שיתוף - לביקורת לילות של אמונה

  • הוסף לסימניות
  • #1
היא שנאה לילות לבנים.
תהתה למה תמיד זו היא שתתהפך תפקח עין. לא תצליח לעצום אותה שוב.
תלתה את הסיבה, בתחנה בה היא ממתינה, תשע שנים היא מחכה.
תשע שנים שסוחבות בתוכן המון לילות כאלה. לבנים
שנים שהיא בולעת מילים אסורות בתוכה, מאמינה, ועדיין כל כך רוצה.
וזה לא שהיא לא ניסתה, היא אישה טובה, עשתה ככול יכולתה. הסגולות הרבות, המתרבות. כבר מוכרות לה כולן.
אבל אלוקים חשב עבורה אחרת, מוביל אותה בדרך פתלתלה ומעייפת, משאיר אותה בדד, מאחור. אבל מבטיח שכך עבורה זה טוב.
והיא אישה תמימה משתדלת להאמין, להרגיש חזק, את רצונו של כל יכול להיטיב, להחזיק במקל הביטחון, בלי ליפול, ולחשוב
מה יכול להיות יעודה בעולם. אישה בלי דור שלא ייטוש תורתה, תורת אימא.
בתחילה היא חושבת אמוציונאלי ובומבסטי, רוצה להקים ארגונים, חושבת איך לשנות חיים של אנשים.
אבל בסוף היום, כשהיא חוזרת, היא מרגישה ריקה ומבוזבזת.
כי העניינים זזים בקצב הצב, והיא כמו תמיד רוצה כאן ועכשיו.
ופתאום הולמת בה ההכרה, מאיפה שמתחיל הקושי, שם נמצאת נקודת העבודה, תכלית היעוד שלה.
וזה קשה לה, קשה כל כך שהא עוצרת נשימה, בולעת את הרוק, ומחליטה לנסות, להפסיד היא לא תפסיד, ולהרוויח, מקווה.
יום רודף יום, היא עדיין מחכה אבל עכשיו היא בטוחה שיום שעובר הוא איננו לריק, וצופן בתוכו עוד רגע של מטרה, ויום כזה של המתנה עם כל הקושי טומן עבורה עבודה של אמונה וביטחון בהקב"ה, ואז אולי ה' יראה לליבה ויגשים לה משאלה.
כי עכשיו היא לא בטוחה
היא פשוט, מאמינה.

*אשמח לביקורת
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
היא שנאה לילות לבנים.
תהתה למה תמיד זו היא שתתהפך תפקח עין. לא תצליח לעצום אותה שוב.
היא מחכה.
היא פשוט, מאמינה.

*אשמח לביקורת
כתוב בצורה ממש יפה ונוגעת ללב --- הניסיון הזה קרוב לליבי כי יש במשפחה שלי מישהי עם התמודדות וציפייה דומה
מאוד עוזר לי להבין מה היא עוברת
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

המעטפה בדואר קרצה לה החוצה, והיא פתחה אותה בסקרנות מה.
וואו. איזה יופי. סוף-סוף שירי מתחתנת.
עיניה רצו בין השורות במהירות שיא, תרות אחר הנקודה החשובה ביותר עבורה. האולם.

אאוצ'.

היא נזכרת בחתונה של איילת לפני שנה, ומתכווצת.

---

מוזיקת רקע שקטה ונעימה, החתן והכלה נכנסו בזה הרגע לחדר ייחוד. מנה ראשונה מוצעת אחר כבוד למוזמנים היקרים, בתפריט מנות עשירות ביותר. דג? סטייק? ההתלבטות קשה.

"איזה אוכל טוב. וואו". תהילה לעסה סטייק עשוי היטב, הרוטב שלו מבריק על שפתיה. "זה אולם!"

מיכל הנהנה במרץ, מתענגת אף היא על מנת גורמה. "כן, ממש. לא כמו האולם שאילה התחתנה בו. פשוט בושה להביא לשם אנשים. אוכל שלא הייתי מגישה לחתולים של השכנה המבוגרת שלי. שבוע כאבה לי הבטן". היא עיוותה את פניה בגועל, ולאביטל היושבת לצידה התחשק שיגביהו את המוזיקה השקטה ברקע. רק לא לשמוע את המשפטים הנוראיים האלה.

"אהה". הפה של שירי עמוס גם הוא. "לגמרי. אגב, כמה שמתן לה? אני שמתי שלוש מאות וחמישים. המנה כאן היא מינימום מאתיים וחמישים שקל. אז שיהיה קצת עודף לחתן ולכלה".

"אני שמתי לה שלוש מאות". ענתה מיכל. תהילה הצביעה על עצמה תוך כדי, לאות שאף היא נדבה את אותו הסכום. "המינימום זה לכסות את המנה. אי אפשר לבוא לחתונה, לאכול ולא לשלם. אנשים שילמו הרבה כסף, השקיעו באולם יקר בשביל האורחים. לפחות תכסה את מה שאתה אוכל".

ואביטל?!

אביטל ישבה בצד וסירבה למנה מהמלצרית בנימוס. לחברות היא הפטירה ש'כואבת לה הבטן ואין סיכוי שהיא מכניסה אפילו סיכה'. אם הן היו מתקרבות אליה קצת יותר היו שומעות את הקרקורים ברעש צורם.

ולכלה? לכלה היא כתבה מכתב ארוך ויפה על חברוּת ארוכת שנים ועל ההתחלות שתמיד קשות אבל יפות, רקדה איתה במעגלים וגרמה לעיניה להבריק מאושר. היא תוהה לעצמה מה שימח את איילת יותר. היא, או הכסף של החברות שלצידה שכיסה את המנות.

היא לא יודעת.

היא רק יודעת שאם הייתה מביאה מאתיים וחמישים שקל למנה, זה היה גוזל מהמנות היומיומיות שלה ושל בעלה. בעלה ברוך השם אברך. המשכורת שלה מדוייקת כל כך, שלפעמים הם מגרדים בקושי את החודש.

בדרך חזור הסתכלה אביטל על הרחוב החשוך דרך שמשת האוטובוס, משקף בדיוק את מצב רוחה הקודר. והגשם שהחל לטפטף בדיוק באותו רגע, כמו הזדהה עם הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. ההחלטה שלה לאחר השיחה הצולבת בשולחן החתונה של איילת הייתה חד משמעית. לא לכל חתונה היא הולכת.

---

"ראיתי את ההזמנה". יוסף נעץ מזלג בתפוח אדמה רותח, נושף עליו. "את הולכת, כן?"

אביטל אכלה בדממה, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת. "לא".

יוסף הרגיש בשקט המוגזם מצידה של אשתו ועצר ממלאכתו, מניח את המזלג. הוא הסתכל עליה בתהייה, עיניו מצטמצמות. "למה? אני זוכר שהיית מדברת עליה מדי פעם. הייתן באותה כיתה, לא?"

"נכון". יש דברים אחרים שחשובים לי יותר, יוסף.

"אז למה?" מה יש לה?

היא התיקה את מבטה המרוכז בנקודה הנעלמת והביטה בו באדישות מעושה. "ראית באיזה אולם החתונה?" סתם, אגב. לא הכי חשוב בעולם.

יוסף הסתכל על המקרר, ההזמנה תולה בו בססגוניות מזויפת. שם האולם נכתב למטה, מרצד באותיות גאוותניות. "אהה. הספקתי לשכוח. אבל אני לא מבין אותך". הוא הסב אליה מבטו חזרה. "למה את חושבת שאת צריכה לממן לה את המנה? היא החליטה להתחתן שם. זה אומר שאת צריכה לשים מעטפה של שלוש מאות שקל?"

"יוסף, ככה זה". עוד פעם אותו ויכוח חסר תועלת שלא מוביל לשום מקום. החֶברה שלה שונה משלו. מה היא אשמה?!

"מי החליט?" הוא מרגיש שהזעם מתחיל לפעפע בו. "אנשי השופוני? שלא יזמינו אנשים פשוטים כמונו לאירועים שלהם, וככה גם לא יצפו למשהו שלא ביכולתינו. חכם יותר, לא?" כמה שזה מכעיס אותו. אצלו בחבר'ה, אף אחד לא ציפה ממנו למעטפה שמנה. הדבר היחיד שנדרש ממנו הוא לרקוד במעגלים מסחררים ולפזר חיוכים לשמחתו של החתן.

אביטל מסכימה. בהחלט. אבל מה אפשר לעשות שהמציאות העגומה היא ששירי תפגע אם היא לא תגיע? כך או כך - המצב לא מלבב.

"שירי תיפגע אם אני לא אבוא". היא אומרת את מחשבותיה בקול. "זה מה שיושב עליי. אותי היא ממש שמחה בחתונה".

"אם אחד הקריטריונים של לשמח כלה תלוי בכמה שמים לה במעטפה". הוא עוצר לרגע, נושם עמוק. "אז חבל שיש כאלה חברות באמת".

חבל באמת.
@דודה עם החיבור המהמם שהעלית כאן הבאת לי השראה לכיוון שונה לגמרי.
מצהירה מראש - לא בא לקטרג ח"ו על אלה ה'מתבכיינות'. זו הצגת זווית של אלה המחכים ומצפים.

הלוואי והיו לי ילדים

המפגש הכיתתי המיוחל,
סוף כל סוף הולך לקרות.
בכל הסגנונות הוא מתובל,
ככה זה, הן כבר לא ילדות.

הן התחתנו, בנו להן בתים,
בעל-עבודה-והרבה ילדים.
כל אחת מספרת לתומה,
על כל ה'צרות' שבביתה.

לזו אין היכן לשים את הקטן,
בעלה אברך ואין סבסוד.
בעבודתה לא ישרוד הפטפטן,
לשמלתה נצמד תדיר החמוד.

הגברת השנייה בצער מספרת,
כי הגדולה שלה בכיתה מקדמת.
לקרוא ולכתוב היא מתקשה,
והיא, האמא, בדילמה קשה.

ויש גם את ההיא שמתבכיינת,
ואת החברה הזו שמתמרמרת.
את המוגזמת שמשתפכת,
על עוד אחד נוסף שהיא סוחבת.

ויש אותה.
יושבת בצד החדר ושותקת,
עיניה רושפות מעצב, זועקות.
לא לבכות היא מתאמצת,
ועיניה כבר מזמן לא שואלות.

דמעות זולגות במורד לחייה,
על בית ריק ועל קירות לבנים.
לא תשערנה לרגע חברותיה,
את הסערה המתחוללת מבפנים.

היא מנסה בכח לאטום אזניה,
לא לשמוע את מרמורן של הבנות.
מי מספר להן, לסגל חברותיה,
שהלוואי והיו לה מ'מקצת' הצרות?

תודו לו,
על כל לכלוך ויללה,
תודו לו,
על בעיות עם הילדה.

תברכו אותו,
על לילות לבנים,
תברכו אותו,
על מינוס בבנק ממעונים.

אמרו תודה על כל החבילה,
זכרו שכל לכלוך הוא יהלום.
כי קשיים ועול של 'משפחה',
יש מי שעבורו הם בגדר חלום.
בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה