אני ממש מתלבטת אם לעלות את המאמר הזה, יש לי התנגדות ממש גדולה לפרסם את זה.
אם זה לא מתאים לכאן, תדווחו שלילי.
ה' יעזור לכולם.
כמו משה על הר נבו
אני רוצה לכתוב על פרשיות שעולות חדשים לבקרים, אדם נעשה מפורסם, מקבל במה, נעשה מידי מפורסם, ואז 'מחפשים' אותו, מתנגדיו.
לכל אדם יש הקלטות ישנות או אמירות שלא היה צריך לומר או יצאו מהקשרם, או מעשים לא טובים ה' ישמור, כל אדם סוחב איזה חוסר שלימות גרוע יותר או פחות, ואם אין – ניתן לפרש אותו בצורה לא הוגנת.
אני רוצה לכתוב על החשיבה שלי בעקבות זה, זה מוביל אותי למחשבות על התנגשות מול ה'אגואיזם', על הרצון להוביל מול ההתלבטות אם 'אני' צריך להוביל.
זה נושא מסעיר וחשוב, מאוד.
כי לכל אדם יש נקודה אלוקית שהיא כוחו של מנהיג. כמו בשיר "חולם כמו יוסף".
בכל אדם יש נקודה של משה רבינו, המנהיג.
והנקודה הזו מתחבאת מאחורי 'אגואיזם', הררים של אגואיזם.
מה זה אגואיזם? זה מחשבות, אמונות, דעות, פחדים וכו'.
הנקודה של מנהיג היא מקום מאוד כאוב ומאתגר.
כי למדנו וגדלנו לתוך תודעה שאומרת: אתה עבד, אתה צריך תמיד להיכנע.
או תודעה הפוכה שאומרת: אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, כולם אפס רק אני חשוב.
אבל מנהיג צריך לדעת גם להיכנע, וגם להקשיב, וגם להוביל.
*
הכל מבולבל באגואיזם: אנחנו מתמרדים איפה שלא צריך, ונכנעים איפה שלא צריך.
וכדי לסדר את זה צריך להשקיע: לסדר אמונות, מחשבות, דעות.
אבל הנקודה הכי קשוחה וכאובה היא במקום של: אוקי, אני מוכן להנהיג.
רק איפה? את מי?
וזו סיבת ההתנגדות לאנשים שהפכו למנהיגים,
שיש להם קהל.
זו יתכן הסיבה לרצון 'לחפש אותם'.
כי זו נקודה מאוד קשוחה. קשה לנו עם המנהיגות שבתוכנו. קשה לנו להסכים להיכנע למנהיגות.
כשאנשים נלחמים באנשים שיש להם כשרון מנהיגות, הם נלחמים על כך שאינם מרגישים צורך להתנצל על המנהיגות שלהם, וכן – כשיש אנשים שמנסים להוריד את המנהיגים, זו לא מלחמה נגד המנהיג החיצוני.
זו מלחמה נגד המנהיג שבתוכנו.
אותו מנהיג שמחפש מקום, נודד, מתלבט, מתייסר, שופט את עצמו.
אנחנו מתקשים לקבל את זה שיש אנשים שכן הצליחו להסכים לעצמם להנהיג, שהם צוברים קהל ואהדה, בעוד אנחנו עדיין נמצאים בתוך חיפוש ותהיה, בתוך חרדות ומלחמה.
*
אין לי תשובה לזה, רק רציתי לכתוב את דעתי על הקושי שיש בלהגיע למקום של מנהיגות, ועל הקונפליקט, ועל שאנחנו מסרבים לקבל את המושג 'הנהגה', כי זה מקום מאוד מאתגר.
*
קראתי שוב את מה שכתבתי, והרגשתי שמחה.
כי זה משמח להבין שכל אחד מנהיג. שכולנו יכולים להגיע למקום תודעתי בו נלמד להתייחס זה לזה כמו מנהיגים. זה אחד הדברים הכי משמחים שיש, לדעתי.
ההסכמה לקבל את המנהיג שאני, וההסכמה לקבל את העובדה (שהיא לדעתי קצת מרגיזה בהתחלה עד שנכנעים לזה, מה לעשות...?) שיש לכל אחד יתרון שווה ערך לשלי – וכולם - כמוני.
הנושאים החמים
