הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כשאנחנו יוצאות מהבניין בתנופה, משהו מגרד לי מתחת לשמחה, ואני מעיפה מבט לתוכי.
"אין לי כוח." הילדה הקטנה שבי, עומדת שם ומושכת בכתפיה.
"אין לי כוח לבוא כל כך הרבה לקראת. אין לי כוח לדובב אותה, ולחכות שתתרצה לדבר על מה שהיה"
הי! ואולי לי אין כוח אליה בעצמה? שתתבגר כבר.
לרגע מתחשק לי להתעלם ממנה ולמשוך את האידיליה עוד קצת, אבל אני בכל זאת מציצה בה.
הרי לא באמת חשבתי שכל המחסומים שלי יישארו על הספה בסלון.
יש לי נסיון. הם לא הולכים לשום מקום בלעדיי.
"וגם אין לי כוח להציג שהכל בסדר." היא ממשיכה, "זה היה קשה ומתיש, ואני כן הייתי במתח שהיא פשוט תברח מהבית. המחשבות שלי כבר רצו קדימה מאד ודמיינתי דברים ממש רעים, ועכשיו אין לי כוח."
טוב, אז מה היא רוצה שאעשה? אני כבר קצת עצבנית.
באמת! איך אפשר ככה?
הילדה שאני נרתעת לאחוריה בשתי פסיעות גדולות, אבל מישירה אליי עיניים. היום היא כבר מעזה מולי.
"פשוט תגידי לה את האמת".
פשוט.
היד של יעלי בתוך ידי, מזיעה קצת. אנחנו צועדות בנחת עד שיש לי אומץ.
"תקשיבי רגע, יעלוש," אני עוצרת ומסובבת אותה אלי, רוצה לראות את העיניים שלה.
היא מסתכלת בי בסקרנות.
"אני אומרת לך את האמת. אין לי כלכך כוח.
אני עייפה, ואין לי כוח לשכנע אותך לדבר על מה שמפריע לך ולהיות הכי נחמדה, ולנסות לדבר כל הזמן, שלא נשתוק. אז פשוט תדעי, שאם את רוצה לדבר על משהו, את יכולה. לי זה טוב גם אם אנחנו מטיילות לנו בלי לדבר על כלום."
זהו. אמרתי את זה.
הילדונת שבפנים עומדת על קצות אצבעותיה, מציצה מאחוריי במתח לראות איך יעלי מגיבה.
"טוב" היא אומרת בפשטות, ונימה קלה של תמיהה מתלווה אל המילים.
"אני יודעת שאני יכולה לדבר, וברור שלשתוק".
האוויר הקריר מלווה אותנו בנחת, ואני מרשה לעצמי להרגיע.
לאורך הרחוב יש שקט נעים, וכיף לי ללכת עם הילדה הזו, שמלהגת לצידי.
"כיף לי איתך" אני אומרת לה.
"גם לי כיף," היא מחייכת, אבל רק לרגע.
"תמיד כשאני איתך או עם אבא לבד, כיף לי. אבל בבית לא כיף לי"
"אף פעם?"
"כמעט אף פעם"
"למה?" אני מופתעת באמת.
קצות העצבים המרוטים שלי מתחילים לעקצץ. אני ממש עייפה.
"את כלכך אוהבת לשחק שחמט עם יונתן, ולקשט מחברות עם שבי, ולפטפט עם יוסי ודידוש, זה משהו שאת ממש אוהבת לעשות!"
"אבל אני לא יכולה שכל היום אומרים לי מה לעשות!"
את לא יכולה שכל היום אומרים לך מה לעשות!!
משהו מתפלץ לו אצלי בפנים, הילדה שבי שוב כאן, עם שתי ידיים על המותניים, והיא פשוט צורחת.
כל היום!!! כל היום!!!
היא מחקה את קולה של יעלי בציניות דוקרת, ואני מהבהבת לה עם העיניים.
זה לא עוזר לי.
כל היום! כל היום!
ומה עם עשרות הפעמים שעצרתי בעצמי מלהעיר ולבקר?
שום דבר לא שווה!! כל היום אומרים לה! כל היום!
היא פשוט איבדה שליטה, וזה לוקח ממני כלכך הרבה כוח, שאני תופסת בה בחיבוק גדול, שתירגע, ומושכת את יעלי איתי לספסל הקרוב.
השם, תן לי כוח לכל זה. אני רוצה להיות איתה. איתה ואיתי. באמת להיות. רק להיות. אחר כך נראה מה הלאה.
עכשיו כשאנחנו יושבות, וגם ההיא מתחילה לנשום, אני מסתכלת ליעלי בעיניים.
"כל היום?"
השאלה שלי שקטה, מנסה להרגיע את כולנו.
"כן!" גם אצל יעלי הסערה בעיצומה, "אני חייבת ללכת לבית-ספר, ושם כל הזמן אומרים מה לעשות! ואני חייבת להכין שיעורים, ואני חייבת לסדר את המשחקים אפילו שאני לא שיחקתי, ואני חייבת לעזור כשמבקשים, ואני חייבת להרים לכלוכים שלא אני זרקתי!"
בומפס.
המחסום ההוא, עם משקפי מצבט מוזהבים, מגחך אל יעלי בהבעה יודעת כל ובלי להקשיב.
חיים רגילים של כל ילדה, לא? את עוד תתגעגעי לימים האלו, בהם כל הדאגות שלך בחיים היו שאלות בתורה ולגו לאסוף...
מוזר, אבל דווקא בגללו, אני מצליחה לשאול עכשיו-
"ומה היית רוצה שיהיה?"
הוא משלב ידיים במורת רוח, ואני עוקבת אחריו בעיניי כשהוא פונה לשתות קפה בחדר המורים.
"שאני יחליט על עצמי לבד. אני רוצה להחליט מתי אני ישנה ומתי אני אוכלת ומתי אני מכינה שיעורים ומערכת, ואני לא רוצה לסדר מה שלא שייך אלי! וגם לא ללמוד מקצועות שלא מעניינים אותי! וגם לא ללכת כל יום כל יום לבית ספר! למה שלא נעשה חינוך ביתי, אמא?"
נו, באמת! דלת חדר המורים נפתחת כדי חריץ, אבל נסגרת מיד.
אני שותקת.
יעלי ילדה כלכך בוגרת. חכמה ואחראית. והרצון הזה שלה, אם להודות על האמת, לגיטימי כלכך. בבית הספר היא מתפקדת נהדר, ובכל חמשת שנותיה שם, לא קיבלתי עליה תלונה אחת, אבל הלימודים שם לא באמת מאתגרים אותה. יש אלף תחומי עניין אחרים, שיכולים למלא את יומה.
קשה להיות חכם, שקול ורציני, להבין את העולם היטב, להרגיש אותו חזק, ולהיות כפוף להכתבות על כל צעד ושעל.
אני יודעת שזה קשה לה. לא מהיום.
"היית רוצה לנהל את החיים שלך כמו שהמבוגרים עושים, בעצם?"
"כן!"
"אבל יעלוש, אין לזה סיכוי! את יודעת את זה! אי אפשר לעשות בחיים רק מה שרוצים!"
הו. סוף סוף!
ההוא חדר המורים מרים אגודל לאישור.
"אני יודעת" מובס. "אבל אני בכל זאת רוצה."
נו, אז את רוצה. ואי אפשר. הבנת?
הילדונת שבי מוציאה לה לשון, ואני מסמיקה במקומה.
החיים מכתיבים אחרת. אי אפשר! שמעת פעם את המושג הזה?
תפסיקי לדמיין!
באמת! את כזו ילדה קטנה?
אני עצמי עדיין שותקת. אין לי שום אפשרות לתת לה את מה שהיא רוצה כלכך.
משפטים רצים לי במוח, ונמחקים כל אחד בידי קול אחר.
מה כבר אפשר לומר לה?
כל הידע החינוכי שלי סוגר עלי כמו סורג, ואני נתקלת ונתקלת בו.
גבולות!
באנג!
ילד צריך לדעת את מקומו!
אחח...
לא תוכלי לשנות את המציאות!
אאוץ!
את רק מפתחת בה אשליות!
דייי!!
צודקים אתם כולכם. חכמים ונבונים, אבל שוב להעמיד את מראת העובדות מול עיניה, נשמע לי כמו קלישאה.
אני לא אוהבת לדבר קלישאות.
אני מרימה עיניים לשחור שפרוש מעלינו.
השם, אתה בראת את הילדה הנהדרת הזו. עם כל מה שהיא. אתה ידעת שלא יהיה לה קל.
ואתה מכיר אותי. עם כל מה שאני, והקולות והמחסומים שאיתי.
מה אתה מצפה מהאמא שאני?
מה כבר יש לי לתת לה עכשיו?
מסתכלת ביעלי שלי. עיניה הגדולות נעוצות בנקודה נעלמת, והיא חולמת לה.
ופתאום אני יודעת.
פתאום אני נזכרת בדבר האמיתי, לוקחת נשימה עמוקה, ו...צוללת.
"אם היית מחליטה על היום שלך," אני אומרת ליעלי, "היו לך המון דברים מרתקים לנסות, לא?"
"בטח!" היא מתעוררת, "הייתי בבוקר קמה, מתפללת ואוכלת, ומיד אחר כך הייתי כותבת את ההצגה שהתחלתי לכתוב בחופש. בעשר הייתי עושה הפסקה, ואז הייתי מנסה את ה"אוריגמי דמויות". מאז שקיבלנו אותו מסבתא, עוד לא פתחתי אותו.
אח"כ הייתי עושה שיעור ביאורי תפילה. את זוכרת שהתחלנו אותו לפני שנה וחצי?"
בטח אני זוכרת.
אחרי תקופה של תפילת שמונה עשרה בכיתה, סיפרה לי יעלי ברצינות ודאגה, שהיא לא מתפללת. לא מתפללת? נבהלתי אז מאד. 'מתפללת בפה כן,' היא אמרה לי אז, 'אבל לא בלב.'
אחרי שיחה ארוכה קבענו חברותא לשיעור ביאורי תפילה של בית, 'כי בשל בית הספר מלמדים פירושים ורעיונות לכל מילה, אבל לא מסבירים טוב את העניין או מה הבקשה' כך יעלי של כתה ד', ומאז שהיא מבינה באמת את רוב רובן של המילים שהיא אומרת, הסידור נהיה חבר טוב שלה.
אז עכשיו היא רוצה להמשיך בלימוד עצמאי.
"כן. הוסיפו לנו קטעים אחרי התפילה מאז, והרבה אני לא מבינה."
יעלי ממשיכה לטוות את חלומותיה הורודים.
"אחרי ביאורי תפילה אני מאד רוצה ללמוד לעשות תיקוני תפירה, וגם לבנות ערכה של מערכת השמש בקטן, שכל ילדה תוכל להשתמש בה ולהבין טוב בשיעורי טבע איך הכל עובד."
"תכיני ערכות לכל הכיתה?" אני תמהה, אבל היא לא מתבלבלת.
"אני רק אכין ערכת חומרים, והוראות הכנה, וכל אחת תכין לעצמה את הערכה. זה גם יותר כיף. יותר נעים לצבוע את כוכבי הלכת כמו שאת מחליטה, לא?"
"בטח שכן!" אני מאשרת בהתלהבות.
הילדה עשירה ברעיונות, ואני משתתפת איתה בכל לב. נושא העצמאות בסדר היום נדחק על ידה לקרן זווית.
עולה גם רעיון ההצגה שהיא מתכננת ליום הולדת שישים של סבתא, וגם ריענון מדורי הקו המשפחתי שפתחנו, לה ולאחיותיה.
אנחנו מפטפטות במרץ את פרטי חלומותיה, עד שאני שמה לב לשעה שמתאחרת.
"אז מה עושים יעלי?" השאלה מחזירה אותה אל המציאות, שמחה בהרבה.
"איך נדאג שלא תרגישי ככה גרוע, למרות שרוב היום שלך, לא הולך כמו שהיית בוחרת, והחלומות שלך יצטרכו להתגשם לאט אחר הצהרים, כי חוק חינוך חובה לא הולך כרגע לשום מקום?"
"חינוך ביתי הוא לא נגד חוק חינוך חובה" היא לא פראיירית, אבל קורצת לי מיד כשהיא שומעת את האנחה שלי.
"אני יודעת שאי אפשר אמא. אבל נגיד פעם בחודש לקחת יום חופשי, את מרשה?"
אני מסובבת את הראש מכל מנחות ההורים, כשאני מאשרת את הבקשה.
"ומה עם האוכל? מה לא טוב לך עם מה שאת אוכלת שאת רוצה להחליט לבד?"
" אהם... האוכל לא באמת אכפת לי."
"ובקשר לסדר?"
"למה אני צריכה לסדר מה שלא שייך לי? שכל אחד יהיה אחראי על הדברים שלו, ועל מה שהוא בילגן!"
לוקח לי רק שנייה כדי להבין שאין על מה לדבר.
"לא מותק." אני אומרת "בבית שלנו כולם אחראים להכל.
ככה אבא ואני החלטנו, וכרגע זה ככה. אני אשמח מאד שתקחי אחריות על הבלאגן שלך, אבל זה לא יפטור אותך מלעזור עם בלאגן של אחרים. ובאופן כללי, יעלי, עזרה שאבא ואמא מבקשים, צריכים לתת. אם מבינים את זה, ואם לא."
היא שקטה ומקשיבה.
"ועוד משהו. את תמיד יכולה לדבר על מה שקשה לך. אבל אחרי שעשית מה שביקשו ממך, לא לפני."
יעלי מסתכלת בי ברצינות.
"את חושבת שאני צריכה לבקש מאבא סליחה?" רצינות אחראית בקולה, ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה לענות לה.
"מה שאת מבינה, בובה." אני מחייכת אליה, וכל האהבה שבעולם, גואה בי. "אני בטוחה שזו החלטה שאת יכולה לקבל לגמרי לבד."
חיוך משוחרר מאיר את פניה. היא שמחה כל כך, ונראה כאילו גבהה הרגע באיזה סנטימטר או שניים.
אני נושמת עמוק, ומגלה את הילדה שבתוכי מיישרת גם היא כתפיים, מחבקת את המילים שלי חזק, ומזדקפת.
"אין לי כוח." הילדה הקטנה שבי, עומדת שם ומושכת בכתפיה.
"אין לי כוח לבוא כל כך הרבה לקראת. אין לי כוח לדובב אותה, ולחכות שתתרצה לדבר על מה שהיה"
הי! ואולי לי אין כוח אליה בעצמה? שתתבגר כבר.
לרגע מתחשק לי להתעלם ממנה ולמשוך את האידיליה עוד קצת, אבל אני בכל זאת מציצה בה.
הרי לא באמת חשבתי שכל המחסומים שלי יישארו על הספה בסלון.
יש לי נסיון. הם לא הולכים לשום מקום בלעדיי.
"וגם אין לי כוח להציג שהכל בסדר." היא ממשיכה, "זה היה קשה ומתיש, ואני כן הייתי במתח שהיא פשוט תברח מהבית. המחשבות שלי כבר רצו קדימה מאד ודמיינתי דברים ממש רעים, ועכשיו אין לי כוח."
טוב, אז מה היא רוצה שאעשה? אני כבר קצת עצבנית.
באמת! איך אפשר ככה?
הילדה שאני נרתעת לאחוריה בשתי פסיעות גדולות, אבל מישירה אליי עיניים. היום היא כבר מעזה מולי.
"פשוט תגידי לה את האמת".
פשוט.
היד של יעלי בתוך ידי, מזיעה קצת. אנחנו צועדות בנחת עד שיש לי אומץ.
"תקשיבי רגע, יעלוש," אני עוצרת ומסובבת אותה אלי, רוצה לראות את העיניים שלה.
היא מסתכלת בי בסקרנות.
"אני אומרת לך את האמת. אין לי כלכך כוח.
אני עייפה, ואין לי כוח לשכנע אותך לדבר על מה שמפריע לך ולהיות הכי נחמדה, ולנסות לדבר כל הזמן, שלא נשתוק. אז פשוט תדעי, שאם את רוצה לדבר על משהו, את יכולה. לי זה טוב גם אם אנחנו מטיילות לנו בלי לדבר על כלום."
זהו. אמרתי את זה.
הילדונת שבפנים עומדת על קצות אצבעותיה, מציצה מאחוריי במתח לראות איך יעלי מגיבה.
"טוב" היא אומרת בפשטות, ונימה קלה של תמיהה מתלווה אל המילים.
"אני יודעת שאני יכולה לדבר, וברור שלשתוק".
האוויר הקריר מלווה אותנו בנחת, ואני מרשה לעצמי להרגיע.
לאורך הרחוב יש שקט נעים, וכיף לי ללכת עם הילדה הזו, שמלהגת לצידי.
"כיף לי איתך" אני אומרת לה.
"גם לי כיף," היא מחייכת, אבל רק לרגע.
"תמיד כשאני איתך או עם אבא לבד, כיף לי. אבל בבית לא כיף לי"
"אף פעם?"
"כמעט אף פעם"
"למה?" אני מופתעת באמת.
קצות העצבים המרוטים שלי מתחילים לעקצץ. אני ממש עייפה.
"את כלכך אוהבת לשחק שחמט עם יונתן, ולקשט מחברות עם שבי, ולפטפט עם יוסי ודידוש, זה משהו שאת ממש אוהבת לעשות!"
"אבל אני לא יכולה שכל היום אומרים לי מה לעשות!"
את לא יכולה שכל היום אומרים לך מה לעשות!!
משהו מתפלץ לו אצלי בפנים, הילדה שבי שוב כאן, עם שתי ידיים על המותניים, והיא פשוט צורחת.
כל היום!!! כל היום!!!
היא מחקה את קולה של יעלי בציניות דוקרת, ואני מהבהבת לה עם העיניים.
זה לא עוזר לי.
כל היום! כל היום!
ומה עם עשרות הפעמים שעצרתי בעצמי מלהעיר ולבקר?
שום דבר לא שווה!! כל היום אומרים לה! כל היום!
היא פשוט איבדה שליטה, וזה לוקח ממני כלכך הרבה כוח, שאני תופסת בה בחיבוק גדול, שתירגע, ומושכת את יעלי איתי לספסל הקרוב.
השם, תן לי כוח לכל זה. אני רוצה להיות איתה. איתה ואיתי. באמת להיות. רק להיות. אחר כך נראה מה הלאה.
עכשיו כשאנחנו יושבות, וגם ההיא מתחילה לנשום, אני מסתכלת ליעלי בעיניים.
"כל היום?"
השאלה שלי שקטה, מנסה להרגיע את כולנו.
"כן!" גם אצל יעלי הסערה בעיצומה, "אני חייבת ללכת לבית-ספר, ושם כל הזמן אומרים מה לעשות! ואני חייבת להכין שיעורים, ואני חייבת לסדר את המשחקים אפילו שאני לא שיחקתי, ואני חייבת לעזור כשמבקשים, ואני חייבת להרים לכלוכים שלא אני זרקתי!"
בומפס.
המחסום ההוא, עם משקפי מצבט מוזהבים, מגחך אל יעלי בהבעה יודעת כל ובלי להקשיב.
חיים רגילים של כל ילדה, לא? את עוד תתגעגעי לימים האלו, בהם כל הדאגות שלך בחיים היו שאלות בתורה ולגו לאסוף...
מוזר, אבל דווקא בגללו, אני מצליחה לשאול עכשיו-
"ומה היית רוצה שיהיה?"
הוא משלב ידיים במורת רוח, ואני עוקבת אחריו בעיניי כשהוא פונה לשתות קפה בחדר המורים.
"שאני יחליט על עצמי לבד. אני רוצה להחליט מתי אני ישנה ומתי אני אוכלת ומתי אני מכינה שיעורים ומערכת, ואני לא רוצה לסדר מה שלא שייך אלי! וגם לא ללמוד מקצועות שלא מעניינים אותי! וגם לא ללכת כל יום כל יום לבית ספר! למה שלא נעשה חינוך ביתי, אמא?"
נו, באמת! דלת חדר המורים נפתחת כדי חריץ, אבל נסגרת מיד.
אני שותקת.
יעלי ילדה כלכך בוגרת. חכמה ואחראית. והרצון הזה שלה, אם להודות על האמת, לגיטימי כלכך. בבית הספר היא מתפקדת נהדר, ובכל חמשת שנותיה שם, לא קיבלתי עליה תלונה אחת, אבל הלימודים שם לא באמת מאתגרים אותה. יש אלף תחומי עניין אחרים, שיכולים למלא את יומה.
קשה להיות חכם, שקול ורציני, להבין את העולם היטב, להרגיש אותו חזק, ולהיות כפוף להכתבות על כל צעד ושעל.
אני יודעת שזה קשה לה. לא מהיום.
"היית רוצה לנהל את החיים שלך כמו שהמבוגרים עושים, בעצם?"
"כן!"
"אבל יעלוש, אין לזה סיכוי! את יודעת את זה! אי אפשר לעשות בחיים רק מה שרוצים!"
הו. סוף סוף!
ההוא חדר המורים מרים אגודל לאישור.
"אני יודעת" מובס. "אבל אני בכל זאת רוצה."
נו, אז את רוצה. ואי אפשר. הבנת?
הילדונת שבי מוציאה לה לשון, ואני מסמיקה במקומה.
החיים מכתיבים אחרת. אי אפשר! שמעת פעם את המושג הזה?
תפסיקי לדמיין!
באמת! את כזו ילדה קטנה?
אני עצמי עדיין שותקת. אין לי שום אפשרות לתת לה את מה שהיא רוצה כלכך.
משפטים רצים לי במוח, ונמחקים כל אחד בידי קול אחר.
מה כבר אפשר לומר לה?
כל הידע החינוכי שלי סוגר עלי כמו סורג, ואני נתקלת ונתקלת בו.
גבולות!
באנג!
ילד צריך לדעת את מקומו!
אחח...
לא תוכלי לשנות את המציאות!
אאוץ!
את רק מפתחת בה אשליות!
דייי!!
צודקים אתם כולכם. חכמים ונבונים, אבל שוב להעמיד את מראת העובדות מול עיניה, נשמע לי כמו קלישאה.
אני לא אוהבת לדבר קלישאות.
אני מרימה עיניים לשחור שפרוש מעלינו.
השם, אתה בראת את הילדה הנהדרת הזו. עם כל מה שהיא. אתה ידעת שלא יהיה לה קל.
ואתה מכיר אותי. עם כל מה שאני, והקולות והמחסומים שאיתי.
מה אתה מצפה מהאמא שאני?
מה כבר יש לי לתת לה עכשיו?
מסתכלת ביעלי שלי. עיניה הגדולות נעוצות בנקודה נעלמת, והיא חולמת לה.
ופתאום אני יודעת.
פתאום אני נזכרת בדבר האמיתי, לוקחת נשימה עמוקה, ו...צוללת.
"אם היית מחליטה על היום שלך," אני אומרת ליעלי, "היו לך המון דברים מרתקים לנסות, לא?"
"בטח!" היא מתעוררת, "הייתי בבוקר קמה, מתפללת ואוכלת, ומיד אחר כך הייתי כותבת את ההצגה שהתחלתי לכתוב בחופש. בעשר הייתי עושה הפסקה, ואז הייתי מנסה את ה"אוריגמי דמויות". מאז שקיבלנו אותו מסבתא, עוד לא פתחתי אותו.
אח"כ הייתי עושה שיעור ביאורי תפילה. את זוכרת שהתחלנו אותו לפני שנה וחצי?"
בטח אני זוכרת.
אחרי תקופה של תפילת שמונה עשרה בכיתה, סיפרה לי יעלי ברצינות ודאגה, שהיא לא מתפללת. לא מתפללת? נבהלתי אז מאד. 'מתפללת בפה כן,' היא אמרה לי אז, 'אבל לא בלב.'
אחרי שיחה ארוכה קבענו חברותא לשיעור ביאורי תפילה של בית, 'כי בשל בית הספר מלמדים פירושים ורעיונות לכל מילה, אבל לא מסבירים טוב את העניין או מה הבקשה' כך יעלי של כתה ד', ומאז שהיא מבינה באמת את רוב רובן של המילים שהיא אומרת, הסידור נהיה חבר טוב שלה.
אז עכשיו היא רוצה להמשיך בלימוד עצמאי.
"כן. הוסיפו לנו קטעים אחרי התפילה מאז, והרבה אני לא מבינה."
יעלי ממשיכה לטוות את חלומותיה הורודים.
"אחרי ביאורי תפילה אני מאד רוצה ללמוד לעשות תיקוני תפירה, וגם לבנות ערכה של מערכת השמש בקטן, שכל ילדה תוכל להשתמש בה ולהבין טוב בשיעורי טבע איך הכל עובד."
"תכיני ערכות לכל הכיתה?" אני תמהה, אבל היא לא מתבלבלת.
"אני רק אכין ערכת חומרים, והוראות הכנה, וכל אחת תכין לעצמה את הערכה. זה גם יותר כיף. יותר נעים לצבוע את כוכבי הלכת כמו שאת מחליטה, לא?"
"בטח שכן!" אני מאשרת בהתלהבות.
הילדה עשירה ברעיונות, ואני משתתפת איתה בכל לב. נושא העצמאות בסדר היום נדחק על ידה לקרן זווית.
עולה גם רעיון ההצגה שהיא מתכננת ליום הולדת שישים של סבתא, וגם ריענון מדורי הקו המשפחתי שפתחנו, לה ולאחיותיה.
אנחנו מפטפטות במרץ את פרטי חלומותיה, עד שאני שמה לב לשעה שמתאחרת.
"אז מה עושים יעלי?" השאלה מחזירה אותה אל המציאות, שמחה בהרבה.
"איך נדאג שלא תרגישי ככה גרוע, למרות שרוב היום שלך, לא הולך כמו שהיית בוחרת, והחלומות שלך יצטרכו להתגשם לאט אחר הצהרים, כי חוק חינוך חובה לא הולך כרגע לשום מקום?"
"חינוך ביתי הוא לא נגד חוק חינוך חובה" היא לא פראיירית, אבל קורצת לי מיד כשהיא שומעת את האנחה שלי.
"אני יודעת שאי אפשר אמא. אבל נגיד פעם בחודש לקחת יום חופשי, את מרשה?"
אני מסובבת את הראש מכל מנחות ההורים, כשאני מאשרת את הבקשה.
"ומה עם האוכל? מה לא טוב לך עם מה שאת אוכלת שאת רוצה להחליט לבד?"
" אהם... האוכל לא באמת אכפת לי."
"ובקשר לסדר?"
"למה אני צריכה לסדר מה שלא שייך לי? שכל אחד יהיה אחראי על הדברים שלו, ועל מה שהוא בילגן!"
לוקח לי רק שנייה כדי להבין שאין על מה לדבר.
"לא מותק." אני אומרת "בבית שלנו כולם אחראים להכל.
ככה אבא ואני החלטנו, וכרגע זה ככה. אני אשמח מאד שתקחי אחריות על הבלאגן שלך, אבל זה לא יפטור אותך מלעזור עם בלאגן של אחרים. ובאופן כללי, יעלי, עזרה שאבא ואמא מבקשים, צריכים לתת. אם מבינים את זה, ואם לא."
היא שקטה ומקשיבה.
"ועוד משהו. את תמיד יכולה לדבר על מה שקשה לך. אבל אחרי שעשית מה שביקשו ממך, לא לפני."
יעלי מסתכלת בי ברצינות.
"את חושבת שאני צריכה לבקש מאבא סליחה?" רצינות אחראית בקולה, ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה לענות לה.
"מה שאת מבינה, בובה." אני מחייכת אליה, וכל האהבה שבעולם, גואה בי. "אני בטוחה שזו החלטה שאת יכולה לקבל לגמרי לבד."
חיוך משוחרר מאיר את פניה. היא שמחה כל כך, ונראה כאילו גבהה הרגע באיזה סנטימטר או שניים.
אני נושמת עמוק, ומגלה את הילדה שבתוכי מיישרת גם היא כתפיים, מחבקת את המילים שלי חזק, ומזדקפת.
