הנושאים החמים
ראש לשועלים
מהמשתמשים המובילים!
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
אין לי דבר נגד @יונה ספיר הגדול, פשוט קראתי עכשיו שניים מספריו ברצף. סלח לי רבי יונה.
א. הודעה חשובה למי שטרם הספיק לקרוא את הספר: אל תקרא את המשך דבריי אם אתה מעוניין לקרוא אותו בהמשך. האחריות מחייבת.
ב. הודעה חשובה למי שכן הספיק לקרוא את הספר: אני מבין ללבכם ולרגשותיכם, ויודע שאתם מסתובבים כעת בזהות בדויה, מחליפים טוקמנים בקיוסקים לממכר סלולר כשר ברחוב רבי עקיבא ומתרוצצים ככלל כארי בארובה. הירגעו, נשמו עמוק, איש לא עוקב אחריכם. אף אחד לא מצותת ולא מאזין לכל הגה שיוצא מפיכם, (אתם לא באמת מעניינים מאן דהו). אין ברוך השם ארגון בינלאומי שמטיל את חיתתו על הירח והכוכבים והמארינס האמריקאי, ואין לו שגרירים שבודקים מה אתם עושים בכל רגע נתון. ולראיה – נסו עכשיו להחליף עם העומד על ידכם כמה מילים בגנות אותו ארגון, ובדקו את כוחו בשליטה ובדיכוי המתנגדים. אפס, אף אחד לא יעצור אתכם ולא ינסה לברר למה פתחתם בתחקיר אודותיו. הכל בסדר, שתו מים, ואם תזהו דמות חשודה בחצר הבית, אל תחששו לטלפן למשטרה, לא, אין לדמות נציגים בכל תחנת משטרה, גם אם התרשמתם מהספר אחרת.
ג. נתחיל דווקא מהשורה התחתונה, הספר מעולה בסוף מכל היבט. כשרוניות הסופר ניכרת על כל זיז: יכולת השליפה והיציאה ממצבי חירום, (גם אם היא לא נעשית בלחץ הזמן והפחד המקוריים) הגשת הדרמות ברזולוציה מיטבית, והגיחות הקצרות והמדודות לאוורור הנשימה הטרופה ממתח. אין הרבה סופרים שמפיקים היום תוצרת כזו (בטח לא בתדירות שנתית...). אם כי הספר הוא בעצם גנריקה של הכרכים הקודמים, מערכה נוספת באותה ההצגה.
ד. הספר מסובך בתוך עצמו, קשה למעוטי כשרון דוגמתי לעקוב אחרי המהלכים, לשים לב בכל משפט מה היה זה שקדם לו, ומה הלינק המדויק ביניהם. ולמעלה מזה, איך כל זה קשור לעמוד הקודם, בלי לדפדף שוב ושוב אחורנית כדי להיזכר מה אמר יצחק לרפאל אתמול שגרם עכשיו ליצחק לומר חרש "שים לב טוב טוב למה שאמרתי אמש". (סצנת אילוסטרציה. למען הסר ספק זו אינה קיימת בספר המדובר, אבל ממחישה את המרדף שמנהלים קוראים אחרי פתיל המחשבה הפתלתול של הסופר). כך: אתה רץ טרוף נשימה אחרי אחד מגיבורי האירוע. רגע לפני שאתה מצליח לאחוז בדש חולצתו ולברר אנה פניו מועדות, הוא נעלם בעיקול הרחוב. לא לפני שהמצלמה עוברת להתמקד בזירה אחרת, חמישים שנה קדימה. ההתנהלות הזו נותנת אותותיה לפחות בחמשת הפרקים הראשונים. אחר כך, עולה הספר על כביש מהיר ודוהר במסלול הנכון, הכל מובן והכל בהיר.
אז נכון שלדעתי בספרים, בשונה מבחיי היומיום - יש הזדמנות שניה לרושם ראשוני. קוראי ספר שמסתיים בצורה מוצלחת לעולם לא יזכרו מה היה בפרולוג השכוח. טוב אחרית דבר מראשיתו. ברם, אחת המשימות החשובות ביצירת ספר היא "שימור קוראים". וכמו שיש בעולם תיכונים שההצבעה בהם קובעת את תוצאות הבחירות (עד שהיא לא), כך יקבעו לרוב מאת העמודים הראשונים אם הקורא איתנו או נגדנו. בדרך כלל יש לאנשים סבלנות, אבל לא תמיד ולא לכולם, וזה יכול להיגמר רע (בעידן שהספרים היו מסתיימים בהפי אנד כמובן. היום מי שרוצה טוב נדרש דווקא לעצור באמצע...).
ה. פוליטיקה חדשה. שימו לב, הספר פוליטי במובהק. רובו הגדול עוסק מעשה להלכה בוויכוח אידיאלוגי חריף שיורד לשורשי החברה המקובלת והמבנה המדיני בהיסטוריה המוכרת. בשני מילים: ארגון בינלאומי מבקש להצית את אש האחווה בכל מקום שחיים בו בני אדם. שליטתו מקיר לקיר. תמנון לא היה מתבייש בזרועות שפרש הלה לכל מוקד של כוח שליטה וכסף. הארגון מתנגד לפגיעה בבריאות, לאלימות מכל סוג ולשלטונות. המשנה הפציפיסטית נר לרגליו, כל עוד לא מדובר באנשים שסותרים במעשיהם את עקרונות הארגון. מי שכן עושה את זה – הופך במיידי לבן מוות אליבא דידם. הסופר מעלה טענות, יפהפיות יש לומר, נגד המדיניות השלטת בעולם. אקסיומות מתנפצות לרסיסים, ונציגי השיטה הישנה בספר נותרים פעורי פה ומתקשים להשיב חורפיהם דבר. מה אומר, נכון שהסופר עושה מאמץ להשיב אש, וגם מדגיש את מעשי ההרג הרבים של ארגון האחווה, אותם מבצעים אנשיו בשם שלום מיוחל – כמה מוכר. אבל איכשהו התזה של ה"אחווה" משכנעת יותר ומוכרת יותר מהעמדה השגרתית והצפויה של הממסד, בספר ובעולם האמיתי. אולי זה מלמד אותנו משהו על האידיאולוגיה של הסופר עצמו? אולי. אני לא אמרתי כלום.
ו. אני זוכר את הימים - והיות ואני לא מאד זקן, אז מסתבר שלא רק אני - בהם שירטטו הסופרים מפות מפורטות, עם מקומות ותאריכים. ניווטו אותך בקפדנות של אמא דאגנית במעבר בין וורשא תרצ"ב לניו יורק תשנ"ג, ועד "פנמה, פנמה סיטי, קרוג סטריט, מטה העירייה, קומה 2, חדר 400, י"ג בניסן תשי"ד, השעה 8:00 בערב"... הכל היה ברור מעל לכל ספק סביר.
לא יודע אם נכון לומר שהימים האלו חלפו עברו, כי לא אני מוסמך לקבוע, וגם לא קראנו עדיין את ספרו החדש של @מאיר14 , אבל @יונה ספיר פשוט לא מכיר את זה. ויש בזה משהו מרענן. התפיסה שלו אומרת, שאין שום סיבה שקורא נבון שמצליח לנחש למה אייל משליך פתאום אקדח ונכנע, לא יצליח להביט בתרחישים ובמקתגי"ם שנעים במהירות ולשייך כל אחד מהם לזירה המתאימה, ולזמן המתאים. במילים אחרות: תן לקורא ערימה של תמונות, ומעצמו הוא יבין שאם הוא רואה פטרייה גדולה של עשן, ככל הנראה לא מצולם שם גן ילדים (לא באשקלון). ואם נהג מונית מתווכח בפריים עם הנוסע, כנראה שהאירוע לא התרחש באוטובוס ציבורי.
ההדרכה השוטפת הזו, שהיתה מקובלת תמיד, קצת מקלקלת את החוויה. כמו הכיתובים בקריקטורות שמלמדים אותך על השיוך המפלגתי של כל אלמנט בציור. ואילו הספר הזה, מלהטט בין שנים ויבשות בלי למסור הודעה מוקדמת למשפחות. אפילו 3 הכוכביות או כל מה שהיה משמש טרום המודרניזציה לסימון מעבר פרשה נמוגו. הפונט בתחילת פיסקה כזו מוגדל, וזה אות המדריך למטיילים שמתעכבים להצטלם על רקע הנוף: עולים לאוטובוס בדרך לאתר הבא. אז מצד אחד, כאמור – אהבתי. מאידך יש קוץ דוקר בכל האליה השמנמנה הזו, קשה שלא להתבלבל, וזה מתקשר עם התסבוכת שכבר דיברנו עליה. רק בעמוד 100 בערך, הצלחתי להכיר את הגיבורים טוב מספיק כדי לזהות אותם ברגע שאראם מרחוק עולים על הבמה. עד אז עקבתי ביאוש אחרי הקפיצות האלו והבנתי שאני לא מבין.
ז. דרוס כל דרוס כל דוס.
הסופר, בצעד שרבים יראו אותו בחיוב, מחק לחלוטין את הקונפליקט הדתי-חרדי-חילוני מהמפה. אין שנאה, אין עוינות, אין חוסר הכרות מספקת, הכל שרויים לכם. התעלמות מוחלטת שפשוט הדהימה אותי בנונשלנטיותה, אתן דוגמא: אייל גלבוע חושד במוסד הישראלי שלא אכפת לו מחייהם של שלושת הישראלים שהתגנבו בטעות למבנה הסודי בדרום. הוא מטיח האשמה כזו ברמס"ד, וכואב מאד את העובדה שמדינת ישראל מפקירה את חיי אזרחיה. עכשיו, מה מיונה יהלוך לצרף כמו כפתור לפרח לתלונה החריפה של אייל את עובדת היות שלושת הישראלים הנ"ל דוסים מבני ברק ?! כל סופר חרדי, מלבד יונה ספיר כמובן, היה שש בבוא אליו הזדמנות כזו לדבר על האפליה והמדיניות החולה של המדינה הציונית. זה גם די צהוב ומושך קוראים, כי זה אקטואלי ומחובר למציאות (היומונים. ל.ע.ד.ר.ל.). והוא? ספיר? מאזרח את החרדים בשורה, והנה הם אזרחים מן השורה. היחסים בין חרדים לחילונים בספר, הקשרים, חיוביים ושליליים כאחד, מעוקרים לגמרי מהמטען הקלאסי של התנגשות התרבויות.
ומי מדבר על העובדה שגלבוע עצמו, סוכן מוסד מהטובים, איש שהיה אמור להיות מנותק לחלוטין ממסורת. מדלג מהחילוניות אל שמירת תורה ומצוות (כדתי לאומי), בקלילות שמזכירה את המעבר ההרואי שלו בין הרכבות הנגדיות בפריז. ואחר כך הוא חוצה עוד כמה קווים ומתערה בקהילה החרדית כאילו היה חד מן חבריא, ולא בר בי רב דחד יומא... סלחו לי, הזיגזג הזה דופק מעט את אמינותה של הדמות האגדית.
ח. גם אחרי חלק מהאמור, הספר הוא טוב.
הוא טוב משום שדיברנו רק על סך חלקיו ומקובלנו שהשלם גדול מסך חלקיו. והוא טוב משום שכיף לקרוא אותו. הוא מכניס אותך חזק לאווירה. ומשחק בחושים ובחרדות ככל העולה על רוחו.
המשך אולי יבוא. הזמן קצרצר, לא ממש עברתי על הנכתב. התנצלותי.
אין לי דבר נגד @יונה ספיר הגדול, פשוט קראתי עכשיו שניים מספריו ברצף. סלח לי רבי יונה.
א. הודעה חשובה למי שטרם הספיק לקרוא את הספר: אל תקרא את המשך דבריי אם אתה מעוניין לקרוא אותו בהמשך. האחריות מחייבת.
ב. הודעה חשובה למי שכן הספיק לקרוא את הספר: אני מבין ללבכם ולרגשותיכם, ויודע שאתם מסתובבים כעת בזהות בדויה, מחליפים טוקמנים בקיוסקים לממכר סלולר כשר ברחוב רבי עקיבא ומתרוצצים ככלל כארי בארובה. הירגעו, נשמו עמוק, איש לא עוקב אחריכם. אף אחד לא מצותת ולא מאזין לכל הגה שיוצא מפיכם, (אתם לא באמת מעניינים מאן דהו). אין ברוך השם ארגון בינלאומי שמטיל את חיתתו על הירח והכוכבים והמארינס האמריקאי, ואין לו שגרירים שבודקים מה אתם עושים בכל רגע נתון. ולראיה – נסו עכשיו להחליף עם העומד על ידכם כמה מילים בגנות אותו ארגון, ובדקו את כוחו בשליטה ובדיכוי המתנגדים. אפס, אף אחד לא יעצור אתכם ולא ינסה לברר למה פתחתם בתחקיר אודותיו. הכל בסדר, שתו מים, ואם תזהו דמות חשודה בחצר הבית, אל תחששו לטלפן למשטרה, לא, אין לדמות נציגים בכל תחנת משטרה, גם אם התרשמתם מהספר אחרת.
ג. נתחיל דווקא מהשורה התחתונה, הספר מעולה בסוף מכל היבט. כשרוניות הסופר ניכרת על כל זיז: יכולת השליפה והיציאה ממצבי חירום, (גם אם היא לא נעשית בלחץ הזמן והפחד המקוריים) הגשת הדרמות ברזולוציה מיטבית, והגיחות הקצרות והמדודות לאוורור הנשימה הטרופה ממתח. אין הרבה סופרים שמפיקים היום תוצרת כזו (בטח לא בתדירות שנתית...). אם כי הספר הוא בעצם גנריקה של הכרכים הקודמים, מערכה נוספת באותה ההצגה.
ד. הספר מסובך בתוך עצמו, קשה למעוטי כשרון דוגמתי לעקוב אחרי המהלכים, לשים לב בכל משפט מה היה זה שקדם לו, ומה הלינק המדויק ביניהם. ולמעלה מזה, איך כל זה קשור לעמוד הקודם, בלי לדפדף שוב ושוב אחורנית כדי להיזכר מה אמר יצחק לרפאל אתמול שגרם עכשיו ליצחק לומר חרש "שים לב טוב טוב למה שאמרתי אמש". (סצנת אילוסטרציה. למען הסר ספק זו אינה קיימת בספר המדובר, אבל ממחישה את המרדף שמנהלים קוראים אחרי פתיל המחשבה הפתלתול של הסופר). כך: אתה רץ טרוף נשימה אחרי אחד מגיבורי האירוע. רגע לפני שאתה מצליח לאחוז בדש חולצתו ולברר אנה פניו מועדות, הוא נעלם בעיקול הרחוב. לא לפני שהמצלמה עוברת להתמקד בזירה אחרת, חמישים שנה קדימה. ההתנהלות הזו נותנת אותותיה לפחות בחמשת הפרקים הראשונים. אחר כך, עולה הספר על כביש מהיר ודוהר במסלול הנכון, הכל מובן והכל בהיר.
אז נכון שלדעתי בספרים, בשונה מבחיי היומיום - יש הזדמנות שניה לרושם ראשוני. קוראי ספר שמסתיים בצורה מוצלחת לעולם לא יזכרו מה היה בפרולוג השכוח. טוב אחרית דבר מראשיתו. ברם, אחת המשימות החשובות ביצירת ספר היא "שימור קוראים". וכמו שיש בעולם תיכונים שההצבעה בהם קובעת את תוצאות הבחירות (עד שהיא לא), כך יקבעו לרוב מאת העמודים הראשונים אם הקורא איתנו או נגדנו. בדרך כלל יש לאנשים סבלנות, אבל לא תמיד ולא לכולם, וזה יכול להיגמר רע (בעידן שהספרים היו מסתיימים בהפי אנד כמובן. היום מי שרוצה טוב נדרש דווקא לעצור באמצע...).
ה. פוליטיקה חדשה. שימו לב, הספר פוליטי במובהק. רובו הגדול עוסק מעשה להלכה בוויכוח אידיאלוגי חריף שיורד לשורשי החברה המקובלת והמבנה המדיני בהיסטוריה המוכרת. בשני מילים: ארגון בינלאומי מבקש להצית את אש האחווה בכל מקום שחיים בו בני אדם. שליטתו מקיר לקיר. תמנון לא היה מתבייש בזרועות שפרש הלה לכל מוקד של כוח שליטה וכסף. הארגון מתנגד לפגיעה בבריאות, לאלימות מכל סוג ולשלטונות. המשנה הפציפיסטית נר לרגליו, כל עוד לא מדובר באנשים שסותרים במעשיהם את עקרונות הארגון. מי שכן עושה את זה – הופך במיידי לבן מוות אליבא דידם. הסופר מעלה טענות, יפהפיות יש לומר, נגד המדיניות השלטת בעולם. אקסיומות מתנפצות לרסיסים, ונציגי השיטה הישנה בספר נותרים פעורי פה ומתקשים להשיב חורפיהם דבר. מה אומר, נכון שהסופר עושה מאמץ להשיב אש, וגם מדגיש את מעשי ההרג הרבים של ארגון האחווה, אותם מבצעים אנשיו בשם שלום מיוחל – כמה מוכר. אבל איכשהו התזה של ה"אחווה" משכנעת יותר ומוכרת יותר מהעמדה השגרתית והצפויה של הממסד, בספר ובעולם האמיתי. אולי זה מלמד אותנו משהו על האידיאולוגיה של הסופר עצמו? אולי. אני לא אמרתי כלום.
ו. אני זוכר את הימים - והיות ואני לא מאד זקן, אז מסתבר שלא רק אני - בהם שירטטו הסופרים מפות מפורטות, עם מקומות ותאריכים. ניווטו אותך בקפדנות של אמא דאגנית במעבר בין וורשא תרצ"ב לניו יורק תשנ"ג, ועד "פנמה, פנמה סיטי, קרוג סטריט, מטה העירייה, קומה 2, חדר 400, י"ג בניסן תשי"ד, השעה 8:00 בערב"... הכל היה ברור מעל לכל ספק סביר.
לא יודע אם נכון לומר שהימים האלו חלפו עברו, כי לא אני מוסמך לקבוע, וגם לא קראנו עדיין את ספרו החדש של @מאיר14 , אבל @יונה ספיר פשוט לא מכיר את זה. ויש בזה משהו מרענן. התפיסה שלו אומרת, שאין שום סיבה שקורא נבון שמצליח לנחש למה אייל משליך פתאום אקדח ונכנע, לא יצליח להביט בתרחישים ובמקתגי"ם שנעים במהירות ולשייך כל אחד מהם לזירה המתאימה, ולזמן המתאים. במילים אחרות: תן לקורא ערימה של תמונות, ומעצמו הוא יבין שאם הוא רואה פטרייה גדולה של עשן, ככל הנראה לא מצולם שם גן ילדים (לא באשקלון). ואם נהג מונית מתווכח בפריים עם הנוסע, כנראה שהאירוע לא התרחש באוטובוס ציבורי.
ההדרכה השוטפת הזו, שהיתה מקובלת תמיד, קצת מקלקלת את החוויה. כמו הכיתובים בקריקטורות שמלמדים אותך על השיוך המפלגתי של כל אלמנט בציור. ואילו הספר הזה, מלהטט בין שנים ויבשות בלי למסור הודעה מוקדמת למשפחות. אפילו 3 הכוכביות או כל מה שהיה משמש טרום המודרניזציה לסימון מעבר פרשה נמוגו. הפונט בתחילת פיסקה כזו מוגדל, וזה אות המדריך למטיילים שמתעכבים להצטלם על רקע הנוף: עולים לאוטובוס בדרך לאתר הבא. אז מצד אחד, כאמור – אהבתי. מאידך יש קוץ דוקר בכל האליה השמנמנה הזו, קשה שלא להתבלבל, וזה מתקשר עם התסבוכת שכבר דיברנו עליה. רק בעמוד 100 בערך, הצלחתי להכיר את הגיבורים טוב מספיק כדי לזהות אותם ברגע שאראם מרחוק עולים על הבמה. עד אז עקבתי ביאוש אחרי הקפיצות האלו והבנתי שאני לא מבין.
ז. דרוס כל דרוס כל דוס.
הסופר, בצעד שרבים יראו אותו בחיוב, מחק לחלוטין את הקונפליקט הדתי-חרדי-חילוני מהמפה. אין שנאה, אין עוינות, אין חוסר הכרות מספקת, הכל שרויים לכם. התעלמות מוחלטת שפשוט הדהימה אותי בנונשלנטיותה, אתן דוגמא: אייל גלבוע חושד במוסד הישראלי שלא אכפת לו מחייהם של שלושת הישראלים שהתגנבו בטעות למבנה הסודי בדרום. הוא מטיח האשמה כזו ברמס"ד, וכואב מאד את העובדה שמדינת ישראל מפקירה את חיי אזרחיה. עכשיו, מה מיונה יהלוך לצרף כמו כפתור לפרח לתלונה החריפה של אייל את עובדת היות שלושת הישראלים הנ"ל דוסים מבני ברק ?! כל סופר חרדי, מלבד יונה ספיר כמובן, היה שש בבוא אליו הזדמנות כזו לדבר על האפליה והמדיניות החולה של המדינה הציונית. זה גם די צהוב ומושך קוראים, כי זה אקטואלי ומחובר למציאות (היומונים. ל.ע.ד.ר.ל.). והוא? ספיר? מאזרח את החרדים בשורה, והנה הם אזרחים מן השורה. היחסים בין חרדים לחילונים בספר, הקשרים, חיוביים ושליליים כאחד, מעוקרים לגמרי מהמטען הקלאסי של התנגשות התרבויות.
ומי מדבר על העובדה שגלבוע עצמו, סוכן מוסד מהטובים, איש שהיה אמור להיות מנותק לחלוטין ממסורת. מדלג מהחילוניות אל שמירת תורה ומצוות (כדתי לאומי), בקלילות שמזכירה את המעבר ההרואי שלו בין הרכבות הנגדיות בפריז. ואחר כך הוא חוצה עוד כמה קווים ומתערה בקהילה החרדית כאילו היה חד מן חבריא, ולא בר בי רב דחד יומא... סלחו לי, הזיגזג הזה דופק מעט את אמינותה של הדמות האגדית.
ח. גם אחרי חלק מהאמור, הספר הוא טוב.
הוא טוב משום שדיברנו רק על סך חלקיו ומקובלנו שהשלם גדול מסך חלקיו. והוא טוב משום שכיף לקרוא אותו. הוא מכניס אותך חזק לאווירה. ומשחק בחושים ובחרדות ככל העולה על רוחו.
המשך אולי יבוא. הזמן קצרצר, לא ממש עברתי על הנכתב. התנצלותי.
נערך לאחרונה ב:
