לא מוחל, לא סולח, לא שותק. טור של ערב יום כיפור...

  • הוסף לסימניות
  • #21
וואו מצחיק, שנון, חריף, קולע!!
רוצים עוד!!
האם יש מצב לפתוח פורום בשם 'פנס בערפל הטור היומי'- אם כן אני בפנים. תודה מראש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
נכתב ע"י בב;n5105726:
אין כל כך הצדקה לכתיבת טור כזה משלי. אני פחות או יותר מסודרת....רק סליחה על ניצול האשכול הזה לצורך הספציפי שלי. (ודרך אגב תמר אושפזה במחלקת נשים המקבילה למחלקה של נאש הפסיכופט)

למה נאש הופך לפסיכופאת? הוא גאון אמיתי. אהבתי כמעט כל מילה מהמסקנות שלו. גם אם היתה לו תקופה רה בחייו אי אפשר לזלזל בו. אולי גם לתמר יש תקווה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
נכתב ע"י פנס בערפל;n5106375:
גדי- תוכל להסביר את החידה?


מי זה נאש?

מה יהיה? לא מתאים לך לא לאחוז ראש...
ב"אני לאבי ואבי לי", ר' שמואל הנגיד מורה לבנו יששכר לתלות את עצמו. עיי"ש.
מי זה נאש? טוב, את זה נשאיר לנריה...

 
  • הוסף לסימניות
  • #24
נכתב ע"י פנס בערפל;n5106375:
אחד היסודות המוכרים בתורת המשחקים הינה דילמת האסיר. קרי: פרדוקס מפורסם אודות שני עבריינים שנלכדו, והחוקר מציע להם עיסקה; במידה והמשטרה תצליח להרשיע את שניהם - יקבל כל אחד מהם 15 שנים בכלא. במידה והמשטרה לא תצליח - יקבל כל אחד מהם שנה אחת בלבד. במידה ואחד מהם יעיד נגד השני העד יצא לחופשי והשני יכלא-15 שנים. אם שניהם יעידו יקבל כל אחד 7 שנים.
כעת לפרודוקס: השניים אינם יכולים לשוחח זה עם זה, ועל כן בצורה רציונלית יעשה כל אחד חשבון שכדאי לו להעיד, וכך יצא לחופשי. כעת יעשה אסיר א' חשבון שככל הנראה גם השני יעשה את החשבון ויבחר להעיד, ואם כך לשניהם עדיף שלא להעיד, ואת אותו חשבון יעשה בוודאי אסיר ב' ב- ואם כן שוב כדאי לאסיר א' להעיד שהרי יצא לחופשי. אם כדאי לו להעיד הרי שכנראה גם אסיר ב' יעשה את אותו חשבון ושוב ישבו השניים 7 שנים, ואם כן יעשה אסיר א' חשבון שככל הנראה גם אסיר ב' יעשה את החשבון ולא יעיד כדי ששניהם ישבו רק שנה אחת. אם אסיר ב' יערוך את החשבון שוב כדאי לו להעיד. אם הוא עושה את החשבון - כך גם אסיר ב' ואם כן כדאי לשניהם שלא להעיד וחוזר חלילה
בנקודה זו הבהיר ג'ון פורבס נאש, מגדולי המתמתיקאים בדורנו, את הדבר שכונה לימים 'נקודת שיווי המשקל של נאש', שורה של מקרים פרדוקסים מעין אלו. נאש הבהיר כי ישנו צורה אחת לצאת מהתסבוכת - הדבר שחותך את הדילמה ומתיר את הפרודוקס. כלומר - הנקודה בה לאחד מהשחקנים ישנו תמריץ מסויים לבחור בצד אחד למרות חשש מהפסד - וכך בעצם חפיסת הקלפים האינסופית הזו מערבבת את צמה מחדש. לדוגמא - במקרה של דילמת האסיר, במידה ואחד מהאסירים משוייך לקבוצת פשע וראש המאפיה מבהיר לו שבמידה והוא יודה בפשע הרי שבאותו רגע בו הוא משתחרר מהכלא הוא יחוסל על ידי אנשי המאפיה. במצב כזה ברור שלאסיר ב' כדאי להודות.
על נקודת 'שיווי המשקל של נאש' זכה מסיטר נאש מיודענו בפרס נובל לכלכלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
נכתב ע"י אלישקף;n5106742:
אני מאמינה שעוד דור או שניים הספרים הערפיליים הללו ייראו כך:

פרק א'
הוא הלך. ואיש לא ידע לאן.

פרק ב'
השמיים, בכל מקום שהוא, חפפו על כל הרגשות. האפלים, המוארים, ואלו שהאור והאפלה משמשים בהם בעירבוביה.

פרק ג
יום אחד הוא חזר. אבל לא לבד.

-סוף-

פנס בערפל אחלה קטע, והכי יפה שבסוף סלחת לכולם.

יש פוטנציאל. התקבלתם לקבוצה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
נכתב ע"י נריה מגן;n5107138:
למה נאש הופך לפסיכופאת? הוא גאון אמיתי. אהבתי כמעט כל מילה מהמסקנות שלו. גם אם היתה לו תקופה רה בחייו אי אפשר לזלזל בו. אולי גם לתמר יש תקווה.

רב חייו הוא זלזל בסביבה שלו הוא היה יצור אנטיפט, גאון שיגעון . ואז הגיעה הסכיזופרניה ועשתה לו רק טוב- כמו הסיפור של רבי מנדל על התאונה שסידרה איזה דפקט למישהו ורק בסוף הוא היה יצור שאפשר להיות לצידו.אבל מה זה משנה בעצם....
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
נכתב ע"י גדי ישראלי;n5107171:
יש פוטנציאל. התקבלתם לקבוצה!
יש!!!
אבל אני יותר בעד מגמה אחרת: כתיבה אסוסיאטיבית.
עיין בהודעה הפותחת את האשכול "הנורמלי האחרון. מחשבות על הספר"
נכתב ע"י פנס בערפל;n5037459:
רבש"ע, מה חטאתי ויצא העגל הזה מהאשכול???

בסך הכל רציתי לכתוב ביקורת על ספר, ממש לא התכוונתי שייפתח פה דיון אינסופי והיפראקטיבי:
שאלים
שאלים צבועניים
שאלים לבנים
אמונה
סמינר
מורות
השקפה
פאות
הלכות קידושין
האם להפגע?
גוש שחור
גוש לבן
זקן לבן
זקן ארוך
פרות קדושות
נשות שאלים קדושות
הרבנים יצאו נגד
כושונים
כושים
כהי עור
גזענות
היפוטטמים רעבים
מלחמות שוורים
מלחמות
הקרב הגדול על הבוספרוס
שיעורי יהדות
איש הטילים מצפון קוריאה
אוניית הנשק קארין איי
פנס בערפל
יאצמעח
כלומניק
כלומ-ניק
בושה
חרפה
אסוק קולוסלאי
קולולול
דודה נחמה
צילה
אזמרגד
אזמר- גד
גד המזמר
מזמורי גד
האציל גד
האציל ממיצר הבוספורוס
לחם פרוס
לחמם את הלחם
אותנטיות
קהילות קדושות
פרות קדושות
שכמיה
שאל
מוסדות
הבעל מבקש
אין כמו קש
או אשראי
אשרינו
אשריך
ברוך שאמר
ישתבח
מהודו ועד כוש
אתיופיה
טראמפ
אורן חזן
אור ירוק
אור מהבהב
אור שמח
אור ילד טוב
טוב לי תורת פיך
פיה פתחה בחוכמה
נעל עם 3 קצוות
לכובע שלי 3 פינות
אל תדחפו אותי לפינה
תורה מונחת בקרן זווית
הכל עניין של זווית
הפוך בה והפוך בה
תסדר כבר את החדר
קשיטא
איה
לך לישון
מוישלה
סבא
אחחח
כואבת לי האוזן

בוקר טוב אליהו
ערב טוב שמריהו
כוס קקאו לעוזיהו
מרציפן לחנהל'ה
דבש לגדי
גדי דבש
רונן דבש
הודו
תיאלנד
מזבח קטורת
זבח פסח
פסח בא אביב הלך
אביב הגיע נחום הלך
נחום חזר סתיו הגיע
הרב סתיו
סתיו וגמרנו
גשם מתדפק על חלוננו
גשם גשם מטפטף
דרבוקה
מפוחית פה
מנדולינה
נקטרינה
המלכה יקטרינה הגדולה
קליאופטרה
קלאפטע
קלף מנצח
לוזר
לייזר
פנס

אני חדשה כאן
רק רוצה לכתוב על של דברים טובים
וזה נכון וצודק
אבל כולן מוחות
לא טוב
כן טוב
סגירות זה רע
סגירות זה טוב
במבה אסם זה טוב
ביסלי של תלמה זה רע
לא רוצים ספרדים
רוצים רק מרוקאים
שילכו ללמוד באידיש
איפה ההשקפה הטהורה
היא אצלי
לא נכון
היא אצלי
כמה רעש
אוי
ריבונו של עולם
רחם על בעלות התשובה
שכואב להן
ובצדק
על העולם העקום שהן רואות
והן לא מבינות
ולא יבינו לעולם
שבשביל מי שנולד שם-
זה העולם הישר
ונקווה
שהתסכול
שלהן
לא יתגלגל
הלאה-
אל הילדים
מספיק גם ככה
דוד נחום
מתוסכל
שתוי
ודודה צילה
מיבבת מתסכול
ונחמה ממליצה
להחביא לו הוודקה
לא שזה עזר
ולא שזה יעזור
אבל העיקר
געציל
החציל
אומר:
שנה טובה!
לכולם!!
וסליחה-
אם כיניתי לובשת שאל
בשם אשת שאלים
ולכן-
היא נעלבה
וזאת הייתה טעות
שנה טובה

האוזניים כואבות. די, חדל קשקשת, די לעששת, חדל רעשת, יעפת.
תעזבו את האשכול שלי במנוחה, בשביל מה יש את איש את רעהו?
נכתב ע"י בב;n5107442:
כמו הסיפור של רבי מנדל על התאונה שסידרה איזה דפקט למישהו ורק בסוף הוא היה יצור שאפשר להיות לצידו.אבל מה זה משנה בעצם....
באיזה ספר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
נכתב ע"י חפץ חיים;n5108911:
זיכרונותיו של מוטי ויליאמזון, כמובן...

אה, השוקר והזיכרון? זה לא כ"כ דומה... חשבתי - מישהו שהיה משוגע ותאונה כלשהי סידרה אותו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
נכתב ע"י אלישקף;n5108977:
אה, השוקר והזיכרון? זה לא כ"כ דומה... חשבתי - מישהו שהיה משוגע ותאונה כלשהי סידרה אותו...

השיגעון (סוג של תאונה) סידר לו את יחסי האנוש, אולי זה לא דומה. לי זה הזכיר בהקשר של משהו שלילי עם תוצאה מפתיעה לטובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
נכתב ע"י אלישקף;n5108635:
יש!!!
אבל אני יותר בעד מגמה אחרת: כתיבה אסוסיאטיבית.
עיין בהודעה הפותחת את האשכול "הנורמלי האחרון. מחשבות על הספר"

כתיבה אסוציאטיבית? מה... כאילו, למה להתבזבז רק על זה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
נכתב ע"י נריה מגן;n5107163:
אחד היסודות המוכרים בתורת המשחקים הינה דילמת האסיר. קרי: פרדוקס מפורסם אודות שני עבריינים שנלכדו, והחוקר מציע להם עיסקה; במידה והמשטרה תצליח להרשיע את שניהם - יקבל כל אחד מהם 15 שנים בכלא. במידה והמשטרה לא תצליח - יקבל כל אחד מהם שנה אחת בלבד. במידה ואחד מהם יעיד נגד השני העד יצא לחופשי והשני יכלא-15 שנים. אם שניהם יעידו יקבל כל אחד 7 שנים.
כעת לפרודוקס: השניים אינם יכולים לשוחח זה עם זה, ועל כן בצורה רציונלית יעשה כל אחד חשבון שכדאי לו להעיד, וכך יצא לחופשי. כעת יעשה אסיר א' חשבון שככל הנראה גם השני יעשה את החשבון ויבחר להעיד, ואם כך לשניהם עדיף שלא להעיד, ואת אותו חשבון יעשה בוודאי אסיר ב' ב- ואם כן שוב כדאי לאסיר א' להעיד שהרי יצא לחופשי. אם כדאי לו להעיד הרי שכנראה גם אסיר ב' יעשה את אותו חשבון ושוב ישבו השניים 7 שנים, ואם כן יעשה אסיר א' חשבון שככל הנראה גם אסיר ב' יעשה את החשבון ולא יעיד כדי ששניהם ישבו רק שנה אחת. אם אסיר ב' יערוך את החשבון שוב כדאי לו להעיד. אם הוא עושה את החשבון - כך גם אסיר ב' ואם כן כדאי לשניהם שלא להעיד וחוזר חלילה
בנקודה זו הבהיר ג'ון פורבס נאש, מגדולי המתמתיקאים בדורנו, את הדבר שכונה לימים 'נקודת שיווי המשקל של נאש', שורה של מקרים פרדוקסים מעין אלו. נאש הבהיר כי ישנו צורה אחת לצאת מהתסבוכת - הדבר שחותך את הדילמה ומתיר את הפרודוקס. כלומר - הנקודה בה לאחד מהשחקנים ישנו תמריץ מסויים לבחור בצד אחד למרות חשש מהפסד - וכך בעצם חפיסת הקלפים האינסופית הזו מערבבת את צמה מחדש. לדוגמא - במקרה של דילמת האסיר, במידה ואחד מהאסירים משוייך לקבוצת פשע וראש המאפיה מבהיר לו שבמידה והוא יודה בפשע הרי שבאותו רגע בו הוא משתחרר מהכלא הוא יחוסל על ידי אנשי המאפיה. במצב כזה ברור שלאסיר ב' כדאי להודות.
על נקודת 'שיווי המשקל של נאש' זכה מסיטר נאש מיודענו בפרס נובל לכלכלה.

הפרדוקסליות שבדילמה נובע מזה שכל אסיר יעשה את ההחלטה לבדו. והחשבון האישי שלו יוביל אותו להעיד על חברו ומקסימום לשבת 5 שנים מאשר לשתוק וליפול בכלא 15 שנה, בו בזמן שאם הוא היה מתאם עם האסיר השני, שניהם היו מגיעים לרווח המקסימלי בכך ששניהם ישתקו וישבו רק שנה.
היסוד החשוב הנ"ל מתאים לכל חברה באשר היא. לא רק בתורת המשחקים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
חיפשתי אצלך את 'ימות משיח' ושות' ולא מצאתי..
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
נכתב ע"י גדי ישראלי;n5110093:
הפרדוקסליות שבדילמה נובע מזה שכל אסיר יעשה את ההחלטה לבדו. והחשבון האישי שלו יוביל אותו להעיד על חברו ומקסימום לשבת 5 שנים מאשר לשתוק וליפול בכלא 15 שנה, בו בזמן שאם הוא היה מתאם עם האסיר השני, שניהם היו מגיעים לרווח המקסימלי בכך ששניהם ישתקו וישבו רק שנה.
היסוד החשוב הנ"ל מתאים לכל חברה באשר היא. לא רק בתורת המשחקים.

הבעיה היא שאחרי שמתאמים - עדיין משתלם לכל אחד לרמות ולצאת נקי לגמרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
נכתב ע"י פרוגיוזר;n5110627:
הבעיה היא שאחרי שמתאמים - עדיין משתלם לכל אחד לרמות ולצאת נקי לגמרי.

הנושא כאן הוא - בחירת ה"בררה" המקסימלית מכל ה"בררות". רמאות מחוץ לכללים. גם מבחינה פרקטית, רמאות בכלכלה לא תוביל להצלחה משותפת לאורך זמן אלא לקריסה מיידית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
נכתב ע"י גדי ישראלי;n5111001:
הנושא כאן הוא - בחירת ה"בררה" המקסימלית מכל ה"בררות". רמאות מחוץ לכללים. גם מבחינה פרקטית, רמאות בכלכלה לא תוביל להצלחה משותפת לאורך זמן אלא לקריסה מיידית.

לך ספר את זה לרב השוזר, שליט"א.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
נכתב ע"י פנס בערפל;n5111043:
לך ספר את זה לרב השוזר, שליט"א.

למיטב ידיעתי, נאש אינו דן במציאות הקיימת, אלא מנתח טקטיקה כלכלית [עולמית]. בניתוח כלכלי תקין, רמאות אינה באופציה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
איכשהו בטורים של פנס בערפל יודעים איך הם מתחילים ולעולם אין לדעת לאן הם יתגלגלו. בקשת סליחה תמימה מגיעה לאיזה נאש, הנורמלי האחרון מסתיים בטור :סלחתי (שיורש אותו) והיה טור אחד שהוביל לניק ניגון הנפש( זוכרים ?!) ועוד אחד שנעלם וחזר חלקי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
נכתב ע"י בב;n5111093:
איכשהו בטורים של פנס בערפל יודעים איך הם מתחילים ולעולם אין לדעת לאן הם יתגלגלו. בקשת סליחה תמימה מגיעה לאיזה נאש, הנורמלי האחרון מסתיים בטור :סלחתי (שיורש אותו) והיה טור אחד שהוביל לניק ניגון הנפש( זוכרים ?!) ועוד אחד שנעלם וחזר חלקי.

אשמח להסבר, בפרטי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

רגע לפני שתפתחו את הספר, תבדקו שאתם לבד ושיש לכם זמן. לא כי הוא ארוך, אלא כי הוא מסוכן.
הוא עלול לגרום לכם לצחוק בחוסר שליטה תוך כדי נסיעה באוטובוס, להנהן בכפייתיות שוב ושוב תוך הסכמה עם דמות בדיונית, ולחשוב שאולי, רק אולי, המציאות שלנו לא כזו גרועה.

אז נתחיל קודם עם הרעיון- גאון!

כמה פעמים לקחתם לידיכם ספר וגיליתם בו קשקשת מדומיינת, שאפילו טיסה למאדים כבר נשמעת סבירה יותר?
כמה פעמים קראתם ספר והרגשתם כי מנסים למשוך אתכם אחורה בזמן? כאילו משעמם בהווה, אז קדימה! בואו נחזור לעבר. יהיה מעניין...
ואם זה ספציפית לא מסתדר בלו"ז- לא לדאוג. יש תחליף! יש מי שניתנה להם הרשות לנסות ולנבא את העתיד. ממש ככה. כאילו מאלפים את הבינה בינה, ולוחשים לה: "הלו, תתעוררי! את בתרדמת. עוד נכונו לך גדולות ונצורות". (לא רעות בכלל, יש לציין).

ובכן, כל זה אינו תקף לספר זה.
למה, אתם שואלים?
קודם כל תודה ששאלתם. עכשיו אפשר לענות.

כאן מדובר בספר הנכתב בשיטת ארבעת המ"מים. מכירים?
גם מעניין.
גם מציאותי.
גם מוסרי.
וגם מצחיק.

זו בדיוק השיטה הידועה לארבעת המ"מים המקבילים:
זה לא משעמם.
זה לא מדומיין.
זה לא מטיפני.
זה לא מדכא.


טוב, זו היתה רק הקדמה. מי שהתעייף - מוזמן לפרוש. גם ככה, אני לא מאלה שמוודאים נוכחות בסיום : )


הספר נכתב בשפה קלילה על גבול המדוברת, נעימה, מתלוצצת ומסודרת.
כן, בדיוק ההפך מביתה של אשת נעוריו של אלוף נעוריה.
אוי, איזה כיף היה לקרוא על אותו אחד בעל שם אחד, אך מוזכר בספר בשלל כינויים מגוונים ומגניבים, קרי: אבי הטף, אבי הצאן, אבי העדר, אבו-אל-בנאת, אביר, מנטור, אלוף נעורי, ואיך לא? כינוי הדגל- אבא של הבלאגן.

יש בו - בספר הזה - המון המון הומור, בכל מיני צבעים וצורות.
המון חומר למחשבה שמתפצפץ בין המילים. בין המבחנים לעבודה המעשית- בעיקר לזו של החיים.
המון רגישות, המון אנושיות, המון הזדהות.

יש בו - בספר הזה - גם מושגים מעניינים, לאו דווקא הקשורים לפנסיה, קרנות ואחוזים (סתם מעניין אם יש סיבה שייעדו לגיבורה דווקא את המקצוע הזה : )
גם עצות יש בו (אמיתיות, למי ששאל). אבל אל תיישמו, טוב?

מה עוד תוכלו למצוא בספר?
מכשפות, או יותר מדויק - מכשפה אחת ו... כן, צריך להיזהר ממנה. גם אם מדובר לעיתים במישהי אמממ... לא חשוב!
ויש גם מפלצת אחת גדולה ואימתנית שיודעת להפוך לא רק את הבית, אלא גם ובעיקר - את הרוגע, את המצפון, את הזמינות, את השפיות.

מה עוד?
יש תוכחות. טוב, לא ממש תוכחות. נקרא לזה מסרים.
מסרים יפים שגורמים לקורא לעצור רגע ולומר: "וואו. זה כל כך נכון. כל כך אמיתי. כל כך... מוצדק!"
אז למה? למה עד היום לא פגשנו את האמת הזו פנים אל פנים?
אולי כי אף אחד לא טרח לכתוב ספר עם רעיון מבריק ויצירתי כמו זה?

גם משפטים יפים ניתן בקלות למצוא, למסגר או לתלות על מקרר. רוצים דוגמא? תקראו. יש שם יותר מאחת. (וגם ככה הספר הספיק לעבור דירה : )

ובקצרה?
הספר מתאר באופן הומוריסטי ומרגש את חייה של צביה, אמא לשבעה ילדים חמודים ונשואה לאלוף נעורים אחד, המתמודדת עם אתגרי היום יום תוך תמרון בין דרישות מערכת החינוך וניהול משרדה, לבין בלאגן אחד גדול המתרחש ומתחדש תדיר.
יחד עם ניצחונות קטנים והפסדים מרהיבים מול מפלצת הבלאגן, לומדת צביה להציב גבולות (אבל רק למה שחשוב באמת), להשלים סוף סוף לימודי התמחות, ולנהל חברויות שונות, מרגשות ומצחיקות כאחד.

ועכשיו, רותי קפלר, אני חייבת לשאול אותך משהו שתפס אותי מהרגע הראשון: למה בחרת לקרוא למשפחה הזו בשם הזה? האם זה מלשון בָּלוּי או בִּלּוּי?? מה ניסית לרמוז כאן, תגלי?

לסיכום -
זהו ספר שיגרום לכם קצת (הרבה) לצחוק, קצת לנשום מציאות, קצת להרגיש הזדהות, קצת להיבחן במבחן החיים.
וקצת מכל אלו - שווה בעצם המון!

אז תודה,
@Ruti Kepler , על ספר עשר (תרתי משמע).
ותודה לך @7שבע7 , על המלצה שבע. סתם... : ) עשר.

האמת? מתחשק לי לתייג כאן את כל מי שלפי דעתי תיהנה ממנו. אבל לא נעים, לא רוצה שיחשבו שאני רומזת משהו : )
לחצתי על הבלם עד הרצפה.
ראיתי את החלון של הרכב שלפניי מתקרב במהירות ו... בום.
התנופה שלי נעצרה בבת אחת.
לא קרה כלום
לא קרה כלום

ברוך השם

רק נגענו זה בזה, שתי קופסאות מתכת גדולות. חזקות. מה כבר יכול לקרות.
חלון התנפץ?
נו, אז חלון התנפץ. זכוכית. מה אתה רוצה, שלא יתנפץ? זכוכית. רק זכוכית.
לוקחים מטאטא. מטאטא ויעה ונגמר סיפור.

וזה לא קשור. זה לא קשור אלי. כלומר כמעט לא קשור. זכוכית חה חה, גם אם תקיש עליה בכפית היא תשבר.
שברת פעם כוס? אף פעם לא שברת כוס? ולא קראת לזה תאונה. צחקת קצת ואמרת מזל טוב.

נו.

נו כבר...

למה הוא לא נוסע? אנחנו באמצע הכביש. רד כבר לשוליים ואני אחריך, ונחליף פרטים. כמו שני גברים מכובדים, נחליף פרטים. נלחץ ידיים. נגיד סליחה.
מזל שיש ביטוח, גם לך יש ביטוח?
בטח יש ביטוח, למי אין ביטוח היום. ואתה מבין שזה אתה, נכון. כלומר האשמה.
עצירה פתאומית שכזו... גם אילו שמרתי מרחק לא הייתי יכול...
לא, לא אשמה חלילה. אשמה קראתי לזה? הו לא. מה פתאום. ראיתי בברור את הילד שקפץ לך לכביש, אתה חושב שלא ראיתי שהיית חייב לעצור? לא אשמה. גורם. אתה מבין? אתה הגורם. כלומר בשביל הביטוח.

אתה נחמד אדוני, אם כבר נגזר על בנאדם להתנגש, אז להתנגש עם אדם נחמד חה חה. נחמד כמוך אדוני. טפיחות שכם. פתק עם הכתובת והטלפון. אולי נתראה פעם הא, על כוס קפה. אולי זו התחלה של ידידות מופלאה חה חה.

נו

נוווו

למה אתה לא נוסע כבר לשוליים. למה אתה יושב ברכב כמו גולם? צא כבר ונדבר, נגמור סיפור חת שתיים. באמת, מה כבר קרה, כמה זכוכיות. אתה יודע מה? חצי חצי. כמה עולה שמשה, גרושים. חצי עלי חצי עליך. רק תצא כבר מהאוטו ונדבר סוף סוף, למען השם אי אפשר לנהל ככה עסק...

אני מבין. אתה מתבייש! אני לגמרי מבין, אתה פוחד ממני, אתה חושב שאני איזה בריון כביש עצבני שיתחיל לאיים עליך, לסחוט אותך, למרר לך את החיים.

אין שטות גדולה מזו יקירי, אין.
חה חה, אני?
אני לא יכול לגעת בזבוב, רק תראה אותי לרגע, נדבר שתי מילים ותרגע מיד. אני האחרון שיש לפחוד ממנו.

אתה יודע מה? קח הכל.
זהו. הכל עלי. אני משלם את כל השמשה.
איך אני בשבילך?
ובשביל ההרגשה הטובה, שים לב, בשביל שתרגיש טוב אני יגיד לך שאני אשם.
או קיי? אני הגורם אני האשם, אני לא שמרתי מרחק ונכנסתי בך, קח את הכסף וכל טוב. כמה כבר עולה שמשה...
וגם המטאטא עלי חה חה, מטאטא חדש!

נו

אתה לא יכול לשבת שם לנצח. זה כביש פה. אנחנו חוסמים את התנועה.
טיפהל'ה אומץ, נו. תגייס כוחות נפש וצא.

אתה יודע מה
אני יוצא אליך וגמרנו. טוב לך? אני אעשה את הצעד. אני אשם, אני משלם, אני הוא זה שניגש אליך. אתה תפתח את החלון ואני אכניס לך צ'ק.
וזהו. קלי קלות.
פותח חלון, לוקח, סוגר, ונוסע. סוף טוב הכל טוב.
הנה, עוד רגע. פשוט הרגליים שלי חלשות קצת, אני לא מרגיש טוב היום. הנה אני כבר פותח את הדלת ויוצא, אני צריך לשחרר את החגורה, עוד כמה שניות.
עוד כמה שניות.
אני רק צריך קצת לנוח. שהידיים יתחזקו לי, נבהלתי מהתאונה הזו חה חה, אתה חושב שלא נבהלתי? אני גם בן אדם.
עוד רגע, אני נח שניה ומיד מזיז את הידיים שלי אל החגורה. אוף בדיוק היום. בדיוק היום אני לא מרגיש כל כך טוב.
כמה נשימות עמוקות ואני יוצא אליך. קצת לחוץ פה. והרגליים שלי... כל כך חלשות. מה שקצת בהלה עושה לבנאדם חה חה.
הנה הנה, כבר אני מנסה לשנות תנוחה, רק צריך להצליח לזוז פה, המכוניות הקטנות האלה, אתה יודע. הכל צפוף, והגוף תקוע. ואולי.
אולי עדיף שאתה תצא אלי, אני חושב, כן כך עדיף. אני לא מרגיש כל כך טוב היום.

אני בטוח שאתה מתחיל לקלוט, שאין כאן שום בעיה, לא קרה כלום, כמה זכוכיות וזהו. הנה אתה בוודאי כבר מבין, ועומד לפתוח את הדלת שלך, תפסע אלי בהססנות, ואני אחייך אליך.
כן חיוך גדול, שירגיע אותך בבת אחת.
ואני יגיד סליחה, למרות שאתה צריך לומר את זה לי. לא אכפת לי. שיהיה, אני אשם, אני משלם, קח את הצ'ק ונלחץ ידיים כמו גברים.

נו צא כבר

צא!

יש לי סחרחורת כבר,
אסור לי לחשוב כל כך הרבה, ועוד היום בדיוק כשאני לא מרגיש טוב, סחרחורת וצפצוף באוזניים. חנוק פה כל כך.
כנראה שבכל זאת אצטרך לצאת אליך, לשאוף קצת אויר בחוץ, לחלץ את האברים. אבל הרגליים לא נשמעות לי, חה חה, קטעים. נרדמו לי הרגליים.

הנה אנשים באים, עם אפודים כתומים.
היי, הכל בסדר חברים!
רק כמה זכוכיות חה חה.
תגידו לנהג שם, שאני משלם הכל. הוא יכול לצאת בשקט.
הוא יכול לצאת בשקט.

למה יש לכם מסור?
מטאטא צריך, לא מסור.

אוי הבחילה הזאת. הסחרחורת. הצפצוף. תעזרו לי לצאת מפה. ההגה תקוע לי בתוך ה...
תגידו לו שיבוא לקחת את הצ'ק.
תגידו לו שאני אשם.
אני משלם.
מה כל הסיפור, כמה זכוכיות. כמה זה כבר יכול לעלות?
שיצא כבר
שיצא.

למה הוא לא יוצא?

למה

למה??
בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

"כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

"בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

*
ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

אהלן, ביי. תודה.
שיתוף - לביקורת אחי
"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה