לא עצרתי לראות כמה זה עולה לי

  • הוסף לסימניות
  • #62
מחבקת כוס תה רותחת, בחוץ שמיים בוכים, נוקשים על חלון המשרד. ואין מי יענה. אפילו שרה ורעות לקחו חופשת מחלה.
"מה הפשט מציק?", נחרד בנצי אתמול כשניסיתי לפרק את האבן שלחצה לי על הריאות . "מה, מה למשל ספרי."
אבל איך צובעים מצוקה? ואיזה גוון יש לשחור עמוק, מנוקד בנתזים אפורים, עם ניצוצות של לבן מלוכלך בצדדים?"
"חוץ ממה שהוא אמר על הכולל שלי, היה עוד משהו?"
וסיפרתי עוד משהו ועוד. הגשתי לבנצי בועות סבון. חלולות. שהתנפצו בהבל פיו.
לא הצלחתי ליצוק לתוכן את הנוזל המבעבע ששרף לי את הלב ללא רחמים.
"את ביקשת לעבור והוא לא נתן לך?"
"לא. אם הייתי אומרת הוא היה נותן בשנייה. זה היה בצחוק."
"לא יודע מה להגיד לך. הוא לא נשמע עדין במיוחד. אישיות לא מפותחת. את רוצה שאני אבוא איתך פעם אחת לעבודה? אני אגיד לו שיפסיק?"
"מה פתאום!", הנהר העכור שטייל ללא רחם בין וורידיי קפא לפתע. זה מה שחסר לי. לתת להערבליך עוד תבלין לשעות הפנאי.
"את רוצה לעזוב?, ננסה להסתדר בנתיים?"
לא. לא. לא. אלף פעמים לא. לפני שאני עוזבת אני חייבת לאסוף את החלקים שלי שאבדו, מפוזרים על פני החלל, למצוא אותם. אותי.
להבין את טיבו של ההוריקן שהיכה בי ולמה הייתי כל כך פגיעה מולו. קטנה.
"לא יודע מה להגיד לך", סיכם האיש שלי.
וגם אני לא ידעתי.
ועם החלל הזה הלכתי לעבודה, אפילו שידעתי שלא טוב לצעוד על בטן ריקה.
"אפשר לקחת כוס?", קול נמוך ומהוסה קוטע את מחשבותיי.
אני חושבת שהוא מהמשרד הסמוך. אם אני לא טועה הוא אפילו הצטרף פעם למנחה במשרד.
"כן בטח", אני מתנערת. "שם, במטבח"
"כל הכבוד על הכוס ועל הערבליך", הוא אומר כשהוא חוזר.
אני זורקת מבט תוהה ולא מבין.
"הערבליך אדם מיוחד", הוא לוחש. " בשביל לשרוד אותו צריך להיות אדם מיוחד."
הסתובב ונעלם לו.
שליש חיוך מופיע בלחי ימין שלי.
ואז כשאני מבינה את המשפט עוד שני שלישים.
סוף סוף מישהו מבין שאי אפשר להבין.
שהמציאות מורכבת יותר מכן פגע בי/ לא טוב לי בעבודה.
זה עמוק הרבה יותר.
ומורכב.
יללות חתול בחוץ מזכירות לי סיפור שסבתא סיפרה לי פעם.
על גור חתולים שיילל לעזרה, צעק מול כלב אימתני, שחשף מולו שיניים אכזריות.
ואז הגיע האריה, עם רעמה מרשימה ומראה מלכותי והבריח את היצור הנובח.
אבל החתול שכח שמלך החיות מפחיד יותר מסתם כלב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
אמאלה, איזו צומת בלתי אפשרית. היא לכודה מכל הצדדים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
המון פעמים אני קוראת ספרים ואומרת לעצמי 'אם רק הייתי יכולה הייתי משנה/מחדדת/מאירה, וואו כמה שהסופרת הייתה מודה לי...'.
וכאן יש לי הזדמנות להסב תשומת לב.
הסיפור מדהים.
בלי לפגום בו לטעמי את לא יכולה לבחור גם התעמרות וגם בעיות השקפה. הקוקטייל הזה יוצר הרבה פחות חדות של הנושאים ומערבב את התסמינים בלי לצאת עם מסקנה ברורה אחת.
לדעתי את צריכה להחליט שזה או 'זה' או 'זה' ולהתמקד ב'זה' הזה שבחרת בלי לסטות לעוד שמות של תסמונות ובעיות. לזה את יכולה ]שוט להקדיש שני סיפורים (הלוואי!).
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
אני חושבת שזה נכון לסיפור הקצר והבינוני. לסיפור ארוך אפשר לפתוח יותר מזירה אחת, אבל לכל זירה צריך לחדד היטב את המאפיינים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
סיפור קצר,
סיפור ארוך,
או התחלה לא סוף?
העם נגד מתיחה לא הוגנת!
מירה,
מה קורה איתך שם?
מחכים להמשך, לאיזשהו מהלך, לאיזשהו פיתרון...
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
סיפור קצר,
סיפור ארוך,
או התחלה לא סוף?
העם נגד מתיחה לא הוגנת!
מירה,
מה קורה איתך שם?
מחכים להמשך, לאיזשהו מהלך, לאיזשהו פיתרון...
רק אל תגידי לא הוגנת....:(
העולם הזה נורא מורכב לפעמים.
אני בעד להתאזר מעט בסבלנות.
ויהיה טוב
עוד יהיה טוב
כן.
וגם המשך בלי נדר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
לא הבנתי את המשפט הזה
תחילתו של אתגר חדש - אם הערבליך הוא ה"שוטר הרע" של הנסיון - הברוטלי והישיר, אז ההוא בעל הטון הנמוך נראה בתפקיד "השוטר הטוב", מתגנב מהדלת האחורית.
ולהבנתי כוונת המשפט עצמו היא שהערבליך הוא מהאגוזים הקשים לפיצוח - שהמיוחדות שלהם מסתתרת מאחורי כמה שכבות, ובשביל לדעת לקלף אותן ולהגיע לפרי - צריך להיות מיוחד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
תחילתו של אתגר חדש - אם הערבליך הוא ה"שוטר הרע" של הנסיון - הברוטלי והישיר, אז ההוא בעל הטון הנמוך נראה בתפקיד "השוטר הטוב", מתגנב מהדלת האחורית.
אוי! חששתי שזו הכוונה...
זה כבר שלב שאני צריך להזכיר לעצמי שזה בסה"כ סיפור לא אמיתי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
מקפיצה.
מחכה להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
עולם מוכה שיגעון. אימה מרקדת ברחובות. מעשה שטן.
הכאוס מרגיע אותי. הלא נודע משמש כעוגן ביטחון, אי של שלווה במיים סוערים.
רק מילה אחת מתגלגלת על שפתי האנשים כולם, נושא אחד מסתער על סדר היום ועל המדפים בסופר.
הצונמי מדלג עליי, בונה לי חומת קרח מול העולם שבחוץ, הטירוף, התבהלה.
"חל"ת", אני אומרת לבנצי תוך כדי שהוא לועס בשקדנות את הפסטה ברוטב עגבניות שהכנתי לארוחת הערב.
"מה נעשה עם כל הפסטה הזאת עד פסח?", הוא תוהה, לא שם לב לסימני הקריאה שבעיניי.
"חל"ת", אני אומרת לו שוב. "הוציאו אותנו לחל"ת. זה היה ברור שזה יקרה."
"יש פיצויים?", הפסטה המסולסלת נתקעת לו בגרון. והמשכנתא והגז והחשמל.
"נחתום אבטלה, יהיה בסדר". אני מחייכת אל האיש שלי.
אל החלום ההוא. הבראשיתי.
בית. ואשי קטן. ופסטה ברוטב עגבניות.
"מה אבטלה?, עד שזה ייגמר כן?".
"עד שזה ייגמר יכולים הרבה דברים חדשים לקרות."
"כמו?"
"מקום חדש. דרך חדשה."
אולי אפילו דברים שאני לא יודעת איך הם נראים. מה הריח שלהם. הצבע.
"מה נשתנה?", בנצי זוכר שקטעתי כל ניסיון עזרה שלו באיבו. שתמיד התחבאתי מאחורי השיח. מתפללת שהוא רחב מדיי כדי להסתיר אותי. אבל הוא לא. ותמיד נשארתי פצועה מענפים שהסתבכו, דקרו בצלעותיי.

ואולי זה סתם מטופש להרגיש גיבורה גדולה אחרי שאת בטוחה שהמשיח בפתח ואין לך שום בררה אלא לשנות.
ואולי זאת לא חכמה גדולה לחכות שהמציאות תאחוז בשרשי שערותייך, תמשוך אותך החוצה, תכריח אותך לעשות חשבון נפש.

ואולי אין בזה הירואיות גדולה לעצור ולראות כמה זה עלה לך, אחרי שכל כך הרבה חללים נפלו.
אחרי ששילמת מחיר. צרבת אותו לנצח בבשרך. שיעור חרוט על הלוחות.

ואולי היה כדאי להיות חזקים גדולים ולהצליח לברור רע מטוב. לעצור את ההתפשטות בכוחות עצמנו.

בסיפורים. יש מושג ספרותי ששנוא על סופרות רבות. דאוס אקס מכינה קוראים לו. כח עליון שמגיח משומקום ומחלץ את הגיבור מצרתו.

הסופרות לא אוהבות את הביטוי הזה, כי הוא עושה הנחת סלב לגיבורי הסיפור.
נותן להם אפשרות להינצל מבלי לעבור תהליך פנימי עמוק ומשמעותי. הם לא עוברים דרך ששינתה אותם.
אבל בחיים לפחות, אצל חלק מהאנשים, זה לא עובד ככה.
הם עוברים דרך.
עוברים מסלול מפרך, רצוף מקומות עוינים, פחד מחלחל ותובנות חיים.
אבל אז, הרבה פעמים, אחרי מסלול הליכה מפרך, מגיע מחסום. קיר ברזל. ואימה. ואי אפשר לעבור.
וכל מה שידענו כל הדרך, נשכח לפתע מול החומות והמציאות שמכה, טופחת על הפנים בגסות.

אז טוב שיש לפעמים דאוס אקס מכינה. שמכריח להיכנס לבידוד. לחשבון נפש. התכנסות פנימית. זמן חופשי, פנוי מעבדות. נקי משיעבוד.
כוח עליון שמתערב. לוקח לך את היד, שתמיד רצתה לצאת, אבל רעדה כל כך על הידית, ובעדינות עדינות, אומר לך:
"בואי ילדה. מסוכן בחוץ. מחכים לך בבית."
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
עולם מוכה שיגעון. אימה מרקדת ברחובות. מעשה שטן.
הכאוס מרגיע אותי. הלא נודע משמש כעוגן ביטחון, אי של שלווה במיים סוערים.
רק מילה אחת מתגלגלת על שפתי האנשים כולם, נושא אחד מסתער על סדר היום ועל המדפים בסופר.
הצונמי מדלג עליי, בונה לי חומת קרח מול העולם שבחוץ, הטירוף, התבהלה.
"חל"ת", אני אומרת לבנצי תוך כדי שהוא לועס בשקדנות את הפסטה ברוטב עגבניות שהכנתי לארוחת הערב.
"מה נעשה עם כל הפסטה הזאת עד פסח?", הוא תוהה, לא שם לב לסימני הקריאה שבעיניי.
"חל"ת", אני אומרת לו שוב. "הוציאו אותנו לחל"ת. זה היה ברור שזה יקרה."
"יש פיצויים?", הפסטה המסולסלת נתקעת לו בגרון. והמשכנתא והגז והחשמל.
"נחתום אבטלה, יהיה בסדר". אני מחייכת אל האיש שלי.
אל החלום ההוא. הבראשיתי.
בית. ואשי קטן. ופסטה ברוטב עגבניות.
"מה אבטלה?, עד שזה ייגמר כן?".
"עד שזה ייגמר יכולים הרבה דברים חדשים לקרות."
"כמו?"
"מקום חדש. דרך חדשה."
אולי אפילו דברים שאני לא יודעת איך הם נראים. מה הריח שלהם. הצבע.
"מה נשתנה?", בנצי זוכר שקטעתי כל ניסיון עזרה שלו באיבו. שתמיד התחבאתי מאחורי השיח. מתפללת שהוא רחב מדיי כדי להסתיר אותי. אבל הוא לא. ותמיד נשארתי פצועה מענפים שהסתבכו, דקרו בצלעותיי.

ואולי זה סתם מטופש להרגיש גיבורה גדולה אחרי שאת בטוחה שהמשיח בפתח ואין לך שום בררה אלא לשנות.
ואולי זאת לא חכמה גדולה לחכות שהמציאות תאחוז בשרשי שערותייך, תמשוך אותך החוצה, תכריח אותך לעשות חשבון נפש.

ואולי אין בזה הירואיות גדולה לעצור ולראות כמה זה עלה לך, אחרי שכל כך הרבה חללים נפלו.
אחרי ששילמת מחיר. צרבת אותו לנצח בבשרך. שיעור חרוט על הלוחות.

ואולי היה כדאי להיות חזקים גדולים ולהצליח לברור רע מטוב. לעצור את ההתפשטות בכוחות עצמנו.

בסיפורים. יש מושג ספרותי ששנוא על סופרות רבות. דאוס אקס מכינה קוראים לו. כח עליון שמגיח משומקום ומחלץ את הגיבור מצרתו.

הסופרות לא אוהבות את הביטוי הזה, כי הוא עושה הנחת סלב לגיבורי הסיפור.
נותן להם אפשרות להינצל מבלי לעבור תהליך פנימי עמוק ומשמעותי. הם לא עוברים דרך ששינתה אותם.
אבל בחיים לפחות, אצל חלק מהאנשים, זה לא עובד ככה.
הם עוברים דרך.
עוברים מסלול מפרך, רצוף מקומות עוינים, פחד מחלחל ותובנות חיים.
אבל אז, הרבה פעמים, אחרי מסלול הליכה מפרך, מגיע מחסום. קיר ברזל. ואימה. ואי אפשר לעבור.
וכל מה שידענו כל הדרך, נשכח לפתע מול החומות והמציאות שמכה, טופחת על הפנים בגסות.

אז טוב שיש לפעמים דאוס אקס מכינה. שמכריח להיכנס לבידוד. לחשבון נפש. התכנסות פנימית. זמן חופשי, פנוי מעבדות. נקי משיעבוד.
כוח עליון שמתערב. לוקח לך את היד, שתמיד רצתה לצאת, אבל רעדה כל כך על הידית, ובעדינות עדינות, אומר לך:
"בואי ילדה. מסוכן בחוץ. מחכים לך בבית."
וואו איזה פרק! הצלחת לקחת את המצב המבלבל הזה ולהכניס אותו לתוך איזושהי מסגרת. מצדיעה לך שהצלחת לכתוב עכשיו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #77
וואוווווווווווו...
קראתי הכל ברצף, לא הספקתי אפילו ללייק.
יש לי גוש ענק בגרון. וזה אומר שהסיפור מדהים!
עצוב כל כך שהוא אמיתי.
אתפס לזוית פחות מדוברת באשכול. פחות 'מעניינת', אבל ספרותית - היא מדהימה! (שוב אותו תיאור. אבל זה נכון)
- התגובה של בעלה.
כגבר, נשוי, כמה שנים - זו צורת התגובה הקלאסית והדפוקה של הגברים (לפחות אצלנו החרדים, שאין לנו באמת סיכוי להפנים את ההדרכה) בתחילת חיי הנישואין. אפס הבנה של השפה הנשית.
אני מתלבט האם זה כתוב ומתואר מתוך הסיפור האמיתי, או שאת סופרת ברמה גבוהה מאד מאד, הרבה מעבר ל'כתיבה יפה מרתקת ומעניינת'.
הפרק האחרון - הישועה ה'על טבעית'.
בשונה מהדאוס אקס העלוב, כאן זה אמיתי לגמרי.
כמעט כל אחד מאתנו יכול להיזכר בנסיון שהתנסה בו, צלח וכשל, כשל וכשל, כשל וצלח ושוב כשל וכשל וכשל, עד שיום אחד זה נגמר.
בראיה האמונית - ה'השקפה', אין הקב"ה מנסה אדם בנסיון שלא יוכל לעמוד בו. ומבואר בספרים, שלפעמים, ה'לעמוד בו' הוא לאו דווקא לנצח בנוק אאוט. יש הרבה דרכים לעמוד בו, כל אחד לפי מדרגתו, לפי המסלול והשביל שבו הוא צועד - השביל שבו הקב"ה מצעיד אותו.
בין היתר - לאכול את עצמו שוב ושוב, ולהתפרק מאושר כשהנסיון נגמר.
אחחח... כמה היא קרובה עכשיו להקב"ה, כמה טהורה.
נ.ב.
תחושת 'מפתח המעבר' בקרבי (ב' דגושה וחרוקה, ק' בשוא, ר' קמוצה, ב' רפויה וצרויה) עדיין קיימת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
עולם מוכה שיגעון. אימה מרקדת ברחובות. מעשה שטן.
הכאוס מרגיע אותי. הלא נודע משמש כעוגן ביטחון, אי של שלווה במיים סוערים.
רק מילה אחת מתגלגלת על שפתי האנשים כולם, נושא אחד מסתער על סדר היום ועל המדפים בסופר.
הצונמי מדלג עליי, בונה לי חומת קרח מול העולם שבחוץ, הטירוף, התבהלה.
"חל"ת", אני אומרת לבנצי תוך כדי שהוא לועס בשקדנות את הפסטה ברוטב עגבניות שהכנתי לארוחת הערב.
"מה נעשה עם כל הפסטה הזאת עד פסח?", הוא תוהה, לא שם לב לסימני הקריאה שבעיניי.
"חל"ת", אני אומרת לו שוב. "הוציאו אותנו לחל"ת. זה היה ברור שזה יקרה."
"יש פיצויים?", הפסטה המסולסלת נתקעת לו בגרון. והמשכנתא והגז והחשמל.
"נחתום אבטלה, יהיה בסדר". אני מחייכת אל האיש שלי.
אל החלום ההוא. הבראשיתי.
בית. ואשי קטן. ופסטה ברוטב עגבניות.
"מה אבטלה?, עד שזה ייגמר כן?".
"עד שזה ייגמר יכולים הרבה דברים חדשים לקרות."
"כמו?"
"מקום חדש. דרך חדשה."
אולי אפילו דברים שאני לא יודעת איך הם נראים. מה הריח שלהם. הצבע.
"מה נשתנה?", בנצי זוכר שקטעתי כל ניסיון עזרה שלו באיבו. שתמיד התחבאתי מאחורי השיח. מתפללת שהוא רחב מדיי כדי להסתיר אותי. אבל הוא לא. ותמיד נשארתי פצועה מענפים שהסתבכו, דקרו בצלעותיי.

ואולי זה סתם מטופש להרגיש גיבורה גדולה אחרי שאת בטוחה שהמשיח בפתח ואין לך שום בררה אלא לשנות.
ואולי זאת לא חכמה גדולה לחכות שהמציאות תאחוז בשרשי שערותייך, תמשוך אותך החוצה, תכריח אותך לעשות חשבון נפש.

ואולי אין בזה הירואיות גדולה לעצור ולראות כמה זה עלה לך, אחרי שכל כך הרבה חללים נפלו.
אחרי ששילמת מחיר. צרבת אותו לנצח בבשרך. שיעור חרוט על הלוחות.

ואולי היה כדאי להיות חזקים גדולים ולהצליח לברור רע מטוב. לעצור את ההתפשטות בכוחות עצמנו.

בסיפורים. יש מושג ספרותי ששנוא על סופרות רבות. דאוס אקס מכינה קוראים לו. כח עליון שמגיח משומקום ומחלץ את הגיבור מצרתו.

הסופרות לא אוהבות את הביטוי הזה, כי הוא עושה הנחת סלב לגיבורי הסיפור.
נותן להם אפשרות להינצל מבלי לעבור תהליך פנימי עמוק ומשמעותי. הם לא עוברים דרך ששינתה אותם.
אבל בחיים לפחות, אצל חלק מהאנשים, זה לא עובד ככה.
הם עוברים דרך.
עוברים מסלול מפרך, רצוף מקומות עוינים, פחד מחלחל ותובנות חיים.
אבל אז, הרבה פעמים, אחרי מסלול הליכה מפרך, מגיע מחסום. קיר ברזל. ואימה. ואי אפשר לעבור.
וכל מה שידענו כל הדרך, נשכח לפתע מול החומות והמציאות שמכה, טופחת על הפנים בגסות.

אז טוב שיש לפעמים דאוס אקס מכינה. שמכריח להיכנס לבידוד. לחשבון נפש. התכנסות פנימית. זמן חופשי, פנוי מעבדות. נקי משיעבוד.
כוח עליון שמתערב. לוקח לך את היד, שתמיד רצתה לצאת, אבל רעדה כל כך על הידית, ובעדינות עדינות, אומר לך:
"בואי ילדה. מסוכן בחוץ. מחכים לך בבית."
מצחיק רק לתת לייק לכזה קטע מושלם.
ועוד לחשוב שאמרו תודה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #79
עולם מוכה שיגעון. אימה מרקדת ברחובות. מעשה שטן.
הכאוס מרגיע אותי. הלא נודע משמש כעוגן ביטחון, אי של שלווה במיים סוערים.
רק מילה אחת מתגלגלת על שפתי האנשים כולם, נושא אחד מסתער על סדר היום ועל המדפים בסופר.
הצונמי מדלג עליי, בונה לי חומת קרח מול העולם שבחוץ, הטירוף, התבהלה.
"חל"ת", אני אומרת לבנצי תוך כדי שהוא לועס בשקדנות את הפסטה ברוטב עגבניות שהכנתי לארוחת הערב.
"מה נעשה עם כל הפסטה הזאת עד פסח?", הוא תוהה, לא שם לב לסימני הקריאה שבעיניי.
"חל"ת", אני אומרת לו שוב. "הוציאו אותנו לחל"ת. זה היה ברור שזה יקרה."
"יש פיצויים?", הפסטה המסולסלת נתקעת לו בגרון. והמשכנתא והגז והחשמל.
"נחתום אבטלה, יהיה בסדר". אני מחייכת אל האיש שלי.
אל החלום ההוא. הבראשיתי.
בית. ואשי קטן. ופסטה ברוטב עגבניות.
"מה אבטלה?, עד שזה ייגמר כן?".
"עד שזה ייגמר יכולים הרבה דברים חדשים לקרות."
"כמו?"
"מקום חדש. דרך חדשה."
אולי אפילו דברים שאני לא יודעת איך הם נראים. מה הריח שלהם. הצבע.
"מה נשתנה?", בנצי זוכר שקטעתי כל ניסיון עזרה שלו באיבו. שתמיד התחבאתי מאחורי השיח. מתפללת שהוא רחב מדיי כדי להסתיר אותי. אבל הוא לא. ותמיד נשארתי פצועה מענפים שהסתבכו, דקרו בצלעותיי.

ואולי זה סתם מטופש להרגיש גיבורה גדולה אחרי שאת בטוחה שהמשיח בפתח ואין לך שום בררה אלא לשנות.
ואולי זאת לא חכמה גדולה לחכות שהמציאות תאחוז בשרשי שערותייך, תמשוך אותך החוצה, תכריח אותך לעשות חשבון נפש.

ואולי אין בזה הירואיות גדולה לעצור ולראות כמה זה עלה לך, אחרי שכל כך הרבה חללים נפלו.
אחרי ששילמת מחיר. צרבת אותו לנצח בבשרך. שיעור חרוט על הלוחות.

ואולי היה כדאי להיות חזקים גדולים ולהצליח לברור רע מטוב. לעצור את ההתפשטות בכוחות עצמנו.

בסיפורים. יש מושג ספרותי ששנוא על סופרות רבות. דאוס אקס מכינה קוראים לו. כח עליון שמגיח משומקום ומחלץ את הגיבור מצרתו.

הסופרות לא אוהבות את הביטוי הזה, כי הוא עושה הנחת סלב לגיבורי הסיפור.
נותן להם אפשרות להינצל מבלי לעבור תהליך פנימי עמוק ומשמעותי. הם לא עוברים דרך ששינתה אותם.
אבל בחיים לפחות, אצל חלק מהאנשים, זה לא עובד ככה.
הם עוברים דרך.
עוברים מסלול מפרך, רצוף מקומות עוינים, פחד מחלחל ותובנות חיים.
אבל אז, הרבה פעמים, אחרי מסלול הליכה מפרך, מגיע מחסום. קיר ברזל. ואימה. ואי אפשר לעבור.
וכל מה שידענו כל הדרך, נשכח לפתע מול החומות והמציאות שמכה, טופחת על הפנים בגסות.

אז טוב שיש לפעמים דאוס אקס מכינה. שמכריח להיכנס לבידוד. לחשבון נפש. התכנסות פנימית. זמן חופשי, פנוי מעבדות. נקי משיעבוד.
כוח עליון שמתערב. לוקח לך את היד, שתמיד רצתה לצאת, אבל רעדה כל כך על הידית, ובעדינות עדינות, אומר לך:
"בואי ילדה. מסוכן בחוץ. מחכים לך בבית."
מדהים.
הסיפור כולו מדהים, הן בכתיבתו והן בנושאו (המטופל ברגישות נהדרת), והפרק הזה עולה על כולנה. חוץ מהעובדה שהשתמשת במציאות הנוכחית והכנסת אותה בסיפור שלך, הצלחת לתת לו אקורד סיום מטלטל. ודווקא זה ששיתפת את הקוראים בהתלבטות האם להשתמש בדאוס אקס מכינה - מכניס לאותנטיות ולנכונות של השימוש בו כאן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
הסיפור הזה הוא כמו משל.
בנאלי, לעוס, חוזר על עצמו ואינו מחדש מאומה, אבל קיים.
לא משנה איזה תוכן ניצוק בו - התבנית קיימת, כל אחת תוכל למצוא את זה בתוכה, בעברה. ואם היא עוד לא מצאה - העתיד יזמן לה.
אנחנו רוצים לשנות/להתקדם/להיות אחרים/להתגבר. רושמים לעצמנו באלף תזכורות זוהרות, עושים לעצמנו מליון מבצעים חשאיים.
אבל עד שלא יבוא ה"בום" לא יהיה חודו של השינוי.
אפשר לקרוא לזה הקש ששבר את גב הגמל, אפשר לקרוא לזה הבלוק ששבר כי זה לא קש פצפון, זה הרבה יותר מזה.
אבל זה תהליכים בלתי נמנעים בחיים. כאלה שדוחקים אותנו לפינה ומאלצים אותנו לגדול.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה