שיתוף - לביקורת ליראם

  • הוסף לסימניות
  • #21
נכון, אבל אני מדייקת דמות לפי עלילה, ולא עלילה לפי דמות, לכן רוקמת אותה אחרי התקדמות קלה (ותמיד, כמובן, אפשר לחזור ולתקן)

מביך, אבל לא. שניהם עדין לא. ב"ה את הראשון זכיתי למשש שבוע שעבר ויצא לחנויות כנראה באיזור ט"ו באב מקווה, היה אמור לצאת בשבט וההוצאה דחתה שוב ושוב.... השני - גמור בשלב כתב היד, ללא עריכות. ומכיוון שחזרתי לעבוד על וירטואז - יקח לו מינימום שלוש שנים להוצאה, גם אם הטיוטה תהיה גמורה עוד יומיים.
יפה. שיהיה בהצלחה.
איך קוראים לספר ולשם הסופר/ת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
זה שם הספר אליסיר?
ואני מבינה שמדובר בסגנון היסטורי מתח?
אני דווקא נזכרתי בבן ליראם...:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
;) הדא: מלווה בריבית מושחת שהלווה לדודו של יוזבד סכום עצום בריבית קצוצה.
לא מאמינה ששכחתי ממנו! אפילו ניסיתי לנחש למי הכוונה והגעתי עד המכשף ההוא שרצה להביא למהללאל מספריים...
טוב, ביוזבד אני פחות מונחת, נראה לי קראתי פעם אחת.
וכבר התחברתי לשם מכדי לשנות עכשיו, אז נשאיר אותו כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
לא מצאתי באקדמיה ללשון אזכור לביטוי, ושוטטות בגוגל גם לא סייעה - אם למישהו יש מידע נוסף ומקורות - אשמח.
שלחתי להם שאלה. אעדכן אי"ה.
לא הבנתי מה קרה כאן.
גם אני לא!!!
ב"ה את הראשון זכיתי למשש שבוע שעבר ויצא לחנויות כנראה באיזור ט"ו באב
מזל טוב :)
תעדכני שיצא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
שלחתי להם שאלה. אעדכן אי"ה.
תודה!
גם אני לא!!!
ביטוי מחודש ל:מכף רגל ועד ראש, כנראה לא מוצלח...
על ראשיהם קשורים עלים לזר

וכפות רגליהם החשופות
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
אני לא מצליחה לראות קשר בין המשפט שאת מצטטת שוב לבין מה שאנחנו מתכוונים.
אם את רוצה שזה יהיה יותר ברור תכתבי 'מלמעלה עד...' ולא מעלה.
מעלה = מלמטה למעלה.
אם זה מלמטה למעלה זה לא יכול להיות עד לבוהן שנמצאת למטה.
הבנת אותי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
אני לא מצליחה לראות קשר בין המשפט שאת מצטטת שוב לבין מה שאנחנו מתכוונים.
אם את רוצה שזה יהיה יותר ברור תכתבי 'מלמעלה עד...' ולא מעלה.
מעלה = מלמטה למעלה.
אם זה מלמטה למעלה זה לא יכול להיות עד לבוהן שנמצאת למטה.
הבנת אותי?
אנקד: מְעַלֶה עד בוהן מלוכלכת
מובן יותר עכשיו? ומותר לי לשמור על הביטוי, אם כן? 😅
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
לי אישית עדיין לא מסתדר, אבל ודאי שמותר לך :)
אם זה לא מובן, אז אסור לי.
בגדול - המרתי את כף רגל בבוהן מלוכלכת ואת ראש - באחד מהעלים הרבים שקשרו על הראש להסוואה.
אבל אם חוסר ההבנה נמשך מעבר לניקוד - כנראה שזה גם לא יעבור עריכה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
אם זה לא מובן, אז אסור לי.
בגדול - המרתי את כף רגל בבוהן מלוכלכת ואת ראש - באחד מהעלים הרבים שקשרו על הראש להסוואה.
אבל אם חוסר ההבנה נמשך מעבר לניקוד - כנראה שזה גם לא יעבור עריכה...
את יכולה לכתוב לי בדיוק את המשפט שאת מתכוונת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
את יכולה לכתוב לי בדיוק את המשפט שאת מתכוונת?
"הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מְעַלֶה (מתחת לל' אמור להיות צירה, אבל משום מה אין לי במקלדת, אז מסתפקת לעת עתה בסגול) עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
"הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מְעַלֶה (מתחת לל' אמור להיות צירה, אבל משום מה אין לי במקלדת, אז מסתפקת לעת עתה בסגול) עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".
פדיחות, רק עכשיו אחזתי.
אני חייבת לציין שאהבתי.
הבעיה היא שש"ע עלה ושורש ע.ל.ה מידי קרובים...
וואו, לא יודעת מה להגיד לך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
פדיחות, רק עכשיו אחזתי.
אני חייבת לציין שאהבתי.
הבעיה היא שש"ע עלה ושורש ע.ל.ה מידי קרובים...
וואו, לא יודעת מה להגיד לך.
ואני אחזתי הפוך רק מההתעמקות שלך בשאלה :) תודה על זה!
דעות נוספות בקהל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
"הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מְעַלֶה (מתחת לל' אמור להיות צירה, אבל משום מה אין לי במקלדת, אז מסתפקת לעת עתה בסגול) עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".
לדעתי היה צריך להיות כתוב: שומט יד ומודד את ליראם "מהעלה שעל ראשו ועד בוהנו המלוכלכת". אבל מה שתחליטי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
שכחו מהעלה (כנראה יבוא בהמשך). הנה - חדש ואקספו להפליא (מקווה, תחוו דעתכם)

*

הסופה פסקה מזעפה כבר בשעות הצהריים המאוחרות, אך גרגרי חולה עוד נותרו לרחף באוויר, מסתירים כל כוכב שהוא בענן אפל ומחניק, משנים צבע מסגרת חלון ומבעירים את גרונו בכל נשימה.

אף אחד לא יוציא את אפו הלילה אל הרחובות, מסיק ליראם, מכווץ בין אצבע ואגודל את שפתו התחתונה. ומחר, אם הסופה לא תחליט להפתיע שוב – הוא כבר לא יהיה פה.

לא נורא. תמיד יש שנה הבאה.

אצבעותיו מתהדקות על הווילון, מסיטות אותו במהירות שמתיזה גרגרים אל פניו. הללו מפליטים שיעול מריאותיו, חנוק וצורב. הילדים מחכים לו, ועבורם – גם דקה בודדה עלולה להימתח עד נצח.

מי כמוהו יודע. כמה ימים ייחל ושאל, כמה המתין וציפה. ימים שהסתכמו באפס, בכלום, באין. בייאוש אחד, גדול.

בסוף אבא הגיע. אבל הוא ישן. ופספס. והחליט שלא שוב. שנה תמימה חלפה מאז אותו לילה, ולעת ערוב היום - נצמד ליראם לחלון, נגס שפתיים ותפס במסגרת כמו הייתה אוכפו של סוס מדבר. אף מדריך לא הצליח להניע אותו משם ורק השמש שזרחה, הטילה צללים ארוכים עד למיטתו של אַרֶהַן, שכנעה אותו להקשיב לדברי המדריכים. לנטוש את החלון, לרחוץ פנים ולצנוח, כפי שהוא, לתנומה מיטיבה.

שנה אחר כך הצטרף אליו ארהן לציפייה הארוכה, גם בזו שעקבה לה. בבאה כבר בגרו שניהם ועם עשר שנותיו הפכו הדמעות למוצר מותרות, כזה שעלול להילעס בפיותיהם של שאר שוכני בית היתומים.

צירי הדלת חורקים כשהוא מושך אליו את הידית, והרווח הנותר, יחד עם גמישות איבריו הטבעית, מאפשרים לו למנוע מהם רטינות נוספות. אבל אם בקומת הבוגרים משתדלים כולם לשמר את השקט, הרי שבקומת הילדים, רק אחת מתחת, הרעש הוא אורח קבע והמהומה היא ידידתו הצמודה.

"ליראם!" מתנשף ארהן, פעור עיניים ושמוט טורבן, להופעתו בחדר השינה האמצעי. לרגע אחד דוממת חבורת המופרעים המקיפה אותו במעגל צוהל, עיניהם נתלות בו. "איפה הי-" הרגע תם לו, ושאגות הקטנים חובטות בארהן עם כריות קש מצומקות.

ארהן זועק לרחמים ועל שפתיו של ליראם מרפרף חיוך. "מספיק", הוא אומר, תופס בכרית מונפת בימין וברגל קופצנית בשמאל. "למיטות. עכשיו!"

כרית אחרונה מתעופפת באוויר, רגל משתחררת אל הקרקע, קש נאסף אל בד גס ובזה אחר זה רצים הילדים אל מיטותיהם, צחוקם מהדהד באוויר.

"איפה היית?" רוטן ארהן, מסלק מחלוקו אניצי קש. "מה זה ככה, לזלזל בתורנות שלך?!"

"מצטער", ליראם יבש, עיניו מטיילות על ילדים סתורי פיאות ועולצי מבט. "אחזיר לך בהזדמנות".

ארהן מושך כתף, פונה ללכת. ליראם עובר בין המיטות, מחליק יד על טורבנים, מסדר שמיכות והוגה לאט קריאת שמע.

הרבה מיטות מכיל החדר. יותר מדי. ועל אף שהוא מנסה להעניק לכל אחד את שחסר לו מאז הניח אותו אביו על סף בית היתומים והלך לו, תמיד ייתכן שילד אחד - עולם ומלואו - יחוש בעצבות. גדולה וחומסת.

"מִישוֹ?" הנה הוא מצא אחד, קבור מתחת לשמיכה בלויה.

עיני כוכבים מציצות אליו, לַחוּת שאינה טל לילה. אגרופים נקמצים סביב יצוע קמוט, גניחה יבבנית מחרידה את הדממה.

"מה קרה?" לוחש ליראם, ברכיו מתקפלות אל הרצפה. "חיכית לי הרבה, מתוק?"

המתוק מתכווץ. "לא", הוא נושף. "לא. לא. לא".

"לא חיכית לי?" משמיע ליראם פליאה. "אז... שאלך?"

"כן!" מפתיע הקטן בצרימה. "לך! לך רחוק-רחוק!"

אולי הילד שמע משהו. אוזניים גדולות יש לו, כמו ליתר בני גילו. "אני אלך מחר", הוא אומר לאט. "אלך רחוק ואחזור קרוב, בסדר?"

"לא בסדר", זועף אוזניים גדולות. "אם אתה הולך – אל תחזור!"

"אהמממ, גם אם אני מאוד רוצה לחזור?"

"אם אתה רוצה לחזור – פשוט אל תלך!" טוען מישו ברוב חכמה ועיניו נחבאות שוב תחת השמיכה. "מי שהולך לא חוזר. בדיוק כמו שאבא!"

אבא. גם אבא שלו לא חזר. אבל בשונה מאביו של מישו, עוד יש סיכוי שיחזור, יום אחד. "אבל אני לא אבא", מזכיר ליראם, צרידות מתעתעת בקולו. "אני אח, נכון? ואחים כן חוזרים, נכון?"

כוכבים חומקים מתחת לשמיכה, אף, לחיים וסנטר רועד. "בטוח?" שואל מישו. "בטוח-בטוח?"

לא בטוח. המשימה שהוטלה עליו ועל חברי פלוגתו אינה עוד משימת אימונים פשוטה, גם לא מורכבת, אלא טומנת בחובה סכנה מוחשית. "אם תתפלל – אז כן, בטוח".

מישו דומם, עיניו בוהות היישר אליו. "גם על אבא אני מתפלל", הוא פוצה פה, לאט. "והוא עדין לא חזר".

יום יבוא ואביו ישוב, יחד עם שוכני קברים, אבל לא זוהי התשובה שעל בן הארבע לשמוע ברגעים אלו. "אני אח", קולו של ליראם רך, וידו מתרוממת אל הכוכבים, מוחה מהם דמעות. "ואני אחזור, בעזרתו של קל מרום".

מישו תופס בכפו פתאום, מצמיד אותה אל חזהו. אוחז בה רגעים ארוכים עד שנשימותיו הופכות סדירות ורגועות, עפעפיו רועדות ועיניו נעצמות אל החשיכה.

נרדם הקטן. נרדם כשכול רצונו הוא שיישאר בקרבתו. אבל צריכים אותו, הקהילה צריכה אותו, והוא, שבעיניו עולים עוד עשרות כוכבים, לא יכול להשיב בשלילה.

גם אם הוא רוצה לחזור. שלא כמו אביו שלו.

הוא כבר לא שואל למה, כבר מאס בתשובות שקיפצו אל מוחו, הותירו אותו חסר אונים ומתוסכל. לא שואל.

אבל השאלות כולן מתעוררות בו כשהוא חוזר לחדרו עם שחר, מקיץ את ארהן ופִינֶס אל עמל יומם וקופא אל מול הארונית שלו, ממנה כיוון להוציא את תפיליו.

אגרת. קלף צהוב ומעט אותיות. זאב סמור שיערות וחשוף שיניים.

'מזל טוב, ליראם. רק עוד מעט'.

שש מילים, לא יותר.

שש מילים, אינסוף שאלות.

מבטו צונח אל דמות הזאב החקוקה בתחתית האיגרת ולסתו מתהדקת. הוא ישרוף אותה, אין לו ברירה אחרת. אבל לא כעת. הוא צריך לעכל, להתבונן בכתב הפנינים ולנסות להבין מה מסתתר שם, ואיך.

לא כעת. רק עוד מעט.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת גשם לילי
23:47
הוא התהלך משוטט בפינת הגורטאות הסמוכה לישיבה, עיניו תרו אנה ואנה כמבקש אחר דבר מה, ככה מספר דקות שהוא מתחפר לו בערימת החפצים הלא שימושיים, נאבד לך משהו? הקפיץ אותו קול נחמד, לא, לא, מה פתאום, סתם אני... מלמל הבחור...
אחרי דקות מספר אורו עיניו והוא משה מן הארץ חתיכת פח קטנה ומוזרה, הרוח העזה העיפה את כיפתו הלאה אל הקרקע המאובקת והוא נאלץ לרדוף אחריה במגרש המאובק, הכיפה חטפה מכה או שניים מידו האחת כשבידו האחרת תחובה לה חתיכת הפח התמוהה.

00:20
בצעדי חתול הוא נכנס לחדר הפנימיה שומט את כוס התה אל הפח השבור, באיטיות הוא קרב אל החלון הקטן, פותח אותו מעט ותוחב בו את חתיכת הפח המאובקת, הוא נרתע לאחריו מן האוויר הקר שצמרר את כל עצמותיו וגלש אל מתחת הפוך העבה, מלאך החלומות נטל את שלו ונמצא זה מוטל בשנתו.

04:02
גשם עז החל ניתך בפתאומיות מן השמיים הקודרים, הוא התעורר בזינוק למשמע הרעש העצום הבוקע מן הגשם הפוגע בחתיכת הפח.
הוא סגר את החלון והתכרבל בפוך החמים ושוב שקע בשינה מתוקה.
שיתוף - לביקורת הנר הארוך
הצעדים הטביעו חותם בספק בוץ ספק שלולית ברחוב הזר,
נמתחתי בפיהוק אך בסיפוק למרות השעה המאוחרת יחסית למקום, מתוך החשיכה נראו עוברי אורח מתהלכים מכאן לשם, אנו אינם כמוהם שהם מטילים את פסיעותיהם לחינם אלא כל דרכינו נמתחו לשם מצווה, כיצד? אלא שהייתי אני ורעייתי נתונים בניכר ובתוך כך העריב שמשו של יום ואנו נתונים בחנוכה ונרות להדליק אין, נחפזנו ברחובות הבירה וביקשנו נרות אך נמצאו רק נרות אידיהם שגנות היא לנו להדליק בהם, לבסוף נמצאו נרות שעווה ארוכים בפאתי העירה, המוכר מלמל דבר מה בשפתם ואני לא הבנתי מאומה על אף שניב מניבי שפתם עולה בפי אחינו החסידים, מכל מקום נוהג אני מנהג אבותי שנטלו להם את לשון הקודש ואינם מטמאים את פיהם בשפת העמים.
כשהנרות נטמעו בחיקי, עשיתי את דרכי אל האכסניה, הלבנה נתמעטה ואף אם היא חוזרת ומאירה, עדיין עננים מחפים אותה ומונעים אותנו מאורה,
האכסניה הישנה קיבלה את פני במבט שיש בן מן השעמום ואני נחפזתי אל המדרגות הישנות המובילות אל החדר ששכרתי מן העכו"ם,
החדר היה מוסק היטב כיאה לחורף העז ואני ניגשתי אל החלון והחילותי מתקין את הנרות, איני יודע מדוע האריך הנכרי את נרותיו כל כך,
לכשהדלקתי בברכה נחפזה רעייתי אל החלון ואחזה בראשה לאמר - הן מצויים אנו בקומה רביעית ואפשר שנרותיך רחקו מן הארץ ביותר מעשרים אמה,
נתקפתי בחרדה גדולה וגופי התחיל מרתת כשהוציאה רעייתי מבין כליה את מד המרחק האלקטרוני שנשלח בהזמנה מאליאקספרס ומדדה את המרחק בין להבת הנר לקרקע, נתחשב המרחק לזעיר היתר מעשרים אמה,

בצר לי טלפנתי לרבי הספון בטח בעיר הקודש ונתמהמה מלענות, לסוף השעה חזר אלי רבי ונצטער אף הוא באותו עניין עד שננער ושאל ממני לאמוד שוב את המרחק ונמצא זעיר פחות מעשרים אמה ופליאה רבה אחזה בי, אמת שידעתי שבאותו הזמן שחלף נתקצר הנר ונכנסה הלהבה לתחום עשרים אמה אך באותו העת נטרדה מחשבתי,
נפטר ממני רבי לשלום ועוד כפל לי ברכה על ברכתו.
נעמדתי ממקומי ושוררתי זמר 'הנרות הללו' ששמעתי בבית אבי ואפשר ששמע אף הוא בבית אביו וכן הלאה.

(הסיפור לא אירע במציאות ואין ללמוד ממנו הלכה).

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה