שיתוף - לביקורת לא פשוט להיות זה שמודיע

[איש המילה הכתובה]

זהו תפקידי. גם אם קשה, מאתגר ורגיש. אני מבצע, ובצורה הכי ישירה שיש.

אסור להסתיר, להמעיט או לסלף את העובדות. צריך ליישר מבט ולהגיש אמת. כואבת, ולא פעם מרסקת.
לא קל. אבל לא בחרתי במקצוע הזה משום שהוא קל. להפך. ידעתי שהוא קשה, ובחרתי בו מתוך תחושת שליחות עמוקה... סתם, סתם – פשוט איך שהוא התגלגלתי לזה, ועם הזמן גם למדתי ליהנות מזה.

אבל הפעם זה הרגיש קשה מתמיד. אני מכיר את צביקי כבחור אופטימי, שאף פעם לא נשבר. בטח לא ככה.
אמרתי לו את מה שהייתי חייב לומר מתוקף תפקידי המקצועי, ונראה היה שהאוויר בורח לו מהגלגלים. הוא נעשה חיוור, וניכר שטלטלתי את עולמו.

"כל כך אהבתי אותו", הוא שיתף אותי לאחר שתיקה ארוכה, "הייתי מחובר אליו בכל נימי נפשי", הוסיף בטון כבוי.

הקשבתי ברוך ונתתי מקום למילים שלו. כשהרגשתי שהוא בשל יותר לקבל, ראיתי לנכון לשים את הדברים בפרופורציות הנכונות:
"זה לא שהוא מת", פתחתי בהיסוס, "הוא פה, חי, נושם ובועט. בסך הכול הורידו לו את החלק של היד, ואת הפרק של כף הרגל. ואם נודה על האמת – הוא לא היה צריך אותם", ניסיתי להמתיק את המרירות.
"החלקים האלו של היד והרגל רק הכבידו עליו וסרבלו אותו. עכשיו הוא יהיה הרבה יותר משוחרר, שמח, סוחף ורענן".

צביקי הקשיב בשקט, ונראה היה שהוא נוטה לקבל את תנחומי.
הבנתי שטעיתי רק כאשר ניסה שוב לשכנע אותי לשנות את דעתי המקצועית, במקום לקבל את האמת, גם אם היא לא נעימה.

"בבקשה", התחנן, "תקרא שוב את כל הטקסט, עם החלק של היד ועם הפרק של כף הרגל. בסבלנות. תנסה להתחבר לדמות. זה לא מושלם ככה"?

בתסכול רב לקחתי את הפרק של כף הרגל שלי ויצאתי מהחדר, לא לפני שאני טורק את הדלת עם החלק של היד.

 

[אוראל סולטן]

קטע מעולה!!!
לא ציפיתי לפאנץ' בעליל...