התייעצות לילד שלי יש הפרעת קשב?!

  • הוסף לסימניות
  • #21
נו, אז על זה בדיוק אנשים מדברים שהם אומרים שהמסגרת בעייתית, ולא הילדים בעייתיים...
אילו היה מלמד פרטי,
ואילו היה הולך לרוחו של הילד,
הרי שהיתה נפתרת הבעיה בצורה אחרת.
גם הרוגוטשובער בבחרותו כבר לא למד על העצים, נכון?
זו לא הדרך הרגילה והנורמלית ללמוד גמרא.
המערכת החינוכית היא בדרך הנורמה.
לו היתה כיתה שמאה אחוזים ממנה הם תלמידי קש''ר אז המורה שלהם היה צריך ללמד בדרך שמתאימה להם. כל עוד הם ''רק'' עשרים אחוז מהכיתה, א''א לנהל את מערכת החינוך לפי הצרכים שלהם אלא לפי הצרכים של 80 האחוזים ה''רגילים''.
עכשיו תדמייני שמערכת החינוך במדינה תודיע שמהיום כל מופרעי הקשב ירוכזו בכיתות נפרדות. כמה יצעקו?
יגידו שזה לא הוגן. זה ממתג. זה לא מאפשר וכל המילים היפות...
אז מה אתם רוצים? שנלמד את מאותגרי הקשב בכיתות הרגילות בשיטות יצירתיות? זה לא הוגן כלפי כל האחרים.
שנכניס אותם לכיתות הרגילות בשיטות הרגילות? הם לא מסוגלים לשבת ומפריעים לכל האחרים. זה לא הוגן לא כלפיהם ולא כלפי האחרים.
אז מה נשאר? להכניס אותם לכיתות הרגילות עם טיפול תרופתי. אין לנו כמערכת אפשרות אחרת להציע.

וכן. אם אצטרך לתת לילד שלי ריטלין אני אתן. בגלל שאני אוהבת אותו. בגלל שאני רוצה שהוא יצליח במערכת הרגילה והסטנדרטית. בגלל שאני רוצה שהוא יגדל בתורה ואין לי אפשרות (ולא רצון) לתת לו מסגרת מיוחדת ולשים עליו חותמת של חריג.

בהצלחה לכולנו
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
חני, מסכימה איתך, ועוד נקודה:
לילד כזה קשה ללמוד גם ברמה פרטנית.
ניסיתי עם מישהו פעם, חשבתי שאני חכמה ומעניינת,
ויש לי שיטות.. אבל זה לא הלך.
מסכן.
קשה לו לשבת, קשה למי שיושב איתו לנסות כל שניה לאתגר אותו.
רחמנות.

אם ריטלין עוזר- למה לא להקל?
יש לילדים היום מספיק אתגרים להתמודד מולם.
אלא אכ הריטלין גורם לתופעות לווי שמפריעות לילד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
משום מה בכל דיון בבעיות קדב וריכוז יש הנוטים להאשים את מערכת החינוך שדורשת קשב וריכוז.
אבל זה ממש לא נכון

ההאשמה היא כמובן, לא ספציפית על המורים ושאר הצוות. אלא על מבנה מערכת החינוך במחוזותינו.
אכן, יש ילדים עם הפרעת קשב שמשפיעה על החיים בהווה ובעתיד כפי שתיארת.
ויש רבים שנכנסים לקטגורית בעלי ההפרעה, בגלל מבנה המערכת!

לא בדקתי את העניין, אבל אני מאמינה שבפינלנד, בה מערכת החינוך קצת יותר הגיונית,( ומורים נמצאים בה במעמד ובחשיבות, קצת שונה מהמורים בישראל...) אין את אותה כמות של ילדים שמוגדרים בעלי הפרעת קשב וריכוז.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
  • הוסף לסימניות
  • #25
סיפור:
לפני כמאה וחמישים שנה היו היה באחת מעיירות מזרח ארופה ילד גאון שלא היה מסוגל לשבת שניה אחת במקום אחד.
כמקובל באותם הימים, אבא שלו שכר לו מלמד. פרטי. (כנראה שהיה לו כסף יחסית, כי הורים עניים יותר היו מאגדים כמה ילדים ביחד.)
הילד כאמור לא ישב שניה אחת במקום,
והמלמד היה כנראה יהודי עם גישה חינוכית טבעית, כי ללמוד בהכשרה מקצועית הוא הרי לא למד.
מה עשה המלמד?
יצא עם הילד החוצה, אל האור והאויר. המלמד היה מלמד, הילד היה מטפס על העץ, קופץ, מסתובב, עולה ויורד.
הכל נקלט. אף מילה לא אבדה בחלל.
הילד גדל לאחד מגדולי ישראל המפורסמים (הרוגאטשובר). המלמד כנראה יושב במקום מאד מכובד בגן עדן. תארו לכם שבמקום למצוא פתרונות יצירתיים הוא היה משתמש במקל כמקובל באותם הימים...

ועכשיו, לו יצוייר שקיים היום מלמד כזה, בעל נפש והמון רצון טוב. הוא יכול לעשות את מה שעשה המלמד של הרוגאטושבר?
המקסימום שהוא יכול לעשות, עם כל הרצון הטוב, זה לשלוח את הגאון התוסס למזכירות לשליחות יזומה כלשהי, הוא לשלוח אותו לרוץ את המדרגות הלוך וחזור חמש פעמים.
לבן שלי יש רבה עם הפרעת קשב.
הכיתה רק מרוויחה ובגדול.
לעיתים תכופות הם יוצאים ללמוד בחוץ בכל מיני מקומות מוזרים. פעם הרבה לקח אותם לתחנה הסופית של האוטובוסים וביקש מהנהג להעלות את הילדים ושם הם ישבו ולמדו באוטובוס.
פעם הם למדו תוך כדי הקפות של החיידר.
הלוואי ועוד רבה'ס יהיו כאלה.

אבל מה לעשות אנחנו בדור אחר עם נתונים אחרים וצריך להתאים את עצמינו למציאות. ולא בטוח שהמציאות פחות טובה. נחמד להגיד שפעם היה יותר טוב. בכלל לא בטוח שזה נכון.

ככה אומרים לי בחיידר ומפנים אותי לאבחון.
קצת תמוה לי,
בבית הוא רגוע, מסודר, מאורגן, מרוכז, הוא הכתובת שלי לכל מטלה ומשימה, (והוא לא הגדול שלי)
נעים להיות בחברתו ואכן הוא מוקף חברים, פשוט.... מותק של ילד. מאחלת כזה לכל אמא.
אבל המלמד אומר שהוא לא מקשיב בשיעור ותמיד צריך תעסוקה, המשגיח אומר שחבל כי ככה הוא לא ממצה את הכשרונות שלו, וגם האבא מצטרף ואומר לי אחרי כל לימוד משותף- הוא לא ידע כלום.
התגברתי על ההלם וקבעתי תור לאבחון.
השאלה שלי איך מציגים לו את זה? איך "לתווך" לו את האבחון? הוא מתוק ותמים, לא רוצה שירגיש שחושבים שיש לו בעיה.... אשמח לשמוע ממי שעברה את זה
ממליצה לך לקחת למאבחן טוב.
ממליצה בחום על דר צוקרמן נוירולוג מושלם.
הייתי עם ילדים אצל 4 נוירולוגים שונים הוא הטוב מכולם. אבחון מקיף ארוך ויסודי.

במוסדות החינוך מאוד מקובל "לאבחן" ילדים. ממליצה לקבל את דברי הצוות בכבוד אבל ללכת לבדוק לעומק. יכול להיות שיש בכלל קשיי למידה שמורה מתקנת תוכל לפתור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
וכן. אם אצטרך לתת לילד שלי ריטלין אני אתן. בגלל שאני אוהבת אותו. בגלל שאני רוצה שהוא יצליח במערכת הרגילה והסטנדרטית. בגלל שאני רוצה שהוא יגדל בתורה ואין לי אפשרות (ולא רצון) לתת לו מסגרת מיוחדת ולשים עליו חותמת של חריג.
א. גם אני.
ב. כשזה יקרה, אם יקרה, בכל זאת תדברי אחרת. מתערבת :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
חני, מסכימה איתך, ועוד נקודה:
לילד כזה קשה ללמוד גם ברמה פרטנית.
ניסיתי עם מישהו פעם, חשבתי שאני חכמה ומעניינת,
ויש לי שיטות.. אבל זה לא הלך.
מסכן.
קשה לו לשבת, קשה למי שיושב איתו לנסות כל שניה לאתגר אותו.
רחמנות.

אם ריטלין עוזר- למה לא להקל?
יש לילדים היום מספיק אתגרים להתמודד מולם.
אלא אכ הריטלין גורם לתופעות לווי שמפריעות לילד.
הכל נכון. גם השורה האחרונה ;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
חני, מסכימה איתך, ועוד נקודה:
לילד כזה קשה ללמוד גם ברמה פרטנית.
ניסיתי עם מישהו פעם, חשבתי שאני חכמה ומעניינת,
ויש לי שיטות.. אבל זה לא הלך.
מסכן.
קשה לו לשבת, קשה למי שיושב איתו לנסות כל שניה לאתגר אותו.
רחמנות.

אם ריטלין עוזר- למה לא להקל?
יש לילדים היום מספיק אתגרים להתמודד מולם.
אלא אכ הריטלין גורם לתופעות לווי שמפריעות לילד.
אם הריטלין גורם תופעות לוואי יש לו היום לפחות עשר חלופות.
כל אחד צריך למצוא את מה שמתאים לו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
אם הריטלין גורם תופעות לוואי יש לו היום לפחות עשר חלופות.
כל אחד צריך למצוא את מה שמתאים לו.
הבנתי שזה לא כזה מהיר, והרופאים מחשיבים את המרשמים הללו ליהלומים.
הורים לילדים עם הפרעות קשות מצליחים להוציא, אבל קלות- אין להם עד כדי כך דרייב, ובינתיים עובר זמן יקר.
אבל כתבתי וחקרתי על הנושא די ממזמן, כך שאולי דברים השתנו מאז.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
הבנתי שזה לא כזה מהיר, והרופאים מחשיבים את המרשמים הללו ליהלומים.
הורים לילדים עם הפרעות קשות מצליחים להוציא, אבל קלות- אין להם עד כדי כך דרייב, ובינתיים עובר זמן יקר.
אבל כתבתי וחקרתי על הנושא די ממזמן, כך שאולי דברים השתנו מאז.
היום גם רופא ילדים יכול לרשום מרשם אם יש אבחון.
אז זה הרבה יותר קל מבעבר.
ואת מוזמנת אלינו לביה''ס לראות את המגוון.
(הבנות מביאות חבילת כדורים מהבית ונוטלות בביה''ס)
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
היום גם רופא ילדים יכול לרשום מרשם אם יש אבחון.
אז זה הרבה יותר קל מבעבר.
ואת מוזמנת אלינו לביה''ס לראות את המגוון.
(הבנות מביאות חבילת כדורים מהבית ונוטלות בביה''ס)
אם יש רופא נוירולוג או מומחה קשב שרשם מרשם ראשון (והגדיר במערכת כ'תרופה קבועה'), רופא ילדים יכול להמשיך, ואסור לו לשנות מינון, ובוודאי לא להחליף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
גם הרוגוטשובער בבחרותו כבר לא למד על העצים, נכון?
זו לא הדרך הרגילה והנורמלית ללמוד גמרא.
המערכת החינוכית היא בדרך הנורמה.
אין לי תיעוד, אבל לא מן הנמנע שהוא למד תוך כדי הליכה נמרצת הלוך וחזור ברחוב העיירה / ליד הנהר, און כל מיני דרכים אחרות.

יש כל מיני דרכים ללמידה, והמערכת הבית ספרית מאפשרת (כדרכה של מערכת) רק את השבלונית שבהן.
אז יש לה את המגבלות שלה, ואפשר להבין אותן. הן לא הופכות ליתרונות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
ככה אומרים לי בחיידר ומפנים אותי לאבחון.
קצת תמוה לי,
בבית הוא רגוע, מסודר, מאורגן, מרוכז, הוא הכתובת שלי לכל מטלה ומשימה, (והוא לא הגדול שלי)
נעים להיות בחברתו ואכן הוא מוקף חברים, פשוט.... מותק של ילד. מאחלת כזה לכל אמא.
אבל המלמד אומר שהוא לא מקשיב בשיעור ותמיד צריך תעסוקה, המשגיח אומר שחבל כי ככה הוא לא ממצה את הכשרונות שלו, וגם האבא מצטרף ואומר לי אחרי כל לימוד משותף- הוא לא ידע כלום.
התגברתי על ההלם וקבעתי תור לאבחון.
השאלה שלי איך מציגים לו את זה? איך "לתווך" לו את האבחון? הוא מתוק ותמים, לא רוצה שירגיש שחושבים שיש לו בעיה.... אשמח לשמוע ממי שעברה את זה
לא קראתי את התגובות אבל צריך לדעת שלהפך, זה רק מראה על כישרון ורמת משכל גבוהה. שלכן הם לא מתחברים לזוטות כאלו שאצלנו זה נחשב לדברים ברמה.
זה מה שהם צריכים באמת לתפוס ולהבין, שהם רמה אחת מעל כולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
לא קראתי את התגובות אבל צריך לדעת שלהפך, זה רק מראה על כישרון ורמת משכל גבוהה. שלכן הם לא מתחברים לזוטות כאלו שאצלנו זה נחשב לדברים ברמה.
זה מה שהם צריכים באמת לתפוס ולהבין, שהם רמה אחת מעל כולם.
ממש לא מחייב.
יש ילדים עם הפרעת קשב ורמת משכל גבוהה,
יש ילדים עם הפרעת קשב ורמת משכל נמוכה במיוחד,
ויש ילדים עם הפרעת קשב ורמת משכל ממוצעת....

על כל פנים, פותחת האשכול תיארה את הילד כמצליח בתחומי ארגון וסדר, שהם באמת פחות אופיינים לילדים עם הפרעת קשב :)
ככה שיש סיבה טובה לבדוק אולי יש קושי לימודי בלבד, ולא הפרעת קשב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
קראתי את כל התגובות...
על אף ההפרעת קשב שלי.
אני רוצה לספר לך שאפילו שלקחתי ריטלין לא מעט זמן
וטופלתי בעוד שיטות מעולות-מה שהביא אותי להיות מטפלת טובה בתחום הזה[:):p]
כשחששתי שהילד שלי צריך הרגשתי צורך לדחות את זה.
אני. שאני יודעת כמה זה חשוב, שמבינה שזה רק משקפיים למח וכו.
היה לי קשה.
אז לפני שאת מתווכת לילד אני ממליצה קודם שתתווכי לעצמך.
כי שלאמא יושב טוב על הלב, זה עובר לילד מצויין.
והוא ירגיש שאכפת ממנו
ושיש לי אבא ואמא שאני חשוב להם.
בהצלחה ענקית!
ממליצה לבדוק מבחינה רגשית מה קורה איתו.
נשמע מעט תמוה שבחוץ רואים הסחת דעת ואת מספרת דברים שונים.
יש הפרעת קשב שמקורה בבעיה רגשית ואז ריטלין לא פותר אותה.
זה כמו שאני אדבר איתך ומונית תצפור לך למטה. אז לא תצליחי להתרכז איתי גם אם תקחי ריטלין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
לא קראתי את התגובות אבל צריך לדעת שלהפך, זה רק מראה על כישרון ורמת משכל גבוהה. שלכן הם לא מתחברים לזוטות כאלו שאצלנו זה נחשב לדברים ברמה.
זה מה שהם צריכים באמת לתפוס ולהבין, שהם רמה אחת מעל כולם.
נכון במקרים מסויימים, אבל גם במקרים האלה תלמיד שדעתו מוסחת ואינו מקשיב, ממילא אין לו סיפוק, חוסר הסיפוק גובר עם השנים, והרצון "למלאת את החלל" גובר ומחפש סיפוקים אחרים, בשדות זרים כדוגמת סרטים וכדומה, ומכאן עד לפריקת הערכים עליהם חונך קצרה מאוד.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #39
הבנתי שזה לא כזה מהיר, והרופאים מחשיבים את המרשמים הללו ליהלומים.
הורים לילדים עם הפרעות קשות מצליחים להוציא, אבל קלות- אין להם עד כדי כך דרייב, ובינתיים עובר זמן יקר.
אבל כתבתי וחקרתי על הנושא די ממזמן, כך שאולי דברים השתנו מאז.
אכן עברנו הרבה עד שהגענו לסוג הרצוי שבאמת עוזר- מתחילת הטיפול אצל הנוירולוג ועד מציאת ההתאמה עברה שנה!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
יכול להיות שיש לו בעיה בעיבוד שמיעתי?
שאז זה מפריע בתחום הלימודי בעיקר, ובעיקר בעיקר בכיתה.
או שיש לו בעיית ראיה/ מיקוד ראיה? זה דברים שיפריעו בעיקר בכיתה או בזמן לימוד ולא בשאר היום.
בעית ראיה או מיקוד כן יכולה להשליך יותר גם על שאר היום אבל יכול להיות שלא.
אם לא בדקתם, אז תבדקו את זה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

יש לי אתר בו מוצגים ספריי, אבל אין רכישות בכלל.

האתר עולה לי כסף מידי חודש (בניגוד להתחלה בה הוא היה ללא תשלום דרך משרד לפיתוח הנגב והגליל).
חשבתי שכדאי לסגור אותו ולמכור את ספרי כמו סופרים אחרים - העברה בנקאית ודרך המייל או הטלפון.

האם עדיף להשאיר את האתר כי יש ערך לו כלשהו מלבד מכירות או כדאי לסגור את האתר?


ומאמר שכתבתי על הנכונות לספר על כשלונות:



בספר המאמרים החדש שלי, גיבור הסיפור, כתבתי הרבה על הכישלונות שלי.
ביניהם: שאין קונים לספר החדש שלי "סדר הפוך" ( זה ממשיך גם עכשיו, ואין רוכשים גם לספרון הילדים דובי שיר והכתר האמיתי או לספר גיבור הסיפור)
גם במאמרים הנוכחים, שאני כותבת פה ושם, שאולי יהיו בסיס לספר הבא בסדרה, אני כותבת על חסרונות שלי על אכזבות וכדו', ושאלתי את עצמי איך אני מסוגלת לכתוב על כשלונות, ככה באופן גלוי.

התשובה שעניתי לעצמי:
1. כי אני לא מאמינה בהצלחה כשהיא דרמטית
2. אני רוצה להעביר מסרים
תשובה כנה יותר: כי אני כבר הצלחתי, ברוך ה'.
אני לא רואה את עצמי לפני 5 שנים, לפני שספרי הראשון יצא לאור ונמכר בחנויות, כותבת בעליזות כה רבה על כישלונות וגם חשה יציבות רגשית בעקבות כישלונות ומצליחה להתמיד בעשיה למרות הכל, אני חושבת שהמסע הזה, בו עברו עלי קצת רגעי סיפוק ותהילה, במהלך ספריי הראשונים, נתן לי את היכולת לכתוב לספר ולחוות את כשלונותיי כאילו היו הצלחות.

אני חושבת שאני מבינה כיום הרבה דברים שלא הבנתי בעבר, והמרכזי שבהם הוא שלא חובה להצליח.
לא צריך להצליח.

לפני זמן מה קראתי פוסט של מישהי שכותבת שסבא שלה היה אומן. יש בבית שלו איורים שעיצב על הקירות, הסבא הלך לעולמו ורוצים להרוס את הבית יחד עם האומנות הנדירה.
הסבא לא קיבל הכרה מימיו וכעת האיורים ייעלמו.
הרגשתי אז תחושת פספוס אדירה.
כמה חבל שאומן לא קיבל הכרה, כה חבל שיצירותיו, עליהן עבד שעות וימים, יעלמו.

כיום אני מבינה שזה לא חבל בכלל.
זה בסדר.
העיקר העשיה וההשתדלות.

אומן לא חייב לקבל הכרה, זה נחמד עבור העולם סביבו שיזכו להכיר אומנות חדשה, אבל הוא לעצמו שלם לחלוטין גם בלי שיכירו אותו.
לדעתי החשיבה הזו מחזירה לאדם את העצמאות.
לא, אתה לא זקוק שיקראו אותך, שיהנו מיצירותיך, שיכירו בך.
האדם לא זקוק שיכירו בו, כי הכרה זה דבר חיצוני וקשור במכירים ולא במי שמכירים בו.
אתה מתנדב, אתה משתדל.

אין ערך בפידבק של העולם כלפיך, כי היית ונשארת אותו אדם, והערך היחיד זו העבודה העצמית שלך מול המידות שלך, זו המודעות העצמית, הקבלה העצמית, החיים שאתה בונה לעצמך, האמונה והביטחון בה' הטוב והמיטיב, אהבת הזולת ואהבת הבריאה, הקשבה, התקדמות, ועוד נכסים שהופכים אותך למי שאתה באמת.

זה אומר להיות מאוד קשוב לעצמך ואכפתי כלפיך עם חמלה ואהבה עצמית.

הפעולות האחרות, של לשווק את עצמך, את היכולות שלך, הם דברים חיצוניים לחלוטין, אינן מגדירות אותך אלא הן חלק ממאמץ קולקטיבי שלך ושל אנשים אחרים אכפתיים לתרום למען עולם טוב יותר.

לסיכום, עבודת האדם מול עצמו היא עבודה אינסופית, אדירה ומתגמלת מאוד.

כשאדם מבין שהוא והסביבה בעלי ערך זהה וקבוע שלא יכול להשתנות, הוא מתחיל להתרכז בעצמו במקום להתרכז בסביבה, הוא בונה את עצמו האמיתי, יתכן שבמהלך הבניה העצמית הזו הוא יבחין שיש לו ייעוד להשפיע הלאה, ויתכן שהוא ימצא ייעוד אחר מקסים לא פחות.
אבל הוא ילמד להיות קשוב לעצמו ולאינטרסים שלו (אם הוא יהודי מאמין האינטרסים שלו הם שה' ימלוך על העולם).

הוא ילמד להיות 'הוא' וזו מתנה של עצמו לעצמו, מתנה שלא יכולה להגמר לעולם.
מה שאני כותבת כאן זו רק תיאוריה, ונדרשת עבודה רבה להפנים ולחיות את זה באמת.
אבל גם תיאוריה זו התחלה נפלאה.
מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה