כן, כמו כולם, אנחנו מרגישים שיש פה משהו,
שה' עשה פה משהו גדול, משהו שיזעזע אותנו, שיעורר אותנו,
כמו רבים, ציפינו בליל הסדר, נו, א ביסלה איזה תקיעה ככה שתחריד ותקרע את השמיים, איזה אור יקרות שיאיר בשמיי הליל,
ו... התאכזבנו.
שוב התאכזבנו.
2000 שנות גלות.
אולי עכשיו זה הסוף???
אולי כל מה שה' מחכה זה לעוד תפילה מלב טהור שלי שלך...
אולי לאיזה קבלה טובה, כן, משהו קטן שאנחנו נוכל לעמוד בזה,
דיייי,
לא רוצים לחזור לשיגרה,
לא רוצים שסך הכל מה שישאר מהתקופה הזאת, זה עוד כמה שורות בתו"י שבנותינו ונכדותינו יצטרכו לשנן למבחן.
לא רוצים שכל אלו יקירינו שחלו, לנפטרו, יהיה לחינם.
לא רוצים שתוך שבוע מאז שנחזור לשיגרה, נפטפט עצמינו לדעת 'מי זוכר שהיה קרונה רק לפני שבוע...'
הלזה התכוון ה' ??
אולי כל מה שנשאר לבניין הבית זו האבן הקטנה, ועכשיו באמת יותר מתמיד, זו שלי שלך?
פיתחו לי פתח כחודו של מחט - זו לא קישלאה,
כל אחד באשר הוא שם, יכול קצת להתנועונע קצת להתרומם,
רק להראות לה', לא, זה לא נוח לי איפה שאני נמצא,
אני יכול יותר מזה, אני רוצה יותר מזה,
אבל קשה לי,
אז, אנא תראה, שם מלמעלה, אותי הקטן, אני רוצה, כן, באמת אני רוצה,
אני עושה משהו קטן בשבילך,
מתוך אהבתי אליך,
מגעגועיי,
אז, בבקשה ראה זאת שזה החוד של המחט שלי!!
כל אחד מכיר בעצמו, במה הוא יכול להתרומם, במה הוא מחליט, שלפה אני לא נכנס, שלפה אני משתדל, כאן אני יותר לא ידבר בביתך, ועוד ועוד...
דווקא עכשיו שאנו לבד... אין מטשטשים ומפריעים...
יש את הלב, ויש את עומק הלב...
איננו רוצים שוב לחזור לחיים הרגילים, להסתה, לבנקים, למשכנתא, לחובות, עבודה, לימודים, ולסחרור....
אנחנו תמיד יודעים להפסיד,
מאז אדם הראשון, אילו היה מחכה עוד שעה, עד שבת, איך החיים שלנו היו עכשיו?
אח"כ במדבר, אילו היינו מחכים למשה, עוד שעה עד סוף השעה השישית, איך החיים שלנו היו עכשיו?
כל פעם שקוראים זאת בתורה, זה פשוט מתסכל, לא,
ואם היינו שם, ומספרים להם, אנא חכו רגע,
אתם יודעים כמה סבל, כמה צרות, כמה הרוגים טבוחים אתם תמנעו, רק בגלל שאתם מחכים,
נראה לכם שהם לא היו מחכים?
איננו רוצים שכמו שהיה אז, אחרי מלחמת ששת הימים, שוב הפסדנו, אמרו גדולי ישראל שאילמאליי הכוחי ועוצם ידי שהיה אז משיח צדקנו היה פה, אז כך גם אנו לא רוצים שיגידו עלינו שרק בגלל איזה פספוס הפסדנו אותו שוב...
אינני מחולמיי חלומות או צועקי הרחובות משיח עכשיו,
בדיוק לפני חודש פלוס, חשבתי,
איך שייך בדורינו, מה שהגמ' בשבת כותבת "אילמאליי שמרו בנ" י שתי שבתות מיד נגאלין"..
והנה, פתאום, הכל שבת נדם,
כל הפרהסיה פה במדינת ישראל ( בדברים שבצינעה אין ערבות הדדית כידוע, ואפשר להוסיף, שמכיוון שאנו בבידוד, אז, הכל חשיב לגבינו דברים שבצינעה... ),
נו, זו לא רגע היסטורי???
כולנו מרגישים, שיש עת רצון, שיש פה משהו שלא היה אף פעם... שה' מצפה למשהו מאיתנו והוא חמקמק...
אז, אולי אחת ולתמיד??
וזהו??
כולנו חווינו את ההדרדרות במדרון, כן של כולם.
בין אלו במאה שערים שהם השתנו במה שהם תמיד היו רגילים...
בין אלו ואחרים, בצניעות, בטיולים, בעולם הזה, בסרטים, בסדרות... על חרדים במובן....
בשיח שאבותינו וסבינו היו מתפלצים ממנו,
אני בטוח שלכל אחד היה מחשבה, מה יהיה עם ילדינו, איך הם עוד 10 20 שנה יוכלו לחיות פה על אדניי התורה והיראה, איך אני אשלח אותם לישיבה בלב שקט, האם ליבי יהיה שקט?
דיברתם עם בחור בישיבה גדולה לאחרונה?
לא מפחיד?
אז, יותר מפחיד זה לדעת שה' לא יתן לזה לקרות,
ה' דואג לעם שלו, לא תשתכח מפי זרעו" נאמר גם על יראת שמיים.
אז מה מפחיד?
הדרך, כן, הדרך שה' יעשה את זה, שזה לא יהיה כואב מידיי, בעצם שלא יהיה כואב בכלל.
אז אולי עכשיו, זוהי ההזדמנות שלנו??
[ניתן כמובן לשתף, להוסיף כאן שמות לתפילה, קבלות טובות...]
הנושאים החמים
