"להודות ולהלל" - אשכול סיפורי השגחה פרטית

[yonatanr]

לרגל "זאת חנוכה" חג ההודאה לה' על נסיו ונפלאותיו, מוזמנים סופרי וסופרות פורום כתיבה להשחיז את עטם, ולספר סיפורי השגחה פרטית שקרו להם, או ששמעו מכלי ראשון.

 

[נס שאני כאן]

שעת ערב, הילדים כבר עייפים
הייתי עסוקה בחדר, הילדים ניצלו את המוסחות שלי וקיפצו על המיטות בעליזות מרובה
שרוליק, בן השנתיים, עשה גלגולי ראש מרשימים
הגדולים עודדו אתו וצחקו בהנאה למראה הגוף הקטן שמתהפך בזריזות על המיטה
אבל השמחה לא ערכה הרבה זמן
באחד הגילגולים, שרוליק החמוד פיספס את הכיוון והתגלגל לכיוון שולי המיטה
למרבה המזל והסייעתא דשמיא, היה שם בקצה, כרית גדולה שלקחו ממשענת הספה
שרוליק גרר בגופו הקטן את הכרית, משך אותה לכיוון הריצפה, והתגלגל בעקבותיה
גופו נשאר תלוי באויר, רגליו מתנפנפות וראשו מונח על הכרית
שמעתי צרחות ופניתי לכיוון, אני רואה את המחזה ותופסת את הקטנצ'יק
מרימה אותו ומחבקת בחום, שואלת אותו, איפה קיבלת מכה?
הוא עונה לי במתיקות, בשכל
ככה לימדה אותו אחותה הגדולה, שזה מה שיש שם,
לכל שאלה ששואלים אותו, מה יש לך ומצביעים על הראש, הוא עונה שכל
התלהבתי בשמחה ונישקתי באהבה
איזה יופי שיש לך שכל, ב"ה שקיבלת מכה
מראה שיש לך ראש
שהוא מלא בשכל
והמתיקות מעל הכל
לא נגמרת!!!!!!!!!
תודה על הנפילה המבוקרת
על הכרית
בצורה הכי מוצלחת שיכולה להיות
בצורה שמרה לנו שיש השגחה עליונה
תודה לך ה'

 

[ארבע]

באחד מימי החנוכה נסענו אל אחד הריכוזים החרדיים, למען נחוג ברב עם את ערב הלביבות המשפחתי.

העזר כנגד ואנוכי, למודי מלחמה ושבעי קרבות, מייחלים ליום בו ימציא אי מי איזה סם הרדמה פלאי שיפיל תנומה על צאצאינו בעת נסיעות ויקיץ אותם רעננים, שמחים וטובי לב רק כאשר כל המשפחה פרקה את עצמה ואת מטענה מהאוטובוס ומבגאז'ו. כל עוד זה לא קורה, אנו משתדלים ככל הניתן למעט בנסיעות, ולו כדי לחסוך מעל ראשינו קפידות של נוסעים שאיתרע מזלם להתקבץ עמנו (עם נשאי גנינו, אנחנו כשלעצמנו דווקא די מחונכים ומנומסים) תחת אותה קורת גג ניידת.

כללו של דבר, נסיעה נחשבת אצלנו כחוויה סיוטית מן המעלה הראשונה, ואף נסיעתנו האמורה לעיל לא נפקדה מהכלל.

טרוטי עיניים וסחוטים ירדנו אל הכפור המקפיא, רק כדי לגלות שתא המטען של האוטובוס ריק מכל, ועגלת התאומים שלנו איננה כי לקח אותה האלוקים, או גנב, או לך תדע מי. התחנה היתה ממוקמת במרחק מה מבית גיסתי, וכך הילכנו המומים ומעוייפים עם צמד תאומים קופצניים ונלהבים (הלו? איך נשאר לכם כח אחר תשפוכת האנרגיה הבלתי נלאית באוטובוס?), תאבי ריצות בעיקר לכבישים. הלוך נלך ובכה את העגלה היקרה ז"ל, המסע וטראומת הנסיעה, שטרם השתחררנו המנה.

סאת ייסורינו לא תמה בזאת. לאחר שהעפלנו רגלית עד לקומה הרביעית גילינו שהסלון זעיר הממדים אמור לאכלס שבט של שלושה עשר צאצאים, מחציתם נשואים, בני זוגם וטפם, טפו טפו טפו.

על השיש הצפוף זנחתי כבוד את תרומתי הגסטרונומית לערב, התבנית המהבילה לשעבר, שאך בנס צלחה את תלאות הנסיעה. החשתי ילדי לכיוון בני דודיהם, למען יעמיקו קשרי משפחה, ומיהרתי להימלט מן הזירה ביחד עם אישי. המטרה המוצהרת: חיפוש העגלה, אולי מישהו הוריד אותה באחת התחנות הקודמות. המטרה התת קרקעית - לנשום חמצן רענן מעט יותר מזה שחולקים עם לפחות עשרים איש (כי יתר המוזמנים עדיין לא הגיעו). בעברית פשוטה - לברוח.

האמינו לי, זהו הנס הראשון שארע לנו באותו הערב, ואני חושבת שהוא עולה על הנס שיבוא בעקבותיו. כבר תקופה ארוכה מאד שלא יצא לנו לשהות בצוותא לבדנו, בלי פעוט שמושך בחצאיתי או מקרקף לאבא שלו את הכיפה בידו האחת ובשנייה מפרק את פלאפונו לגורמיו. אגב, היות שמדובר בתאומים, הרבה פעמים הם עושים זאת בו זמנית, כל אחד מתעלק על הורה אחר וכך הם מתעללים בנו שווה בשווה.

צינת הלילה הנעימה לנו את הדרך הלא קצרה. נעצרנו בכל תחנה, סוקרים היטב את צדדיה ומבואותיה, מנסים לאתר גם פתק של 'השבת אבדה', אבל לא, תקוותנו נכזבה פעם אחר פעם.

בדרכנו חזור, ככל שהתקרבנו אל בית המשתה, לבנו החל שוקע יותר ויותר. לא היה לנו מצב רוח לאיש. ההמולה היתה גדולה מכפי מידתנו, וצער אבדן העגלה הוסיף אף הוא את משקלו. רק בשבוע הקודם תרמתי למשפחה נזקקת עגלת תאומים רזרבית שהיתה ברשותי, וכעת אף עגלה חלופית לא היתה לי. הגם שאיני צדיקה כלל ועיקר צף בי סיפורו של רבי נחוניה חופר שיחין, וצער עמוק נצטערתי.

לא נותר לנו זמן רב כדי לבלות ב"מסיבה". רק עלינו, וכבר נאלצנו לרדת עם כל הפמליה כדי להספיק את האוטובוס שיובילנו הביתה. חשנו אל התחנה רק כדי לגלות - מעשה שטן! - שהחמצנוהו, וכעת נגזר עלינו להמתין במשך למעלה משעה לאוטובוס הבא.

אווירת הנכאים פסחה כליל על הגדוד הצעיר שלנו. הזאטוטים קיפצו מן המדרכה אל הכביש וחזרה והגדולות גמרו אומר בשיר מזמור לנצח בקולות זיוף מחרישי אוזן על חנוכת המזבח ועל היוונים שנקבצו עלינו (אמא, זה בטח אנטיוכוס שגנב לנו את העגלה, נאום בת הארבע). ככה לבלות איתם שעה פלוס? החלפנו מבטים מיואשים.

בואי נלך עם הילדים לתחנה הבאה וההליכה תעביר את הזמן, יעץ הבעל שהמרדף אחר הקטנים היה עליו לזרא. וכך נדדנו לנו מתחנה לתחנה, עושים אתנחתא קצרה להפוגת מנוחה על הספסל וממשיכים הלאה.

ויהי מקץ שלוש תחנות-הפוגות, בעודנו מחליטים שזו התחנה האחרונה להלילה ומכאן לא נידוד עוד, ניגש אלינו זוג ושאלתו בפיו: האם איבדתם במקרה עגלת תאומים? קפצנו ממקומנו בהתרגשות. התברר כי הזוג דנן נסע עימנו בהלוך. העגלה שלנו נותרה בידו לאחר שרוקן את תא המטען בבואו לפלס לו דרך למטענו שלו. נהג האוטובוס הפליג לדרכו בטרם היה סיפק ביו להשיב את עגלת תאומינו לבגאז'.

ההשגחה הפרטית הביאה אותנו להחמיץ את האוטובוס הקודם והדידה אותנו אל אותה תחנה ספציפית, כדי שנפגוש במקום הנכון ובשעה הנכונה את משיבי אבדתנו.

נ.ב. כבר בראשיתה של הדרך חזור נרדמו מלאכינו הקטנים, וקול נשימותיהם היה לנו לשיר משיב נפש.

 

[ביזנסטורי - אילה]

בהשגחה פרטית מופלאה
נשפך לי הקפה על הניירת.

בהשגחה מדוייקת ואינסופית
נקרעה לי השרשרת.

בהשגחתו וברצונו יתברך
העירו אותי באשמורת.

בהשגחה של רחמים וחסד
הפכתי למשוררת.

ז"ל הניירת, התכשיט והלילה.
יהי זכרם ברוך.

 

[RACHELIZ]

באחד מימי החנוכה נסענו אל אחד הריכוזים החרדיים, למען נחוג ברב עם את ערב הלביבות המשפחתי.

העזר כנגד ואנוכי, למודי מלחמה ושבעי קרבות, מייחלים ליום בו ימציא אי מי איזה סם הרדמה פלאי שיפיל תנומה על צאצאינו בעת נסיעות ויקיץ אותם רעננים, שמחים וטובי לב רק כאשר כל המשפחה פרקה את עצמה ואת מטענה מהאוטובוס ומבגאז'ו. כל עוד זה לא קורה, אנו משתדלים ככל הניתן למעט בנסיעות, ולו כדי לחסוך מעל ראשינו קפידות של נוסעים שאיתרע מזלם להתקבץ עמנו (עם נשאי גנינו, אנחנו כשלעצמנו דווקא די מחונכים ומנומסים) תחת אותה קורת גג ניידת.

כללו של דבר, נסיעה נחשבת אצלנו כחוויה סיוטית מן המעלה הראשונה, ואף נסיעתנו האמורה לעיל לא נפקדה מהכלל.

טרוטי עיניים וסחוטים ירדנו אל הכפור המקפיא, רק כדי לגלות שתא המטען של האוטובוס ריק מכל, ועגלת התאומים שלנו איננה כי לקח אותה האלוקים, או גנב, או לך תדע מי. התחנה היתה ממוקמת במרחק מה מבית גיסתי, וכך הילכנו המומים ומעוייפים עם צמד תאומים קופצניים ונלהבים (הלו? איך נשאר לכם כח אחר תשפוכת האנרגיה הבלתי נלאית באוטובוס?), תאבי ריצות בעיקר לכבישים. הלוך נלך ובכה את העגלה היקרה ז"ל, המסע וטראומת הנסיעה, שטרם השתחררנו המנה.

סאת ייסורינו לא תמה בזאת. לאחר שהעפלנו רגלית עד לקומה הרביעית גילינו שהסלון זעיר הממדים אמור לאכלס שבט של שלושה עשר צאצאים, מחציתם נשואים, בני זוגם וטפם, טפו טפו טפו.

על השיש הצפוף זנחתי כבוד את תרומתי הגסטרונומית לערב, התבנית המהבילה לשעבר, שאך בנס צלחה את תלאות הנסיעה. החשתי ילדי לכיוון בני דודיהם, למען יעמיקו קשרי משפחה, ומיהרתי להימלט מן הזירה ביחד עם אישי. המטרה המוצהרת: חיפוש העגלה, אולי מישהו הוריד אותה באחת התחנות הקודמות. המטרה התת קרקעית - לנשום חמצן רענן מעט יותר מזה שחולקים עם לפחות עשרים איש (כי יתר המוזמנים עדיין לא הגיעו). בעברית פשוטה - לברוח.

האמינו לי, זהו הנס הראשון שארע לנו באותו הערב, ואני חושבת שהוא עולה על הנס שיבוא בעקבותיו. כבר תקופה ארוכה מאד שלא יצא לנו לשהות בצוותא לבדנו, בלי פעוט שמושך בחצאיתי או מקרקף לאבא שלו את הכיפה בידו האחת ובשנייה מפרק את פלאפונו לגורמיו. אגב, היות שמדובר בתאומים, הרבה פעמים הם עושים זאת בו זמנית, כל אחד מתעלק על הורה אחר וכך הם מתעללים בנו שווה בשווה.

צינת הלילה הנעימה לנו את הדרך הלא קצרה. נעצרנו בכל תחנה, סוקרים היטב את צדדיה ומבואותיה, מנסים לאתר גם פתק של 'השבת אבדה', אבל לא, תקוותנו נכזבה פעם אחר פעם.

בדרכנו חזור, ככל שהתקרבנו אל בית המשתה, לבנו החל שוקע יותר ויותר. לא היה לנו מצב רוח לאיש. ההמולה היתה גדולה מכפי מידתנו, וצער אבדן העגלה הוסיף אף הוא את משקלו. רק בשבוע הקודם תרמתי למשפחה נזקקת עגלת תאומים רזרבית שהיתה ברשותי, וכעת אף עגלה חלופית לא היתה לי. הגם שאיני צדיקה כלל ועיקר צף בי סיפורו של רבי נחוניה חופר שיחין, וצער עמוק נצטערתי.

לא נותר לנו זמן רב כדי לבלות ב"מסיבה". רק עלינו, וכבר נאלצנו לרדת עם כל הפמליה כדי להספיק את האוטובוס שיובילנו הביתה. חשנו אל התחנה רק כדי לגלות - מעשה שטן! - שהחמצנוהו, וכעת נגזר עלינו להמתין במשך למעלה משעה לאוטובוס הבא.

אווירת הנכאים פסחה כליל על הגדוד הצעיר שלנו. הזאטוטים קיפצו מן המדרכה אל הכביש וחזרה והגדולות גמרו אומר בשיר מזמור לנצח בקולות זיוף מחרישי אוזן על חנוכת המזבח ועל היוונים שנקבצו עלינו (אמא, זה בטח אנטיוכוס שגנב לנו את העגלה, נאום בת הארבע). ככה לבלות איתם שעה פלוס? החלפנו מבטים מיואשים.

בואי נלך עם הילדים לתחנה הבאה וההליכה תעביר את הזמן, יעץ הבעל שהמרדף אחר הקטנים היה עליו לזרא. וכך נדדנו לנו מתחנה לתחנה, עושים אתנחתא קצרה להפוגת מנוחה על הספסל וממשיכים הלאה.

ויהי מקץ שלוש תחנות-הפוגות, בעודנו מחליטים שזו התחנה האחרונה להלילה ומכאן לא נידוד עוד, ניגש אלינו זוג ושאלתו בפיו: האם איבדתם במקרה עגלת תאומים? קפצנו ממקומנו בהתרגשות. התברר כי הזוג דנן נסע עימנו בהלוך. העגלה שלנו נותרה בידו לאחר שרוקן את תא המטען בבואו לפלס לו דרך למטענו שלו. נהג האוטובוס הפליג לדרכו בטרם היה סיפק ביו להשיב את עגלת תאומינו לבגאז'.

ההשגחה הפרטית הביאה אותנו להחמיץ את האוטובוס הקודם והדידה אותנו אל אותה תחנה ספציפית, כדי שנפגוש במקום הנכון ובשעה הנכונה את משיבי אבדתנו.

נ.ב. כבר בראשיתה של הדרך חזור נרדמו מלאכינו הקטנים, וקול נשימותיהם היה לנו לשיר משיב נפש.

שווה את האורך!

 

[yonatanr]

היה זה ביום שישי האחרון.
המטפלת של ביתי התינוקת לא הסכימה לעבוד בימי שישי, ונאלצנו לשלוח אותה לשכנה לכמה ימי שישי, כדי שתשמור עליה.
השכנה לא הסכימה לומר כמה עלינו לשלם לה, והתלבטתי אם לשלם לה לפי הסכום החודשי שמשלמים למטפלת - חלקי 25, או לפי דמי בייביסיטר לשעה, שהם גבוהים בהרבה. רציתי לחכות עם התשלום עד שנברר כמה מקובל לשלם, אך אשתי דחקה בי שלא להתקמצן על הכסף, ולשלם מיד.
לא נותרו לי ברירות רבות, עברתי כמה בניינים וטיפסתי כמה קומות להעביר למטפלת תכף ומיד את הסכום המלא.
לאחר מכן יצאתי להשלים כמה קניות בחנות שבאזור.
כשאני עומד לעבור את הכביש בדרך לביתי, עוצר ממול ג'יפ מפואר, שנהגו פותח אט אט את החלון לכיווני. התקרבתי לרכב, כדי לראות אם הוא צריך למצוא כתובת באיזור. הנהג שולף שטר של מאה שקלים ומושיט לי כשהוא קורא "קח, שיהיה לך לשבת". לא היה נעים לי, אני לא זקוק לנדבה או משהו. "תודה, אני לא צריך" מילמלתי. "לא, לא, תיקח! שיהיה לאשה, לילדים! מכספי מעשר", לקחתי. איך לימדו אותי? נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח, מבטיחים לך תשכח.

כשכולי מבודח עליתי לביתי, כשאני רואה בחוש את קיום מאמר חז"ל 'אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו'...

 

[א-ירושלמית]

בקצרה: בליל פורים עברנו פורים בלהות בתל השומר עם הבן שלנו נ"י. אצבע קטועה למחצה, בכי, דמעות, פחד, דם, אמבולנס, סירנה.
היום החלפנו תחבושת (אין ברירה. פורים. מעדנים. ניגב את הרצפה ואת האבק מכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי...) האצבע בתהליך החלמה מופלא, חיה, צבע יפה ובריא, כאובה ועדיין נפוחה. אצבע אלוקים היא!

 

[stars]

בקצרה: בליל פורים עברנו פורים בלהות בתל השומר עם הבן שלנו נ"י. אצבע קטועה למחצה, בכי, דמעות, פחד, דם, אמבולנס, סירנה.
היום החלפנו תחבושת (אין ברירה. פורים. מעדנים. ניגב את הרצפה ואת האבק מכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי...) האצבע בתהליך החלמה מופלא, חיה, צבע יפה ובריא, כאובה ועדיין נפוחה. אצבע אלוקים היא!

רפואה שלמה!

 

[א-ירושלמית]

אמן!