סיפור בהמשכים לכתחילה

[+shira]

לא דמיינת.
שידרגתי גירסה

לטעמי היה משהו מסקרן יותר בקודמת, אבל את הסופרת. הסיפור בכל מקרה, נשאר במסלול הנכון.

 

[הני ר.]

צנזורה

 

[קופי 100]

פרק ב'
המעטפהההה - - -
אושר לרגע שוטף לי את החלק החושב.
"הכסף שאתה מביא כל חודש, מה זה?"
"המ...אולי נדבר על זה מחר?"
משהו עוצר בעדי.
הלב שלי קופא. שוקלת מה עדיף, חצי אמת או שקר שלם.
"שלוימי, המעטפה שאתה מביא כל חודש, מאיפה היא?"
"אני עושה לחיימסון קצת חשבונות וזה כסף שבמילא תיכננו אותו בשבילך לפאה ולכל מיני דברים שלא בשוטף".
נכון, שש מאות שקלים שהחלטנו שנשתמש בהם לחריגות.
שותה קצת מים מנסה להתנקות.
"ומתי אתה עושה לו את החשבונות?"
"המ..." העיניים שלו מתרוצצות הלוך ושוב. "האמת ש... על זה רציתי לדבר איתך".
קור מטפס לי בעמוד השדרה. פוחדת לשמוע ורועדת שלא לדעת.
"נו...דבר!" אפילו אני לא מזהה את הקירקור שיוצא מגרוני.
"אז אחרי הצהריים אני עושה לו חשבונות בתשלום".
"על חשבון הכולל??"
הוא מהנהן. חיוור. נבוך. כמעט מפוחד.
"אבל... הוייייייייי", הבכי שוטף אותי מבפנים. מבינה בפעם השלישית שקודם בכיתי סתם.
איפה זיכרמן שתבוא לעזור לי. הכינה אותי להכין, לכבס, לכבד, לוותר,
"ותקם בעוד לילה" לא שוכחת את השיעור הזה, מוכנה לקום בלילה וביום.
מתכנסת בשתיקה. חיים כאלה הם שיעור הרבה יותר כואב ממה שלמדתי או שתכננתי ללמוד.
שלוימי מגיש לי טישו.
הלילה הזה נסחב על כתפיים של אף אחד. שלוימי כבר נרדם מידי פעם נאנח מתוך שינה.
ואני בוכה ומבינה, בוכה ולא מבינה, מתפללת ששלוימי יתעורר ויספר לי שהכל טעות.
כועסת על חיימסון עוד פעם. באיזו זכות היא הכניסה אותי לסופה שמשתוללת לי בבית.
ועכשיו, גם אם נדלקה לי נורת אזהרה, אני מעדיפה שלא לראות.
שרולי מתעורר. זה אומר לי שעוד רגע בוקר. מכינה לו בקבוק. הוא לוקח אותו בתודה.
מסתכלת עליו. נזכרת בלידה שלו. שלוימי התרוצץ ועזר לי כדי שאוכל לנוח במשך שבועיים, ולא הסכים לי לעשות כלום. מתחילה לבכות מחדש. מרגישה שגם הטוב כואב לי.

פרק מעולה! סוחף, חד, נוקב וכואב.
צורם לי מעט השימוש בצירוף "לא הסכים לי". דומני שהוא לא נכון לשונית. אלא אם כן המטרה היא לשים מילים בפיה כביטוי של אישה שלא מדקדקת בלשונה..

 

[הני ר.]

איך נכון?

 

[הני ר.]

ג'
שקט אני מתעוררת בבהלה עשר שלושים ושתיים. מאז שאני זוכרת את עצמי לא התעוררתי כל כך מאוחר.
קמה לתוך החיים, הבית ריק ושקט. בשולחן במטבח אני פוגשת כמה מילים ואגוזי.
"מבקש סליחה ויודע שאני לא ראוי לה מעריך מאד שלוימי"
לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהעולם שלי התהפך.
מחייגת לשלוימי מרגישה רשעית האצבעות שלי רועדות. אף פעם לא הפרעתי לו בלימוד.
הנשמה שלי גם ככה לא במקום.
'חוצמזה' אני שומעת לחישה ארסית בפנים 'הוא במילא לא מקפיד על לימוד'
שומעת קולות לימוד, אולי רק רציתי לבדוק שבבוקר הוא שם.
מתחילה לבכות.
"מירי, מה קורה?"
אני לא מצליחה לענות. אין לי סיכוי לדבר כשאני בקרקעית אוקיינוס עם גלים.
"מירי אני מגיע, חכי לי חמש דקות"
"לאאאאאא" אני צועקת.
"את לא רוצה?"
הלב שלי מתכווץ ואני לא יודעת מה אני רוצה. אולי אף פעם לא ידעתי.
אני יודעת מה צריך. ועכשיו אני לא יודעת מה אני צריכה.
רוצה שהוא יגיע הרגע. צריכה שהוא ילמד בלי הפרעות.
"---" כנראה שפספסתי כמה מילים
"מה?" אני שואלת בלי כח. "את בטוחה שאת לא רוצה שאני אחזור?" "לא..יו..דע..ת" אני נחנקת מבכי. "מירי אני חוזר" אני שומעת אותו החלטי. ואני שמחה. ואז אני נקרעת, מאמינה לאבא שסיפר לי על מסירות. יודעת סיפורים בעל פה על נשים צדיקות שמסרו את עצמן לתורה. ואני מאחור, מוותרת בשביל חיי שעה.
הדלת נפתחת שלוימי עומד דואג. "מה קורה איתך?"
"אני לא יודעת..אני לא מרגישה טוב..אני לא יודעת, אני מרגישה שמשהו קורה לי"
"מה את מרגישה? תגידי לי. אני אנסה לעזור לך, את עייפה אולי?"
אני שומעת תקווה בקול שלו. כמה קל. אני אלך לשון וזהו. הכל יסתדר.
הבכי שלי מתחדש "אני שילמתי כל מחיר לתורה שלך, כל מחיר"
"נכון" הוא עונה בשקט מגרד במצח. אני כמעט מרחמת עליו. "אני מוכן לעשות הכל כדי לעזור לך להרגיש יותר טוב"
"איך עשית לי את זה, איך שיקרת עליי כזה הרבה זמן, איך???" לא מאמינה שאני, מירי הבחורה הכי מחונכת במחזור שואגת ככה. ולא אכפת לי שהחלון פתוח. שישמעו כולם.
"איך, איך, איך שיקרת עליי, איך? תענה לי, איך? שמונה שנים אנחנו ביחד. תמיד שמעתי לך. כיבדתי אותך ואת הלימוד שלך. איך זה קרה? איך?"
שלוימי מביא לי טישו במבט נוגה בעיניים ושפתיים חרבות. פתאום אני פוחדת שהוא יתפרק.
לא רוצה לראות אותו בוכה. אני דואגת לו.
'דואגת לו...ממש מגיע לו שתדאגי לו, הוא לא דאג לך. שיקר עלייך במצח נחושה'
"די!!" אני צועקת בקול מנסה להשתיק את הקולות שבראש.
שלוימי נבהל. מתלבט מה לעשות.
חוזר עם שתי כוסות מים.
חזרנו להתחלה.

 

[קופי 100]

ג'
שקט אני מתעוררת בבהלה עשר שלושים ושתיים. מאז שאני זוכרת את עצמי לא התעוררתי כל כך מאוחר.
קמה לתוך החיים, הבית ריק ושקט. בשולחן במטבח אני פוגשת כמה מילים ואגוזי.
"מבקש סליחה ויודע שאני לא ראוי לה מעריך מאד שלוימי"
לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהעולם שלי התהפך.
מחייגת לשלוימי מרגישה רשעית האצבעות שלי רועדות. אף פעם לא הפרעתי לו בלימוד.
הנשמה שלי גם ככה לא במקום.
'חוצמזה' אני שומעת לחישה ארסית בפנים 'הוא במילא לא מקפיד על לימוד'
שומעת קולות לימוד, אולי רק רציתי לבדוק שבבוקר הוא שם.
מתחילה לבכות.
"מירי, מה קורה?"
אני לא מצליחה לענות. אין לי סיכוי לדבר כשאני בקרקעית אוקיינוס עם גלים.
"מירי אני מגיע, חכי לי חמש דקות"
"לאאאאאא" אני צועקת.
"את לא רוצה?"
הלב שלי מתכווץ ואני לא יודעת מה אני רוצה. אולי אף פעם לא ידעתי.
אני יודעת מה צריך. ועכשיו אני לא יודעת מה אני צריכה.
רוצה שהוא יגיע הרגע. צריכה שהוא ילמד בלי הפרעות.
"---" כנראה שפספסתי כמה מילים
"מה?" אני שואלת בלי כח. "את בטוחה שאת לא רוצה שאני אחזור?" "לא..יו..דע..ת" אני נחנקת מבכי. "מירי אני חוזר" אני שומעת אותו החלטי. ואני שמחה. ואז אני נקרעת, מאמינה לאבא שסיפר לי על מסירות. יודעת סיפורים בעל פה על נשים צדיקות שמסרו את עצמן לתורה. ואני מאחור, מוותרת בשביל חיי שעה.
הדלת נפתחת שלוימי עומד דואג. "מה קורה איתך?"
"אני לא יודעת..אני לא מרגישה טוב..אני לא יודעת, אני מרגישה שמשהו קורה לי"
"מה את מרגישה? תגידי לי. אני אנסה לעזור לך, את עייפה אולי?"
אני שומעת תקווה בקול שלו. כמה קל. אני אלך לשון וזהו. הכל יסתדר.
הבכי שלי מתחדש "אני שילמתי כל מחיר לתורה שלך, כל מחיר"
"נכון" הוא עונה בשקט מגרד במצח. אני כמעט מרחמת עליו. "אני מוכן לעשות הכל כדי לעזור לך להרגיש יותר טוב"
"איך עשית לי את זה, איך שיקרת עליי כזה הרבה זמן, איך???" לא מאמינה שאני, מירי הבחורה הכי מחונכת במחזור שואגת ככה. ולא אכפת לי שהחלון פתוח. שישמעו כולם.
"איך, איך, איך שיקרת עליי, איך? תענה לי, איך? שמונה שנים אנחנו ביחד. תמיד שמעתי לך. כיבדתי אותך ואת הלימוד שלך. איך זה קרה? איך?"
שלוימי מביא לי טישו במבט נוגה בעיניים ושפתיים חרבות. פתאום אני פוחדת שהוא יתפרק.
לא רוצה לראות אותו בוכה. אני דואגת לו.
'דואגת לו...ממש מגיע לו שתדאגי לו, הוא לא דאג לך. שיקר עלייך במצח נחושה'
"די!!" אני צועקת בקול מנסה להשתיק את הקולות שבראש.
שלוימי נבהל. מתלבט מה לעשות.
חוזר עם שתי כוסות מים.
חזרנו להתחלה.

קשה שלא להזדהות ולהתחבר לתחושות. מיוחד מאוד

 

[RACHELIZ]

אהבתי את ההתפרקות שלה. את הצרחות אפילו שהחלון פתוח...
אהה, וגם את זה:

קמה לתוך החיים

 

[רותי רפפורט]

כתוב יפה מאוד. קצת מדי אנטרים, אבל אולי יש משהו בקצביות הזו.
לי מאוד מפריע המעבר בין פרק א' לב'
עם כל הכבוד, בפרק ב' כשהוא מסביר לה שבעצם שיקר ועבד במקום ללמוד - שמענו על דברים כאלו. נכון, זה קשה, זה כואב, זה מרגיש נורא - אבל אפשר לחיות עם זה. ואפילו, אחרי תקופת שיקום של אמון, להמשיך לחיות יפה.
בפרק א', עם התיאור של הווצאפ ושהוא "מגניב" מפי אישה זרה - היה נשמע מחריד.
אז אם החלטת לחזור בך ולמתן את ההתרחשות - אני בעד.
אבל אז צריך לשנות את כל זה:

"היא סיפרה לי שאתה שאתה..
הבכי מאיים לקרוע אותי
"שאתה מגניב ויש סרטונים שלך שאתה קורע, אה..יש לה וואצאפ"
הוא מחוויר. נראה לי ילד פתאום.

 

[הני ר.]

כתוב יפה מאוד. קצת מדי אנטרים, אבל אולי יש משהו בקצביות הזו.
לי מאוד מפריע המעבר בין פרק א' לב'
עם כל הכבוד, בפרק ב' כשהוא מסביר לה שבעצם שיקר ועבד במקום ללמוד - שמענו על דברים כאלו. נכון, זה קשה, זה כואב, זה מרגיש נורא - אבל אפשר לחיות עם זה. ואפילו, אחרי תקופת שיקום של אמון, להמשיך לחיות יפה.
בפרק א', עם התיאור של הווצאפ ושהוא "מגניב" מפי אישה זרה - היה נשמע מחריד.
אז אם החלטת לחזור בך ולמתן את ההתרחשות - אני בעד.
אבל אז צריך לשנות את כל זה:

קראת את ההמשך?
לא חזרתי בי [שלושת הפרקים נכתבו יחד]
חשבתי שערכתי את זה. שיניתי כמה מילים שיהיה פחות בוטה.

 

[רותי רפפורט]

שיניתי כמה מילים שיהיה פחות בוטה.

לא ראיתי.

 

[הני ר.]

סליחה שיניתי בפורום אחר.
יטופל.

 

[anotherית]

קראת את ההמשך?
לא חזרתי בי [שלושת הפרקים נכתבו יחד]
חשבתי שערכתי את זה. שיניתי כמה מילים שיהיה פחות בוטה.

אז משהו קצת מבולבל לי. אהבתי את הסיפור מאוד. אבל חסרו לי מילות קישור וסדר.
יכול להיות שזה קשור לאנטרים.

אולי כדאי לסדר את זה ככה, וזה יהה יותר קל לקריאה ומעקב. (עכשיו שגיליתי שפספסתי בגלל זה התאכזבתי וחזרתי לקרוא מהתחלה : )

"מה את מרגישה? תגידי לי. אני אנסה לעזור לך, את עייפה אולי?" אני שומעת תקווה בקול שלו. כמה קל. אני אלך לשון וזהו. הכל יסתדר.

הבכי שלי מתחדש "אני שילמתי כל מחיר לתורה שלך, כל מחיר"

"נכון" הוא עונה בשקט מגרד במצח. אני כמעט מרחמת עליו. "אני מוכן לעשות הכל כדי לעזור לך להרגיש יותר טוב"

"איך עשית לי את זה, איך שיקרת עליי כזה הרבה זמן, איך???" לא מאמינה שאני, מירי הבחורה הכי מחונכת במחזור שואגת ככה. ולא אכפת לי שהחלון פתוח. שישמעו כולם.

 

[כנפיים]

הני ר.
זה ממש ממש טוב. הרגשות שלה שמתפרצים, וחוסר האונים שלו, מעולה ממש.
אני גם אוהבת את הצורה שאת מעבירה את הכל, איך הם נדחקו לפינה הזו.
בקשר לזה:

זה קשה, זה כואב, זה מרגיש נורא - אבל אפשר לחיות עם זה.

כמו שכתבת, צריך תקופת שיקום. כן, אבל היא מיטיבה לכתוב את משבר האמון. היא גמורה. היא מרוסקת ולא סתם. אני הרגשתי פה גם את זה שהיא הרגישה כל הזמן שהיא עושה טעות עם הלחץ הזה שלה, ועכשיו זה הכל בא לה בפנים והיא בהלם. היא שבורה מהמצב אליו התגלגלו היחסים ביניהם, ככה אני קראתי את זה.

בכל זאת, גם אני לא ממש הבנתי. מאיפה ההיא ראתה סרטונים שלו? מהישיבה עם החבר'ה? מישהו הסריט והעלה? יכול להיות, אבל צריך לכתוב את זה יותר ברור. ככה זה קצת מוזר וכמו שרותי כתבה מעורר פליאה מול פרק ב'.

 

[הני ר.]

ד'
"את רוצה שנדבר?"
"אני רוצה שתגיד שזה לא היה. שזה פשוט לא היה. הבנת?"
"מירי אני מוכן לעשות הכל שיהיה לך יותר קל"
"תודה, באמת תודה אתה הרגת אותי. הרגת את האמון שלי, ואני גם לא יודעת מה באמת קורה שם בדירה הזאתי..."
"אני אגיד לך, אני רוצה שיהיה לך קל, אולי את רוצה לשמוע אני אסביר לך?"
"אני לא רוצה לשמוע כלום. כלום. כלום"
הכלום האחרון נותן לי להרגיש כלום. מועך אותי ואת הלב שלי שצורח ובוכה. עכשיו אני כועסת גם על עצמי. גם אני יודעת שיש אסונות גדולים יותר, סוג של חגיגת כעס משפחתית.
"את רוצה שאני אבשל משהו לילדים?"
השאלה שלו מעצבנת אותי.
"אני רוצה בעל שלומד תורה ולא משקר עליי. אני רוצה בטחון...אני רוצה לסמוך עלייך ועכשיו...אנ..י.."
אפילו אני לא שומעת את מה שאני אומרת.
שלוימי נכנס למטבח ואני למיטה. שומעת קולות של סירים ומים. לא יודעת למה אבל הרעש הזה מרגיע אותי. ואני נרדמת.
מתעוררת אחרי שעה לרעש של הילדים.
חוי בוכה ומספרת שרבקי העליבה אותה. שלוימי מסכים לכולם ארטיק. בזמן רגיל זה רק לשבת.
אני עדיין במיטה. לא התפללתי היום.
לא אכלתי.
לא שתתי.
שלוימי מכניס לי סלט ופתיתים. לא מצליחה להסתכל עליו או על האוכל. מתחילה לבכות מחדש.
יש לי מחול שדים בראש. וכל אחד צועק מה שהוא רוצה. 'מה עשית שמגיע לך דבר כזה?' 'מילא שהוא לא לומד, אבל שהוא שיקר עלייך?' 'איזה תמימה, את נורמאלית?
אני לא באמת רוצה תשובות, כי אני פוחדת מהן עוד יותר מהשאלות.
שלוימי עומד בפתח הדלת אני מתפתה לרגע לרחם עליו, ואני לא יודעת מה אני רוצה באמת.
העיניים שלנו נפגשות לרגע ואין לי מושג למה, אני מרגישה שאני נשרפת. בנתיים אני זורקת את הראש. לא מעניין אותי שום דבר. גם לא ברנדווין. אז אני לא עונה לו למה לא הגעתי. שימצא מפתחת תוכנה אחרת. אני לא צריכה להחזיק בית של תורה. ששלוימי יפרנס. את המילים האלה אני חושבת בכעס. כועסת עליו על ההורים שלו ושלי ואפילו על המורות, לא מאמינה אבל אפילו על ה'. זה נסיון שאני לא רוצה כח להתמודד איתו.
הכעס נותן לי כח ואני קמה. כדי למצוא את שלוימי משחק עם הילדים על רצפה.
"חיימסון לא צריך שתנהל לו חשבונות עכשיו?"
עכשיו גם שלוימי נשרף.

 

[anotherית]

פשוט מקסים.
זה מרגיש כל כך ראשוני ואותנטי, שזה כואב וחודר עמוק.
מצחיק/עצוב להגיד מקסים וכואב באותו משפט. כי זה חיים של אנשים. אירוניה, מה יהיה איתך.

 

[RACHELIZ]

כל פרק טוב מקודמו (בקטע טוב). מעולה!

 

[+shira]

מעולה. אהבתי את ההתפתחות של הכעס. פחות מתבכיין ויותר אקטיבי.
וכמה כבר אפשר למתוח אותנו עם הוואצפ... כשזורקים פצצה בפרק הראשון כבר די חייבים להתייחס אליה לקראת הפרק החמישי...

 

[הני ר.]

ה'
"את לא צריכה עזרה עכשיו?"
"לא" אני עונה קצר. חותך. לא צריכה ולא רוצה לראות אותו פה. ואז מרגישה שאני אשה הכי דוחה בארץ או בעולם כולו.
מתחילה לבכות שוב. נכנסת שוב לחדר. שלוימי אחריי.
"רוצה לדבר איתי?"
"תדבר עם חיימסון, הוא יודע לדאוג לך מצויין" הוא ואני לא מכירים אותי. אני רואה שהוא מתלבט מה לעשות.
הולך לכיוון המתלים לוקח את הכובע והחליפה ואני מרגישה מאוכזבת.
לא רוצה שישאר ולא מסוגלת שהוא הולך.
"סליחה מירי על הצער שאני עושה לך, להתראות"
נבוך משהו יוצא מהדלת. ואני רוצה לצעוק ואפילו לצרוח לו שיחזור. אבל אני מירי ואני עקשנית מידי עקשנית. והכעס מתנקז עכשיו אליי, או עליי.
אני סתם אשה שלא מכבדת. ומלחיצה יש הרבה אנשים שעובדים והאשה שלהם מכבדת אותם.
יוסי נכנס לחדר ושואל אותי אם קבלתי 'בומבה'. אף פעם לא ראה אותי בוכה.
ואני בוכה את הצער של היום והתמימות של פעם. רבקי שואלת אם אפשר עוד ארטיק ואני מסכימה.
אנחנו כבר לא בית של תורה, אז שיהנו גם הם.
קמה שוב, בסלון חיים. מתיישבת בספה וחושבת עם מי להתיעץ כי אני עוד רגע משתגעת. אבא ואמא ירדו מהסף מיד. שלוימי יהיה מסכן. ההורים שלו גם לא קשורים וגם לא יעזרו לי הרבה עוד שני אחים שלו עובדים אמנם בעבודה תורנית, אבל עובדים.
חברות מהכיתה, מי שלא תבין אין לי מה. ומי שתבין אני לא מסוגלת לשתף.
חוץ מזה מחר ליל שישי, זה אומר שהוא הולך לדירה הזאת? ומה יש שם? שותים בטח הכוונה לבירות או לא יודעת איך קוראים לזה, אולי מה שהחבדניקים שותים?
אז הוא משתכר? או שאולי זה רק כמו זיץ חסידי?
דפיקות בדלת יענקי רובין ילד של שכנים. "אבא שלכם אמר לי להביא לך את זה הוא נתן לי קרטיב"
לוקחת סוגרת את הדלת. 'זה' שקית עם דפי דפדפת כתובים בצפיפות.
הלב שלי דופק כמו תופי טמטם הילדים והעיניים שלהם עליי.
אף פעם לא שיחקתי תפקיד ראשי, בכלל שונאת הצגות.
מחלקת להם שלוקים, נכנסת לחדר. רועדות לי הידיים ואני מוציאה את הדפים.
"למירי אשתי היקרה. קשקוש קטן ואני מנסה לראות מה כתוב, אולי המסורה?
אני יודע שאני מצער אותך. תדעי שכבר כמה שנים אין לי חיים. הרגשתי כל כך מצומצם.
והכי קשה שלא יכולתי לשתף אותך. בכל ליל שישי התפללתי שנוכל לדבר על זה.
את יודעת איך קינאתי בחברים שאמרו שהם לא יכולים להגיע כי הם חייבים לעזור והאשה לא מסכימה להם. ידעתי שאין לי סיכוי לדבר איתך על דבר כזה".
מליוני אצבעות מאשימות מכתרות אותי ואני נחנקת סוגרת את הדפים. לא רוצה סליחה!
לא רוצה לסלוח!
רוצה להעלם מפה כאן ועכשיו ומיד.

 

[אשר שרבר]

מקסים.
מתחמם נהדר.

 

[הני ר.]

ו'
יכול להיות שאי פעם הכל יחזור להיות רגיל?
נראה לי מוזר ששבוע שעבר דיברנו על ארון לחדר בנים. התדיינו על צבעים ופרקטיקה. ברגליים כושלות אני מדשדשת למטבח.
מנסה להיזכר מה זה ארוחת ערב. ואם אני ביקום או במקביל שלו, כמו שקראתי בסיפור בעיתון.
מטגנת חביתות, חותכת ירקות מוציאה לחם. מרגישה מרחק בין המח שמצווה לי להמשיך, ללב שרוצה להיעצר בכאן ועכשיו. הם לא מדברים בינהם ואני באמצע המדבר לבד.
מושיבה את כולם לאכול עם תמרור אזהרה ברור של 'אמא לא כאן'.
בלי לברך או מקלחות אני מלבישה פיג'מות. הילדים מצייתים ונכנסים למיטות.
ואני חוזרת למיטה לדפים ולמילים. נושמת את השקט של אחרי או לפני הסערה.
קוראת וצוללת שוב ".....ואין לך מושג כמה רציתי לדבר על זה. אני מתכוון לעשות עבודה על הנושא הזה אני יודע שפגעתי בך מאד. ואני מוכן לעשות הכל כדי שיהיה לך יותר קל. אני מוכן לחזור לכולל או לעשות מה שתבקשי. אני כל כך מתבייש על הפעמים ששיקרתי והלכתי לטייל עם חברים ואת חשבת שאני לומד. גם בערב פסח שאמרתי לך שאני עושה 'רצופות' נסעתי לטייל בגולן. אני מרגיש שקרן ורשע. היו עוד פעמים ששקרתי עלייך סתם. ואת אשה כל כך טובה שלא מגיע לך הסבל עם בן אדם רע כמוני."
זורקת את הדפים לרצפה. השמים נופלים שוב. שבעה רקיעים יש, נפלו רק שניים הלב שלי מתאבן אני לא בוכה אפילו. זה רחוק ממני זה לא אני ושלוימי ההסתרה הזו. אנחנו סמל ודוגמא לזוגיות. מחכה להתעורר ולרוץ לשלוימי לספר על החלום המוזר והמזעזע הזה.
הדלת נפתחת שלוימי זורק שלום חרישי לבית השקט.
נכנס מבוהל לחדר שינה.
"אני כאן. לא ברחתי" אני אומרת עם קצה חיוך.
"נס, האמת שפחדתי מאד" מרימה את הדפים מניחה בשידה ויוצאת לסלון.
הבית מלא בכולנו וכל כך ריק.
"רוצה לאכול?" לא מאמינה שזו אני.
"את רוצה לצאת איתי?" שלוימי מסתכל במבט מתחנן ואני לא יודעת איך לצאת אם עדיין לא סלחתי. אמתית מידי.
מחשבה מוזרה עולה לי לראש,'יותר מידי אמת בעולם הזה, זה שקר' ובגלל זה אני מתקשרת ליעלי הבייבי סיטר ומבקשת שתבוא לשעתיים שלוש.
יוצאים.
"קראת את המכתב, את סולחת לי?" שלוימי ושקיקה בפניו וליבו.
"לא יודעת. רק את העמוד הראשון" עונה על אחרון ראשון.
"לאן את רוצה שנלך?"
"לא יודעת. לא אכלתי היום כלום."
"רוצה פלאפל ושנלך לאכול ב'חצר'?"
החצר זה המקום סודי שלנו. מקום מוזנח שמצאנו פעם באחת ההליכות.
יש שם מדרגות שמובילות לשום מקום. כמה פעמים אכלנו שם. דיברנו שהיינו צריכים שקט. ופעם אחת סיימנו שם ספר תהילים ביחד זה היה לפני הלידה של מאיר כשפחדתי מאד.
"טוב" אני מסכימה. שלוימי קונה ומארגן לי צ'יפס בצד שלא ירטב מהטחינה. הכל כל כך כמו פעם. והפלאפל טעמו חצץ. והחצר נראת לי מכוערת וזקנה. מסיימת מברכת.
מסתכלת על שלוימי ולא יודעת מאיפה זה בא לי ושוב אני טובעת בבכי.
אני בוכה ברחוב.
יופי לכם?!