שיתוף - לביקורת "להישאר עם טלפון כשר"

  • הוסף לסימניות
  • #1
עוד הרבה לפני שהמורה אביטל לקחה אותה לשיחת אש"ף ,ידעה שלסמינר היא לא תלך.

מראש חודש אדר, רק על זה דיברו בכיתה שלה. איזה מקצוע ללמוד. באיזה סמינר.
נתנה מבט ברשימה העלובה שהציעו הסמינרים, בלעה צחוק. אמרה ליעלי ומיכל שבסמינרים יש באמת הרבה אפשרויות להתקדם. כל-כך הרבה נתיבים פתוחים לפניה, שכל מה שהיא צריכה לעשות זה לבחור.

זה פשוט: היא יכולה להיות מורה לחינוך מיוחד, ובמידה והיא לא מתחברת יש לה אפשרות להיות מורה למתמטיקה או לאנגלית. ואם חשקה נפשה במשהו אחר, היא יכולה להיות מורה לספרות או לטבע. מורה לחינוך גופני זו גם אופציה.

"את צינית, נכון?" וידאה יעלי.
"אני מקווה שזו שאלה רטורית", השיבה לה בתסכול. "ומה אם אני לא רואה את עצמי מורה?! ומה אם משכורת של חמשת אלפים שקל בחודש לא מספיקה לי? ומה אם -"
"את מדברת שטויות" קטעה אותה מיכל. סיפרה על דודה אסתר, מורה שעל התלוש שלה מתנוססות חמש ספרות מדי חודש.
"ומה עם תכנות? ייעוץ מס?", שאלה יעלי. היו עוד כמה מקצועות בודדים שהסמינרים הציעו להן חוץ מהוראה.

לאה דחתה את הרעיון. "לא מתחברת לשום מקצוע מהמקצועות הללו", אמרה ביובש מהול בתסכול.

"תואר אקוויולנטי זו בדיחה", הסבירה למורה אביטל שהתחננה אליה שתישאר במסגרת הסמינר. "זה לא משנה מה תלמדי", אמרה לה המחנכת. "ראיית חשבון או פסיכולוגיה. מדעי החברה או מחשבים. יש לי רק בקשה אחת אליך: בבקשה לאה. בבקשה אל תשכחי את הקודש. בבקשה אל תאבדי את עצמך".

הבטיחה למורה אביטל שיהיה בסדר. היא בחורה עקרונית. וחכמה. אף אחד בעולם לא יצליח לנפץ את החומה הרוחנית שתלך איתה לכל מקום.

היא בסך הכל לא רוצה לצייר את העתיד שלה כמו שציירו אותו אחיותיה. שלוש שנים השקיעו בהוראה. לאחר שקיבלו את התעודה המיוחלת, מצאו את עצמן כלואות בתוך ארבע קירות, משוועות לשיחת הטלפון שתגאל אותן.
התחננו להתקבל לכל בית ספר שרק יסכים לפתוח להן דלת. ולב. ימים שלמים ישבו בבית. בימים הנותרים רצו ממילוי מקום למשנהו. קיוו שאחרי הגלות הזו, תגיע גאולה.

לעיתים הרגישו שגדולה עליהן המציאות הזו. מן צומת חיים מוזרה כזו שממנה אין לאן לפנות.

לאה, לעומתן, ידעה היטב לאיזה מסלול היא תפנה. באיזו מכללה היא תיבחר. המקצוע שלה מבוקש. עם על השאר, היא תסתדר.

אבל אז הגיע אלול. וכמו בכל שנה, משהו באוויר השתנה. נהרות של אנשים זרמו אל הכותל. נשמו את האבנים. ספגו דמעות בין פתקים. חיפשו קרבה.

גם היא חיפשה את עצמה בתוך עצמה. לא מצאה. ניסתה להיזכר בכל ההרצאות מהסמינר. מהשיחות של הרבנים. בקבלות שקיבלה על עצמה אז. ימי העיון היו ארוכים. כמעט תמיד הייתה בורחת אחרי ההרצאה השלישית. מעולם לא חשבה שיגיע רגע בו היא תתגעגע לימים ההם. לו הייתה יכולה לשחק עם הזמן, הייתה מחזירה אותו לאחור. הייתה מוכנה לשבת גם עשרים שעות. רק להקשיב. לחכות שמשהו יזוז בתוכה. יתמלא.

וכאילו כדי להרגיז, שום דבר לא זז בתוכה. הכל המשיך כרגיל. השמים התחלפו מהר מדי. עננים הסתירו שמש. ושוב הפציעו קרנים מבעד לשמים.

ועוד יום שחלף.

ושוב בוקר, ושוב השמש שוקעת, ושוב הכוכבים מפציעים. ושום דבר לא קורה. חיכתה לזריחה. לרעש של ציפורים. לדבר הזה שפועם בה כל שנה והשנה פשוט נמס והתפוגג.


חיפשה את האריה ששואג ברחובות, את המלך שמטייל בין השדות. לא מצאה. הבינה שמשהו השתנה אצלה. שנים שהיא מארחת את אלול בבית. בכיתה. בכל מקום שנתנה לו מקום. מעולם לא הייתה צריכה לחפש ביערות ובשדות. תמיד אלול היה קרוב כל-כך. הרגישה אותו פועם בין הצלעות.

###

אהבה את שיעורי פסיכולוגיה ב"מכללת שומר ישראל" אבל בכל יום מחדש מצאה את עצמה מתגעגעת. מתגעגעת לאלול שהכירה אז. לאוויר שנשמה בתקופה ההיא. להתחדשות ולזריחה. לשיעורים של המורה אביטל. לציטוטים שהביאה מהזוהר ומהמקרא. לקרבה לשמים. לתפילות בין הכוכבים. לאמונה הזו, שהמלך כאן. והוא קרוב. והוא מחכה רק לה.

ומבלי להרגיש הגיעה לראש השנה. וללא הסבר מוצדק היא לא מצאה לא מילים ולא תפילה. הייתה מביטה לשמים. מחכה לשיחות עם אלוקים. לדמעות שהיו שוטפות את הלחיים מבלי מאמץ. לרגעים של הריפוי. של החמלה.

ולפני שהספיקה להחליף את בגדי החג, הגיעו עשרת ימי תשובה. שיכנעה את עצמה שבימים האלו היא חייבת להתעורר. אסור לה, פשוט אסור לה לקמט עוד הזדמנות שניתנה לה.

ושוב, כלום לא קרה.

אפס.

גם יום כיפור עבר בסוף. הלימודים אחרי החגים היו אינטנסיביים יותר משחשבה. הציונים העידו עד כמה היא משקיעה. תמיד הלכה עם הבחירות שלה עד הסוף, לא ויתרה על ההצלחה.

# # #

מעיין ועינת היו קצת שונות ממיכל ויעלי, אבל הן היו זורמות ומצחיקות. השתדלה להנות איתן. את הנשמה היא השתיקה רק לבינתיים. בסוף היום, בפנימיה, מול קיר מקולף ומיטה מקרקרת, רגע לפני שלקחו אותה חבלי השינה למסע לילי, הייתה בוכה עם הנשמה שלה. מבטיחה לה שיהיה בסדר. נכון, היא קצת שונה ברקע של "מכללת שומר ישראל". אבל המקצוע שלה מעניין וייחודי, והבחירה שלה נכונה.


# # #

לקח לה בדיוק שבועיים לגלות שהטלפון שלה מונע ממנה להתקדם בלימודים. היה את הוואטסאפ הקבוצתי בו העבירו הודעות ועדכונים. המרצה הייתה שולחת שיעורי בית, עונה לכל השאלות. הבינה שהיא חייבת את זה לצורך הלימודים. לא הייתה צריכה לחפש היתרים. הם הגיעו עד אליה. גם לחדווה ויהודית, שמאז ומתמיד הגדירה אותן "חניוקיות", התירו לקנות מכשיר מסונן לצורך העבודה. ואפילו לגיטי, השכנה מקומה ארבע, היה גלקסי מהסוג המעודכן. מי היה חולם שאחת כמוה תדע להחליק על המסך. בקושי את השקיות של הסופר הייתה מצליחה לפתוח.

אחרי חודש גם היא החזיקה פלאפון חכם. מעיין וענבל כבר לא ניסו להדליק את המזגן עם הטלפון שלה. גם עינת הפסיקה להסתלבט. סך הכל היא הרגישה בסדר. השמש זרחה כל בוקר באותו הכיוון. הלימודים היו מעניינים, החברות היו נחמדות.

מדי פעם הגיח קול פנימי מתוכה, הזכיר לה את "לאה מהסמינר". קצת אחרת. הרבה יותר גאה בעצמה.

אהבה להיזכר במורה אביטל. בעיניה הטובות, השותקות. אף פעם לא העירה לה לא על שום דבר. לא הפסיקה לחפש בה טוב. גם שהחצאית הייתה קצרה, והגרביים לא עבות במיוחד, הייתה מחפשת נתיב אחר, מחמיאה לה על העגילים: "הן עדינות, והולמות אותך. מאוד".

כל יום שחלף, לקח ממנה עוד חלקים מלאה. פיסות שהתפוררו לאט לאט.

ויום אחד, שחיפשה חומר לצורך מאמר שהתבקשה להגיש, מצאה פנקס קטן ומאובק בארון העליון. פתחה אותו בסקרנות. ראתה את הקבלות שקיבלה על עצמה אז, בתור "לאה מהסמינר". בעמוד הראשון היה כתוב: 1. לא לדבר לשון הרע. 2. לקרוא "אשר יצר" מתוך סידור. 3. להשתדל ללכת עם חצאיות עשרים סנטימטר אחרי הברך - - -

משהו התכווץ בתוכה. משהו שרצתה להתכחש אליו ולא ארפה ממנה. מן עקצוץ פנימי של החמצה מלאה שהלכה לאיבוד.
ניסתה לשכנע את עצמה שבאמת אין לה מה לקנא ביעלי ומיכל ובחברות אחרות שתרו אחרי משרה זעומה בשוק ההוראה המוצף. ובאמת שלא קינאה בהן.

כן קינאה בעצמה.

בבחורה ההיא שהייתה פעם. בתמימות הזו שלא רצתה שתהיה שייכת רק לעבר שלה.

המשיכה לדפדף בעמודים הצהובים בערגה. נעצרה. בפנקס הדהוי שקנתה לפני שנתיים "מהכול בזול" בעמוד השני בשורה השלישית מלמטה, היה כתוב באותיות קטנות וצפופות: "להישאר עם טלפון כשר".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
כרגיל, הכתיבה שלך רהוטה וזורמת מאד לקריאה.

שאלה קטנה, הסיפור נכתב עבור בנות י"ב שנמצאות בצומת של בחירת מקצוע?

גם היא חיפשה את עצמה בתוך עצמה. לא מצאה. ניסתה להיזכר בכל ההרצאות מהסמינר. מהשיחות של הרבנים. בקבלות שקיבלה על עצמה אז. ימי העיון היו ארוכים. כמעט תמיד הייתה בורחת אחרי ההרצאה השלישית. מעולם לא חשבה שיגיע רגע בו היא תתגעגע לימים ההם. לו הייתה יכולה לשחק עם הזמן, הייתה מחזירה אותו לאחור. הייתה מוכנה לשבת גם עשרים שעות. רק להקשיב. לחכות שמשהו יזוז בתוכה. יתמלא.
ושוב בוקר, ושוב השמש שוקעת, ושוב הכוכבים מפציעים. ושום דבר לא קורה. חיכתה לזריחה. לרעש של ציפורים. לדבר הזה שפועם בה כל שנה והשנה פשוט נמס והתפוגג.
חיפשה את האריה ששואג ברחובות, את המלך שמטייל בין השדות. לא מצאה. הבינה שמשהו השתנה אצלה. שנים שהיא מארחת את אלול בבית. בכיתה. בכל מקום שנתנה לו מקום. מעולם לא הייתה צריכה לחפש ביערות ובשדות. תמיד אלול היה קרוב כל-כך. הרגישה אותו פועם בין הצלעות.
מתגעגעת לאלול שהכירה אז. לאוויר שנשמה בתקופה ההיא. להתחדשות ולזריחה. לשיעורים של המורה אביטל. לציטוטים שהביאה מהזוהר ומהמקרא. לקרבה לשמים. לתפילות בין הכוכבים. לאמונה הזו, שהמלך כאן. והוא קרוב. והוא מחכה רק לה.
הייתה מביטה לשמים. מחכה לשיחות עם אלוקים. לדמעות שהיו שוטפות את הלחיים מבלי מאמץ. לרגעים של הריפוי. של החמלה.

אני יודעת שאשמע צינית, אבל המשפטים היפים שהדגשתי הם פחות או יותר מה שמרגישה מתכנתת טרייה או מתמחה בראיית חשבון בצאתן את חממת הסמינר.

וולקאם טו דה אדולט וורלד.
אלול זה בכלל תאריכים לועזיים, השמים למעלה הם באותו צבע של אב, החגים מתורגמים לעשייה טכנית מאד, ושקיעה יפה רואים לפעמים רק כשחוזרים מאוחר מהעבודה.

ולמה אני מרגישה צורך לכתוב את זה? כי בעיני מה שתיארת כאן הוא תהליך טבעי ובריא של התבגרות, וחלק אינטגרלי מהמעבר מחיי סמינר אל האקדמיה ואל שוק העבודה.
ואת אותו טקסט יפה אפשר היה לכתוב גם על חברותיה שבחרו במסלול תכנות לדוגמא, חודשיים בלבד אחרי שרגליהן דרכו במשרדיה של חברת הייטק רנדומלית כלשהי. ולכן יש בסיפור הזה מעט פופוליזם. לפחות בעיני :)

אנחנו לא אמורים לחזור על מעגל השנה בלולאה חסרת מוצא. אם נחזור למשלי המורות - זאת אולי בכלל ספירלה.
אלול של נערת סמינר אינו דומה לאלול של בחורה עובדת, ואינו דומה לאלול שלה כשהיא כבר אישה ואמא לילדים.
ובעיני זה דווקא היופי, לא משהו שיש בו לגנאי. ההתבגרות הזאת, המציאה של החיבור והקרבה דווקא מתוך שגרת החיים הרגילה, והצורך לתחזק בעבודה קשה את העולם הרוחני כל הזמן.

לכן בעיני אין כאן קשר לנושא המכללה, כמו לרצונה למצוא לעצמה משרה מפרנסת בכבוד.

ובלי קשר לכל זה, הכתיבה שלך מיוחדת מאד ומלאת אווירה. שאפו.

מעיין ועינת
קצת קלישאתי. הייתי אומרת אפילו שיותר הגיוני למצוא במכללה חרדית שמות כמו שרה, רחל ורות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
כרגיל, הכתיבה שלך רהוטה וזורמת מאד לקריאה.

שאלה קטנה, הסיפור נכתב עבור בנות י"ב שנמצאות בצומת של בחירת מקצוע?







אני יודעת שאשמע צינית, אבל המשפטים היפים שהדגשתי הם פחות או יותר מה שמרגישה מתכנתת טרייה או מתמחה בראיית חשבון בצאתן את חממת הסמינר.

וולקאם טו דה אדולט וורלד.
אלול זה בכלל תאריכים לועזיים, השמים למעלה הם באותו צבע של אב, החגים מתורגמים לעשייה טכנית מאד, ושקיעה יפה רואים לפעמים רק כשחוזרים מאוחר מהעבודה.

ולמה אני מרגישה צורך לכתוב את זה? כי בעיני מה שתיארת כאן הוא תהליך טבעי ובריא של התבגרות, וחלק אינטגרלי מהמעבר מחיי סמינר אל האקדמיה ואל שוק העבודה.
ואת אותו טקסט יפה אפשר היה לכתוב גם על חברותיה שבחרו במסלול תכנות לדוגמא, חודשיים בלבד אחרי שרגליהן דרכו במשרדיה של חברת הייטק רנדומלית כלשהי. ולכן יש בסיפור הזה מעט פופוליזם. לפחות בעיני :)

אנחנו לא אמורים לחזור על מעגל השנה בלולאה חסרת מוצא. אם נחזור למשלי המורות - זאת אולי בכלל ספירלה.
אלול של נערת סמינר אינו דומה לאלול של בחורה עובדת, ואינו דומה לאלול שלה כשהיא כבר אישה ואמא לילדים.
ובעיני זה דווקא היופי, לא משהו שיש בו לגנאי. ההתבגרות הזאת, המציאה של החיבור והקרבה דווקא מתוך שגרת החיים הרגילה, והצורך לתחזק בעבודה קשה את העולם הרוחני כל הזמן.

לכן בעיני אין כאן קשר לנושא המכללה, כמו לרצונה למצוא לעצמה משרה מפרנסת בכבוד.

ובלי קשר לכל זה, הכתיבה שלך מיוחדת מאד ומלאת אווירה. שאפו.


קצת קלישאתי. הייתי אומרת אפילו שיותר הגיוני למצוא במכללה חרדית שמות כמו שרה, רחל ורות.
תודה!
חשבתי על זה כשנצבטתי לקרוא את הקטע המדהים הזה.
והצלת אותי מכמה נקיפות מצפון שבכל זאת דפקו בי.
אבל כן, יצאתי ממנו גם עם כמה הרהורי תשובה.
(והרבה נקודות מחשבה של התפקיד והאחריות של האחות הגדולה...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
@משולש ברמודה , אני לא חושבת שהיא התכוונה לתת בראש לאקדמאיות,
אלא בדיוק כמו שאמרת,
לתת תיאור של שקיעה בהמולת החיים ואת הניסיון לעורר רגש, ולנסות לפתוח את הלב.
נכון ,
זה יכול לקרות גם בעבודה, גם כאם, אבל באקדמיה זה הכי בולט.
בעיקר בגלל הרציונליות הקרירה שהאקדמיה נושאת איתה.
אפשר להיאבק באדישות, לא אמרתי שלא.
אבל הכאב יהיה קיים.

ולא,
פליז.
אל תקראי לאקט של החלפת טלפון ,התבגרות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
@משולש ברמודה , אני לא חושבת שהיא התכוונה לתת בראש לאקדמאיות,
אני גם לא חושבת שהתכוונה לזה. כן חושבת שלסיפור היה מסר מסוים אליו כיוון מראש.
לתת תיאור של שקיעה בהמולת החיים ואת הניסיון לעורר רגש, ולנסות לפתוח את הלב.
נכון ,
זה יכול לקרות גם בעבודה, גם כאם, אבל באקדמיה זה הכי בולט.
לא מסכימה. קורה לכולם, בכל מקום. להפוך את התיאור הזה לתוצאה ישירה מהליכה לאקדמיה מרגיש קצת ניסיון פופוליסטי להחדיר מסר מסוים.
ואגב, ברוב הפעמים מכללה חרדית תהיה מקום שמור יותר לעומת מקום עבודה.
אל תקראי לאקט של החלפת טלפון ,התבגרות.
לא קראתי לו כך כשם שגם לא סיימתי סיפור המתאר הליכה למכללה באקט הזה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #12
אחחחחחחח
כואב לי.
מדהים ונוגע.
אלף אלפי לייקים.
צובט.
ההדרגתיות אמיתית כ"כ.
יש לי דמעות
וזה לא בשביל הביטוי
רגשת!
התחברתי מאד מאד
תודה על השיתוף!!
כרגיל, הכתיבה שלך רהוטה וזורמת מאד לקריאה.
וואו. תודה על זה
כתיבה מדהימה, ממש.
קודם כל תודה רבה לכולם על התגובות. כמו תמיד אתם לא מאכזבים.

שאלה קטנה, הסיפור נכתב עבור בנות י"ב שנמצאות בצומת של בחירת מקצוע?
הסיפור נכתב עבור כולם. כל אחד יכול לקחת ממנו את מה שיבחר לקחת. (וזה בסדר גמור גם לא לקחת כלום)

בלי שום קשר, אם יש כאן יוצאת י"ב שנמצאת בצומת הזאת, והיא עדיין מתלבטת, הייתי שמחה שתקרא את הקטע הזה. תחשוב שוב.
אני יודעת שאשמע צינית, אבל המשפטים היפים שהדגשתי הם פחות או יותר מה שמרגישה מתכנתת טרייה או מתמחה בראיית חשבון בצאתן את חממת הסמינר.
יכול להיות שאת צודקת. אבל האם אפשר להשוות צעירונת בת 18 שעכשיו סיימה סמינר, לבחורה בת 20 שהמשיכה במסגרת חרדית שנתיים נוספות? הרי ידוע שאחרי שנתיים סמינר רוב הבחורות כן מצליחות לשמור על עצמן.
או שהן מתחתנות או שהן מוצאות עבודה שעונה על התנאים שלהן - כך או כך הן נמצאות במסלול מסוים.

העובדות מוכיחות שאלו שהולכות למכללה/ אוניברסיטה מיד לאחר י"ב - לא מסיימות כשם שהן התחילו. וזה כואב לראות את זה כל פעם מחדש.
לצערי מתוך כל הכיתה שלי, כל מי שהלכה למכללה מיד לאחר י"ב לא נשארה חרדית. זה מה שקרה גם במחזור של אחיות שלי. ואולי מתוך המסקנה הזאת נולד הקטע הזה.

אלול של נערת סמינר אינו דומה לאלול של בחורה עובדת, ואינו דומה לאלול שלה כשהיא כבר אישה ואמא לילדים.
אמא לילדים לא תהיה מושפעת באותה צורה בה תהיה מושפעת נערת י"ב. כנ"ל גם לגבי לבחורה שסיימה שנתיים סמינר והגיעה לגיל השידוכים.
קצת קלישאתי. הייתי אומרת אפילו שיותר הגיוני למצוא במכללה חרדית שמות כמו שרה, רחל ורות.
מהיכן הבנת שמדובר במכללה חרדית? לא יודעת על כמה מהמכללות בארץ אפשר לומר שהן "מכללות חרדיות" - וזאת מאחר והסינון של הסמינר הגרוע ביותר, יהיה טוב יותר מהמכללה השמורה ביותר.

על נושא מכללה-סמינר עוד ניתן להתווכח רבות, אבל הנושא כאן הוא לא המכללה אלא הפלאפון. הלוואי והיה אפשר להתווכח גם על זה. לכתוב שזה שטויות ולא יכול להיות שדווקא המכשיר התמים הוא זה שהשפיע עליה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אני לא חושבת שהיא התכוונה לתת בראש לאקדמאיות,
אני גם לא חושבת שהתכוונה לזה. כן חושבת שלסיפור היה מסר מסוים אליו כיוון מראש.
אם כבר העלתן את זה, אז אני אדגיש שאני באה ממשפחה של אקדמאיים. ולכן אי אפשר להגיד שאני נגד - הבעיה כאן היא בעיתוי. ואת האמת שלא תכננתי בכלל לכתוב על נושא המכללה- סמינר. זה בכלל לא היה הכיוון שלי.
רציתי לכתוב על ההרגשה המתסכלת של אלו שלא מצליחים להרגיש את אלול, ואיכשהו נולד הקטע הזה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14
מדהים נכון ונוגע!
צמרמורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
  • הוסף לסימניות
  • #17
בעז"ה

קטע יפה! אמין וכתוב טוב.
ניסתה לשכנע את עצמה שבאמת אין לה מה לקנא ביעלי ומיכל ובחברות אחרות שתרו אחרי משרה זעומה בשוק ההוראה המוצף. ובאמת שלא קינאה בהן.

כן קינאה בעצמה.
ממש אהבתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
עריכה:
כתבתי תגובה ארוכה אבל החלטתי למחוק.
גם אם אני לא מסכימה אתך - אלול עכשיו, ואם הצלחת לחזק מישהי - דייך.
האמת שאחרי ההודעה הזו, נשארתי בלי מילים. שאפו.
רק אציין ששמחתי לקבל גם ביקורת, ושמחה לקבל אותה תמיד.
מדהים נכון ונוגע!
צמרמורת.
קטע יפה! אמין וכתוב טוב.
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
דמעות. ברצינות!


אישית, לא המשכתי בסמינר אחרי י"ב (וגם לא ממש הייתה לי אפשרות כזאת), יצאתי לעבוד כמו הרבה מבנות כתתי.
ואני מוכרחה להודות שהלוואי הלוואי והייתי נשארת עוד שנה - שנתיים בסמינר. רק כשסיימתי הצלחתי להבין כמה שונה אלול בסמינר מאלול במשרד, וכמה השפעה יש לו, לא רק לשנה אחת, אלא לשנים הבאות. כמה היו יכולות עוד שנתיים כאלה להועיל לי....
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
דמעות. ברצינות!


אישית, לא המשכתי בסמינר אחרי י"ב (וגם לא ממש הייתה לי אפשרות כזאת), יצאתי לעבוד כמו הרבה מבנות כתתי.
ואני מוכרחה להודות שהלוואי הלוואי והייתי נשארת עוד שנה - שנתיים בסמינר. רק כשסיימתי הצלחתי להבין כמה שונה אלול בסמינר מאלול במשרד, וכמה השפעה יש לו, לא רק לשנה אחת, אלא לשנים הבאות. כמה היו יכולות עוד שנתיים כאלה להועיל לי....
הכנות בתגובה שלך ריגשה אותי. תודה על השיתוף.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
המעטפה בדואר קרצה לה החוצה, והיא פתחה אותה בסקרנות מה.
וואו. איזה יופי. סוף-סוף שירי מתחתנת.
עיניה רצו בין השורות במהירות שיא, תרות אחר הנקודה החשובה ביותר עבורה. האולם.

אאוצ'.

היא נזכרת בחתונה של איילת לפני שנה, ומתכווצת.

---

מוזיקת רקע שקטה ונעימה, החתן והכלה נכנסו בזה הרגע לחדר ייחוד. מנה ראשונה מוצעת אחר כבוד למוזמנים היקרים, בתפריט מנות עשירות ביותר. דג? סטייק? ההתלבטות קשה.

"איזה אוכל טוב. וואו". תהילה לעסה סטייק עשוי היטב, הרוטב שלו מבריק על שפתיה. "זה אולם!"

מיכל הנהנה במרץ, מתענגת אף היא על מנת גורמה. "כן, ממש. לא כמו האולם שאילה התחתנה בו. פשוט בושה להביא לשם אנשים. אוכל שלא הייתי מגישה לחתולים של השכנה המבוגרת שלי. שבוע כאבה לי הבטן". היא עיוותה את פניה בגועל, ולאביטל היושבת לצידה התחשק שיגביהו את המוזיקה השקטה ברקע. רק לא לשמוע את המשפטים הנוראיים האלה.

"אהה". הפה של שירי עמוס גם הוא. "לגמרי. אגב, כמה שמתן לה? אני שמתי שלוש מאות וחמישים. המנה כאן היא מינימום מאתיים וחמישים שקל. אז שיהיה קצת עודף לחתן ולכלה".

"אני שמתי לה שלוש מאות". ענתה מיכל. תהילה הצביעה על עצמה תוך כדי, לאות שאף היא נדבה את אותו הסכום. "המינימום זה לכסות את המנה. אי אפשר לבוא לחתונה, לאכול ולא לשלם. אנשים שילמו הרבה כסף, השקיעו באולם יקר בשביל האורחים. לפחות תכסה את מה שאתה אוכל".

ואביטל?!

אביטל ישבה בצד וסירבה למנה מהמלצרית בנימוס. לחברות היא הפטירה ש'כואבת לה הבטן ואין סיכוי שהיא מכניסה אפילו סיכה'. אם הן היו מתקרבות אליה קצת יותר היו שומעות את הקרקורים ברעש צורם.

ולכלה? לכלה היא כתבה מכתב ארוך ויפה על חברוּת ארוכת שנים ועל ההתחלות שתמיד קשות אבל יפות, רקדה איתה במעגלים וגרמה לעיניה להבריק מאושר. היא תוהה לעצמה מה שימח את איילת יותר. היא, או הכסף של החברות שלצידה שכיסה את המנות.

היא לא יודעת.

היא רק יודעת שאם הייתה מביאה מאתיים וחמישים שקל למנה, זה היה גוזל מהמנות היומיומיות שלה ושל בעלה. בעלה ברוך השם אברך. המשכורת שלה מדוייקת כל כך, שלפעמים הם מגרדים בקושי את החודש.

בדרך חזור הסתכלה אביטל על הרחוב החשוך דרך שמשת האוטובוס, משקף בדיוק את מצב רוחה הקודר. והגשם שהחל לטפטף בדיוק באותו רגע, כמו הזדהה עם הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. ההחלטה שלה לאחר השיחה הצולבת בשולחן החתונה של איילת הייתה חד משמעית. לא לכל חתונה היא הולכת.

---

"ראיתי את ההזמנה". יוסף נעץ מזלג בתפוח אדמה רותח, נושף עליו. "את הולכת, כן?"

אביטל אכלה בדממה, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת. "לא".

יוסף הרגיש בשקט המוגזם מצידה של אשתו ועצר ממלאכתו, מניח את המזלג. הוא הסתכל עליה בתהייה, עיניו מצטמצמות. "למה? אני זוכר שהיית מדברת עליה מדי פעם. הייתן באותה כיתה, לא?"

"נכון". יש דברים אחרים שחשובים לי יותר, יוסף.

"אז למה?" מה יש לה?

היא התיקה את מבטה המרוכז בנקודה הנעלמת והביטה בו באדישות מעושה. "ראית באיזה אולם החתונה?" סתם, אגב. לא הכי חשוב בעולם.

יוסף הסתכל על המקרר, ההזמנה תולה בו בססגוניות מזויפת. שם האולם נכתב למטה, מרצד באותיות גאוותניות. "אהה. הספקתי לשכוח. אבל אני לא מבין אותך". הוא הסב אליה מבטו חזרה. "למה את חושבת שאת צריכה לממן לה את המנה? היא החליטה להתחתן שם. זה אומר שאת צריכה לשים מעטפה של שלוש מאות שקל?"

"יוסף, ככה זה". עוד פעם אותו ויכוח חסר תועלת שלא מוביל לשום מקום. החֶברה שלה שונה משלו. מה היא אשמה?!

"מי החליט?" הוא מרגיש שהזעם מתחיל לפעפע בו. "אנשי השופוני? שלא יזמינו אנשים פשוטים כמונו לאירועים שלהם, וככה גם לא יצפו למשהו שלא ביכולתינו. חכם יותר, לא?" כמה שזה מכעיס אותו. אצלו בחבר'ה, אף אחד לא ציפה ממנו למעטפה שמנה. הדבר היחיד שנדרש ממנו הוא לרקוד במעגלים מסחררים ולפזר חיוכים לשמחתו של החתן.

אביטל מסכימה. בהחלט. אבל מה אפשר לעשות שהמציאות העגומה היא ששירי תפגע אם היא לא תגיע? כך או כך - המצב לא מלבב.

"שירי תיפגע אם אני לא אבוא". היא אומרת את מחשבותיה בקול. "זה מה שיושב עליי. אותי היא ממש שמחה בחתונה".

"אם אחד הקריטריונים של לשמח כלה תלוי בכמה שמים לה במעטפה". הוא עוצר לרגע, נושם עמוק. "אז חבל שיש כאלה חברות באמת".

חבל באמת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה