''ימי ההתרמה האלו יכולים להרוג...'' ומסובב בעצבים את גלגל הווליום. מהספסל האחורי אני שומע ''מהה?'' רווי שינה. ''כלום כלום'' אני אומר, ''סתם חשבתי בקול''.
שעה וחצי של נסיעה שקטה וחלקה מתקרבת לסיומה, ה'וויז' נותן 7 דקות זמן הגעה משוער. אין שום דבר שיכול להכין אותי למה שעומד להתרחש.
קולות מחליאים של ברזל שנמחץ בברזל ומאבד את צורתו המקורית, מעירים אותי משינה עמוקה בת שבריר שנייה. כרית אוויר שנפתחת במהירות, כאילו רוצה לומר, אני הראשונה שזיהתה שנרדמת, והנה אני פה לשירותך. זגוגיות שמתנפצות לאלפי שברים של מה שהיה פעם חלון.
שקט נוראי שמכה לשניה ומייד לאחריו צרחות ובכיות בשלושה קולות – אשה ושתי ילדות, שהקטנה בת שלושה שבועות. לפעמים צרחות הן סימן חיים, ולמעשה אני מוצא את עצמי אומר ''תודה''. כולן בוכות, משמע כולן חיות.
אני יוצא מהדלת הנגדית, זו שפחות מעוותת וניתנת לפתיחה ויוצא לכביש שהיה סואן ועצר מנסוע. כמו בובות של פליימוביל, רצים אלינו אנשים עם אפודות צהובות וכתומות ומדים ואורות ושואלים ''איך? איך זה קרה?''. מבולבל, אני עונה להם ''אין לי מושג, הרגע התעוררתי''. מהחיוך על פניהם אני מבין שהכל בשליטה. גופת הרכב מוטלת בצד מדממת, אבל אנחנו יצאנו ללא פגע.
אין שום סיבה הגיונית לשינה שנפלה עליי, אבל מה שברור שמי שהרדים אותי, נשאר ער ושמר עליי מלמעלה.
כי ''הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'.
רק רעש של רוח שמנסה להילחם בגוף המתכת שדוהר בתוכה ועוטפת אותו מכל כיוון.
'אין כמו להפגש עם כל המשפחה המורחבת' אני מהרהר, 'טוב שיש את חול המועד'.
בת השנתיים חגורה בבוסטר, ישנה כבר דקות ארוכות. השעון הביולוגי שמעיר אותה בבוקר, כבר התחיל משמרת לילה.
מעיף מבט חטוף במראה ורואה את אשתי עוצמת עיניים, כשעל פניה חיוך עייף שמתעקש להישאר ער.
אני מגביה את הווליום, שומע את השדרן מספר סיפורי מופתים מפתים, על מאות אנשים שכבר נושעו בזכות התרומה לארגון והנה הנה, קווי הטלפון קורסים מעומס ונשארו ממש עוד כמה מקומות בודדי בודדים. ''אוף'' אני רוטן, ''ימי ההתרמה האלו יכולים להרוג...'' ומסובב בעצבים את גלגל הווליום. מהספסל האחורי אני שומע ''מהה?'' רווי שינה. ''כלום כלום'' אני אומר, ''סתם חשבתי בקול''.
שעה וחצי של נסיעה שקטה וחלקה מתקרבת לסיומה, ה'וויז' נותן 7 דקות זמן הגעה משוער. אין שום דבר שיכול להכין אותי למה שעומד להתרחש.
קולות מחליאים של ברזל שנמחץ בברזל ומאבד את צורתו המקורית, מעירים אותי משינה עמוקה בת שבריר שנייה. כרית אוויר שנפתחת במהירות, כאילו רוצה לומר, אני הראשונה שזיהתה שנרדמת, והנה אני פה לשירותך. זגוגיות שמתנפצות לאלפי שברים של מה שהיה פעם חלון.
שקט נוראי שמכה לשניה ומייד לאחריו צרחות ובכיות בשלושה קולות – אשה ושתי ילדות, שהקטנה בת שלושה שבועות. לפעמים צרחות הן סימן חיים, ולמעשה אני מוצא את עצמי אומר ''תודה''. כולן בוכות, משמע כולן חיות.
אני יוצא מהדלת הנגדית, זו שפחות מעוותת וניתנת לפתיחה ויוצא לכביש שהיה סואן ועצר מנסוע. כמו בובות של פליימוביל, רצים אלינו אנשים עם אפודות צהובות וכתומות ומדים ואורות ושואלים ''איך? איך זה קרה?''. מבולבל, אני עונה להם ''אין לי מושג, הרגע התעוררתי''. מהחיוך על פניהם אני מבין שהכל בשליטה. גופת הרכב מוטלת בצד מדממת, אבל אנחנו יצאנו ללא פגע.
אין שום סיבה הגיונית לשינה שנפלה עליי, אבל מה שברור שמי שהרדים אותי, נשאר ער ושמר עליי מלמעלה.
כי ''הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'.
בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
מייל: K037737970 @ GMAIL.COM
