שיתוף - לביקורת לא רק בציור

[אינפרא]

היא לא מחשיבה את עצמה כציירת. הציור הערב לעין ביותר שלה היה מגוון רחב של צבעי פסטל מרוחים ללא מרווח מיותר של לבן, 'קשקושים' בשפה המעודנת.
היא לא חושבת שניחנה בכשרון שכזה, וזה גם כלל לא אכפת לה. אבל כאשר היא רואה שהמצב בבית על סף פיצוץ, והתעסוקה ממשמשת מלבוא ליד פתח הבית היא מבינה שעליה לעשות מעשה.
ילדיה אוהבים לצבוע בצבעי מים וגואש, ועל אף חסרונם הברור של הנ"ל היא מספקת תעסוקה לא רעה לזמן בלתי מוגבל. אך כאשר היא מבחינה שעל אדן החלון פרוסים לרווחה ציורים עליזים היא מבינה שאיחרה את המועד. סימני גואש כבר היו מרוחים על כל פינה וזוית אפשרית, וסימני קוצר רוח ושעמום מהסוג הקיצוני הוכיחו לה שהזמן המוגבל חלף זה מכבר.
"מי הרשה?" קוצר רוח נשמע בקולה. "אתם צריכים לבקש רשות!" ראשים מושפלים מולה, אך סנטר מחודד אחד מראה לה את אחראי לשכת הציור ללא אישור. "חשבתי", הוא ממצמץ במבוכה, "שאת תרשי. היה משעמם, ויהודית אמרה שצבעי הגואש מאוכסנים למעלה, ויש מגוון רחב של דפים על השיש במטבח, אז לא עמדנו בפיתוי, וציירנו מהר לפני שתשימי לב".
קל לכעוס, אך היא נושכת את לשונה, שפתיה אדוקות. "זה לא יקרה יותר, נכון?" הנהון נמרץ מבהר לה שהמסר נקלט, אך התוכנית צריכה להיגנז, במה עוד אפשר להעסיק חבורת שובבים קטנים?
"רוצים לצייר?" היא ספונטנית, מגישה ערימה עבה של דפים, פורסת אותם על הרצפה המאובזרת בשלל חפצים. הם נוהרים לעברה, מתישבים בנינוחות עד כמה שאפשר ומתחילים לקשקש, כל אחד בהתאם לרמתו.
"מה אפשר לצייר?" יהודית מייללת, עיפרון מיותם תחוב בידיה הקטנות. "אפשר לצייר בית! בית עם עצים ופרחים, את אוהבת פרחים, נכון?" היא מחליקה את הדף המיותם. אך יהודית רק נותרת קפואה במקומה, אינה חשה לצייר את בית חלומותיה.
"אני לא יודעת!" היא מייללת, "אמא יודעת לצייר, את תראי לי!" איך? היא לא יודעת לצייר, והציורים שלה נראים ברמת גנון, ולא של אמא מכובדת שמנהלת חברה מוצלחת ומניבה רווחים נאים.
אך יהודית רוצה...
בקווים דקים היא מעטרת את הדף החיור, מוסיפה פה ושם פרחים עדינים, מגישה את הדף ליהודית. שתצבע.
הבית אמנם אינו נראה פרי עטה של ציירת מחוננת, אך היא לא הקטינה את עצמה.
כי גם אם ציוריה אינם מושלמים, היא העזה לצייר ולבקוע את הבועה של 'לא יכולה', ופרצה קדימה.
כי זה לא רק בציור.