הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קדחת של התארגנות לשינה.
ארוחה, מקלחות, קריאת שמע ו'שירת הבקשות' היומית המסמנת את סגירת הערב, וברקע יעלי אחת צייתנית עם פה שמוט בעליבות, ופרצוף שעוד רגע בוכה, אבל מכריז- 'לא'כפת לי!'
סוף סוף שקט מגיזרת הקטנים, ואני מתחילה להירגע, שוכחת כמעט ממצב רוחה של יעלי ושואלת בטבעיות- "זוכרת שתכננו לעשות משהו יחד הערב? אז מה את אומרת? נאפה? או שרצית לשחק משהו?"
"לא י'דעת". רפוי. שמוט. נעלב.
מה לא יודעת? כבר כמה ימים שאנחנו מחכות לשבת יחד, וסוף סוף היום סיכמנו שזה יקרה!
"לא י'דעת. אין לי חשק"
אני מסתכלת לתוך עיניה של יעלי. "מה קורה?"
"קורה שאני לא רוצה להיות בבית הזה! "
"יעלי??"
"כן! אם ככה מעליבים אותי, אני לא צריכה להיות כאן! אני לא רוצה להיות כאן אם צועקים עלי כל היום!"
הופה!
כל העמדות במרכז הבקרה שלי נמתחות לדום.
מה אומרים לילדה בת אחת עשרה, לא ממש גדולה, אבל בכורת הבנות, עם סייסמוגרף רגשי של בת ארבעים, שמכריזה הכרזה כזו?
מחולל ההכרזה הדרמטית עובר מול עיניי, כמו סרט. עניין של שעה בערך לאחור. לא יותר.
יעלי עוברת ליד מכסה הגבינה המלוכלך הזה שזרוק כאן, כאילו הוא לא קיים, או שהיא זו שלא נמצאת כאן עכשיו, ובעלי מתכעס.
"תרימי את המכסה הזה בבקשה." הוא אומר בנימה מבקרת.
"איכס!!! לא אני זרקתי את זה!"
"בכל זאת תרימי את המכסה בבקשה"
הילדה ממשיכה במסלולה בלי לחשוב פעמיים, ואני נושמת בשקט.
מרשה לעצמה לאחרונה קצת יותר מדי.
"הי!" עכשיו בעלי מרים את קולו ממש. נראה שגם הוא סגר ברגע זה במחשבתו את החשבון עם הגברת הצעירה. "תרימי את המכסה הזה הרגע! זה לא משנה מי זרק! רואים כזה דבר על הרצפה, מרימים! הבית לא מזבלה עירונית! נו! תרימי!"
יעלי לא מרימה אבל גם לא זזה משם.
"תרימי את זה יעלי!"
"לא רוצה!"
"יעלי!!" אם בעלי מתערער מהמחאה הגלויה, הרי שהוא מפגין יכולות משחק מרשימות. "תרימי את זה מיד!" הוא אומר בשקט.
"איכס זה מגעיל!! מי שזרק את זה שירים!!" היא מתעקשת, ואני משתאה בתוכי מהאומץ שיש לבחורה, עד שאני רואה את המבטים שהיא מגניבה לכל הצופים. מבטים פגיעים ורגישים. חוששים על כבודה.
"תרימי את זה מיד! הרגע! נו! עכשיו!!!" אהה. זו היתה צעקה שלא מן המניין, וגם יעלי מתקרקעת.
היא מרימה את המכסה בהבעת גועל, ואני יודעת שהסיפור רק התחיל.
ועכשיו, הנה זה בא.
'מצחיק בקושי.' אני רוצה לומר לה, 'את זו שהתחצפת פה לאבא. כן? אפשר לחשוב מה ביקשו ממך! ומה כבר קרה! צעקו עלייך! ביזו את כבודה של הנסיכה!! וככה את מתייחסת לזמן שפיניתי לך ברצון טוב כלכך? יפה מאד באמת.'
רוצה, ושותקת.
מכירה את יעלי שלי.
מלאת רגש ועדינה, אצילית אפילו, ותמיד כנה. לא הילדה שתצעק זאב זאב בשביל הרייטינג.
ומכירה גם אותי.
כדור עגול וכבד מתיישב לו יפה מעל הסרעפת שלי.
אין לי כח, השם.
אין לי כח להיות עכשיו טובה ומכילה, ולשמוע אותה ולהקשיב, ולהסביר בעדינות ובנחישות שקטה.
אין לי כח לנסות, ולהיתקל בבאנגים קולניים בגבולות הפנימיים שלי,
והנה הם כבר כאן, אומרים את דברם.
המחסום הראשון משלב ידיים באטימות, משקפי שמש על אפו.
אל תתייחסי. שטויות. היא לא באמת מתכוונת לזה.
אני מסובבת אותו בעדינות לאחור, ומסתכלת ליעלי בעיניים.
"נעלבת שאבא כעס עלייך?"
"כן!" הכעס מנסה להסתיר את העלבון הצורב, אבל שתי דמעות שפותחות את הזרם, הורסות לו את ההצגה.
"כולם הסתכלו עליי! למה צריך לצעוק עליי לפני כולם?"
השני שמצטרף שורק בבוז. והציניות שבקולו כמעט ומדביקה אותי.
כוולללםם! אפשר לחשוב שביזו אותך בכיכר העיר!
שששה! אני מהסה אותו, מושיטה יד ליעלי.
אבל יעלי לא רוצה. משיכת כתפיים היא כל מה שהיא מוכנה לתרום לשיחה הנלבבת הזו. ואחרי רגע גם את המשפט הבא:
"לא בא לי להיות פה! לא רוצה להיות בבית הזה. אני הולכת!"
תעמידי אותה במקום עכשיו! כועס הבא בתור. והעשן שיוצא לו מהאוזניים מפחיד אפילו אותי.
תראי לה את הכיוון! מאיפה היא מביאה את הדיבורים האלו? ועוד ככה לדבר על אבא עם אמא?
הוא מאגרף את כפות ידיו, מנסה לשלוט ברעד שתקף אותו, ולהשתלט על החרדה.
אני נושמת איתו ביחד שלוש נשימות עמוקות, ומנחה אותו לתרגל יוגה.
"לבד? לאן?"
פתאום השם נותן לי מתנה, ויש שקט מכל הכיוונים. כל המחסומים שלי עומדים בפריז, ונמרחים על הקירות כמו רקע.
"לא יודעת. החוצה. כן. לבד." נוקשה ומריר.
"טוב, מותק. תלכי." אני אומרת לה. "אבל תשמרי על עצמך. כן? ורק פה ברחוב." אני מלהגת לי, כאילו מדובר בארבע אחר הצהריים ולא בתשע ארבעים בערב.
מה את חושבת שאת עושה?? מרכז השליטה שלי מתעורר לחיים, ואני משכיבה אותו לישון בחזרה. משהו בי רגוע ויודע שהכל יהיה בסדר.
"ברור" ככה יעלי, ואני רואה שהתנוחה שלה כבר טיפטיפה רפויה.
היא מתקרבת לדלת הבית, והשם שולח לי עוד מתנה, אז אני לוקחת.
"מתי את חוזרת, בובה?" אני שואלת באגביות נעימה, ויעלי מושכת שוב בכתפיה, כמה שהתנועה הזו אחרת עכשיו.
"לא י'דעת".
"רבע שעה תספיק לך?" שוב השאלה שקטה, ואני מביטה אל תוכי, משתאה מהיעדר המתח.
"נראה לי שכן." פינג.
"יש לך שעון?" פונג.
"אני אקח." פינג.
"טוב. תשמרי על עצמך." פונג. ומתנה אחרונה חביבה נוחתת היישר אל לשוני. "את בטוחה שאת רוצה לצאת לבד?"
יעלי מתלבטת רק לשבריר של רגע.
"אממ... לא. את יכולה לבוא איתי, אמא?"
"תסדרי פה צ'יק צ'ק את המטבח, ואני אבדוק מה התוכניות של אבא," ככה אני, ויעלי ממהרת למטבח.
"יש לי פה הזמנה חשובה לשיחה אישית בתוך טיול פרטי," אני קורצת לבעלי בשובבות, ויעלי נדרכת מבלי משים.
"זה מתאים לך?"
אבא מסתכל על יעלי, ויעלי מסתכלת על אבא.
חוט של מתח חוצה את פניה.
"לכו לחיים ולשלום!" הוא מכריז, והיא נושמת לרווחה.
"ונא לרשום נקודות חשובות! אני רוצה לשמוע הכל אחר כך!" הוא מנופף למולה באצבעו, ויעלי מרשה לעצמה לצחקק, מידרדרת את המדרגות במהירות, ידה בתוך ידי, אל החושך והאויר הליילי המלטף.
אם הגעתם עד כאן, מרגישה בנוח לבקש ביקורררתתת!!!
ארוחה, מקלחות, קריאת שמע ו'שירת הבקשות' היומית המסמנת את סגירת הערב, וברקע יעלי אחת צייתנית עם פה שמוט בעליבות, ופרצוף שעוד רגע בוכה, אבל מכריז- 'לא'כפת לי!'
סוף סוף שקט מגיזרת הקטנים, ואני מתחילה להירגע, שוכחת כמעט ממצב רוחה של יעלי ושואלת בטבעיות- "זוכרת שתכננו לעשות משהו יחד הערב? אז מה את אומרת? נאפה? או שרצית לשחק משהו?"
"לא י'דעת". רפוי. שמוט. נעלב.
מה לא יודעת? כבר כמה ימים שאנחנו מחכות לשבת יחד, וסוף סוף היום סיכמנו שזה יקרה!
"לא י'דעת. אין לי חשק"
אני מסתכלת לתוך עיניה של יעלי. "מה קורה?"
"קורה שאני לא רוצה להיות בבית הזה! "
"יעלי??"
"כן! אם ככה מעליבים אותי, אני לא צריכה להיות כאן! אני לא רוצה להיות כאן אם צועקים עלי כל היום!"
הופה!
כל העמדות במרכז הבקרה שלי נמתחות לדום.
מה אומרים לילדה בת אחת עשרה, לא ממש גדולה, אבל בכורת הבנות, עם סייסמוגרף רגשי של בת ארבעים, שמכריזה הכרזה כזו?
מחולל ההכרזה הדרמטית עובר מול עיניי, כמו סרט. עניין של שעה בערך לאחור. לא יותר.
יעלי עוברת ליד מכסה הגבינה המלוכלך הזה שזרוק כאן, כאילו הוא לא קיים, או שהיא זו שלא נמצאת כאן עכשיו, ובעלי מתכעס.
"תרימי את המכסה הזה בבקשה." הוא אומר בנימה מבקרת.
"איכס!!! לא אני זרקתי את זה!"
"בכל זאת תרימי את המכסה בבקשה"
הילדה ממשיכה במסלולה בלי לחשוב פעמיים, ואני נושמת בשקט.
מרשה לעצמה לאחרונה קצת יותר מדי.
"הי!" עכשיו בעלי מרים את קולו ממש. נראה שגם הוא סגר ברגע זה במחשבתו את החשבון עם הגברת הצעירה. "תרימי את המכסה הזה הרגע! זה לא משנה מי זרק! רואים כזה דבר על הרצפה, מרימים! הבית לא מזבלה עירונית! נו! תרימי!"
יעלי לא מרימה אבל גם לא זזה משם.
"תרימי את זה יעלי!"
"לא רוצה!"
"יעלי!!" אם בעלי מתערער מהמחאה הגלויה, הרי שהוא מפגין יכולות משחק מרשימות. "תרימי את זה מיד!" הוא אומר בשקט.
"איכס זה מגעיל!! מי שזרק את זה שירים!!" היא מתעקשת, ואני משתאה בתוכי מהאומץ שיש לבחורה, עד שאני רואה את המבטים שהיא מגניבה לכל הצופים. מבטים פגיעים ורגישים. חוששים על כבודה.
"תרימי את זה מיד! הרגע! נו! עכשיו!!!" אהה. זו היתה צעקה שלא מן המניין, וגם יעלי מתקרקעת.
היא מרימה את המכסה בהבעת גועל, ואני יודעת שהסיפור רק התחיל.
ועכשיו, הנה זה בא.
'מצחיק בקושי.' אני רוצה לומר לה, 'את זו שהתחצפת פה לאבא. כן? אפשר לחשוב מה ביקשו ממך! ומה כבר קרה! צעקו עלייך! ביזו את כבודה של הנסיכה!! וככה את מתייחסת לזמן שפיניתי לך ברצון טוב כלכך? יפה מאד באמת.'
רוצה, ושותקת.
מכירה את יעלי שלי.
מלאת רגש ועדינה, אצילית אפילו, ותמיד כנה. לא הילדה שתצעק זאב זאב בשביל הרייטינג.
ומכירה גם אותי.
כדור עגול וכבד מתיישב לו יפה מעל הסרעפת שלי.
אין לי כח, השם.
אין לי כח להיות עכשיו טובה ומכילה, ולשמוע אותה ולהקשיב, ולהסביר בעדינות ובנחישות שקטה.
אין לי כח לנסות, ולהיתקל בבאנגים קולניים בגבולות הפנימיים שלי,
והנה הם כבר כאן, אומרים את דברם.
המחסום הראשון משלב ידיים באטימות, משקפי שמש על אפו.
אל תתייחסי. שטויות. היא לא באמת מתכוונת לזה.
אני מסובבת אותו בעדינות לאחור, ומסתכלת ליעלי בעיניים.
"נעלבת שאבא כעס עלייך?"
"כן!" הכעס מנסה להסתיר את העלבון הצורב, אבל שתי דמעות שפותחות את הזרם, הורסות לו את ההצגה.
"כולם הסתכלו עליי! למה צריך לצעוק עליי לפני כולם?"
השני שמצטרף שורק בבוז. והציניות שבקולו כמעט ומדביקה אותי.
כוולללםם! אפשר לחשוב שביזו אותך בכיכר העיר!
שששה! אני מהסה אותו, מושיטה יד ליעלי.
אבל יעלי לא רוצה. משיכת כתפיים היא כל מה שהיא מוכנה לתרום לשיחה הנלבבת הזו. ואחרי רגע גם את המשפט הבא:
"לא בא לי להיות פה! לא רוצה להיות בבית הזה. אני הולכת!"
תעמידי אותה במקום עכשיו! כועס הבא בתור. והעשן שיוצא לו מהאוזניים מפחיד אפילו אותי.
תראי לה את הכיוון! מאיפה היא מביאה את הדיבורים האלו? ועוד ככה לדבר על אבא עם אמא?
הוא מאגרף את כפות ידיו, מנסה לשלוט ברעד שתקף אותו, ולהשתלט על החרדה.
אני נושמת איתו ביחד שלוש נשימות עמוקות, ומנחה אותו לתרגל יוגה.
"לבד? לאן?"
פתאום השם נותן לי מתנה, ויש שקט מכל הכיוונים. כל המחסומים שלי עומדים בפריז, ונמרחים על הקירות כמו רקע.
"לא יודעת. החוצה. כן. לבד." נוקשה ומריר.
"טוב, מותק. תלכי." אני אומרת לה. "אבל תשמרי על עצמך. כן? ורק פה ברחוב." אני מלהגת לי, כאילו מדובר בארבע אחר הצהריים ולא בתשע ארבעים בערב.
מה את חושבת שאת עושה?? מרכז השליטה שלי מתעורר לחיים, ואני משכיבה אותו לישון בחזרה. משהו בי רגוע ויודע שהכל יהיה בסדר.
"ברור" ככה יעלי, ואני רואה שהתנוחה שלה כבר טיפטיפה רפויה.
היא מתקרבת לדלת הבית, והשם שולח לי עוד מתנה, אז אני לוקחת.
"מתי את חוזרת, בובה?" אני שואלת באגביות נעימה, ויעלי מושכת שוב בכתפיה, כמה שהתנועה הזו אחרת עכשיו.
"לא י'דעת".
"רבע שעה תספיק לך?" שוב השאלה שקטה, ואני מביטה אל תוכי, משתאה מהיעדר המתח.
"נראה לי שכן." פינג.
"יש לך שעון?" פונג.
"אני אקח." פינג.
"טוב. תשמרי על עצמך." פונג. ומתנה אחרונה חביבה נוחתת היישר אל לשוני. "את בטוחה שאת רוצה לצאת לבד?"
יעלי מתלבטת רק לשבריר של רגע.
"אממ... לא. את יכולה לבוא איתי, אמא?"
"תסדרי פה צ'יק צ'ק את המטבח, ואני אבדוק מה התוכניות של אבא," ככה אני, ויעלי ממהרת למטבח.
"יש לי פה הזמנה חשובה לשיחה אישית בתוך טיול פרטי," אני קורצת לבעלי בשובבות, ויעלי נדרכת מבלי משים.
"זה מתאים לך?"
אבא מסתכל על יעלי, ויעלי מסתכלת על אבא.
חוט של מתח חוצה את פניה.
"לכו לחיים ולשלום!" הוא מכריז, והיא נושמת לרווחה.
"ונא לרשום נקודות חשובות! אני רוצה לשמוע הכל אחר כך!" הוא מנופף למולה באצבעו, ויעלי מרשה לעצמה לצחקק, מידרדרת את המדרגות במהירות, ידה בתוך ידי, אל החושך והאויר הליילי המלטף.
אם הגעתם עד כאן, מרגישה בנוח לבקש ביקורררתתת!!!
Reactions: שיוותי ה’ לנגדי תמיד, ללי99, אקורד ועוד 29 משתמשים32 //