סיפור בהמשכים לכתחילה

[הני ר.]

הפרק הזה מוקדש בהערכה אמיתית למי שמזדהה עם הפרק [פירוק עולמות ובנייתן]
כ"ו

אני מחייגת ליפי ומתחילה לבכות.

מספרת לה שיש חרדה מחרדות. ושאני לא מסוגלת לחיים כאלה.

אני מתיישבת במדרגות. ומרגישה שהעולם שלי נעצר. אפילו לחזור לבית, אני פוחדת.

"מירי. את בקטע לשמוע משהו עמוק?"

"אני לא בשום קטע. יפי המח שלי כמו פופקורן. מבטיחה לך"

יפי מתחילה לצחוק.

אני ממשיכה לבכות.

"מירי. אם היית יודעת כמה נשים מזדהות עם כל מילה והרגשה שלך, היית רגועה. אנשים הכי חכמים סובלים מחרדות"

"יפי כל מילה שלך מרגיעה אותי. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך"

"הופההה מירי, לשמוע ממך מחמאה. גדלת."

"מה רצית להגיד לי קודם?"

"רציתי להגיד לך שאני שומעת את הרב שרמן. הוא מדבר הרבה על ביטחון"

"זה מהעלונים? הוא חסיד משהו..הוא?"

"בדיוק. האמת זה התחיל ששמעתי משהו בטעות. וזה הציל את בעלי. מאז אני שומעת אותו קבוע. קיצר הוא אמר שבן אדם מאמין במשהו או במישהו אז ה' מנענע אותו בכוונה כדי שיהיה לו בטחון רק במשהו אמיתי. הוא סיפר משל מדהים. תארי לך שאת נמצאת באוניה ופתאום היא מתפרקת ואת מוצאת את עצמך על קרש ואת מחזיקה אותו בכל הכח. נאחזת בו כמו שכל החיים שלך תלויים בזה.

ועכשיו תארי לך שמגיעה אוניה חדשה כדי לאסוף את כל האנשים. ואני רואה אותך נשארת על קרש, ולא מוכנה לעבור לאוניה. מה אני עושה לך?"

"מסבירה לי"?

"הסברתי. לא עוזר"

"צועקת?"

"צעקתי. לא עוזר."

"לא יודעת..מרביצה לי?"

"חחח. מירי את מפתיעה. אז נגיד שאם את חשובה לי, אז כן. אני יעשה הכל כולל הכל כדי לנער אותך משם. עד שתסכימי לעבור לדבר האמיתי שיתן לך בטחון."

"אז מה זה קשור אליי?" בדרך כלל אני מבינה מהר. לא הפעם.

"זה קשור. שאת תפוסה בכל מיני דברים כמו 'מה יגידו' או אני לא יודעת מה, וה' רוצה שתיהיי תלויה רק בו. ולא בשום דבר חיצוני אחר. אז הוא שובר ומפרק לך את כל האמונות שאת אוחזת בהם"

"וואו" אני אומרת ולא יוצאת לי מילה נוספת מהפה. זאת התחושה. כאילו משהו שובר ומפרק לי את החיים.

עוד לא שבוע מהצונאמי הזה.

"מתחשק לי לנסוע לים. אני רוצה לראות גלים"

"חחח מירי. הורסת. את רוצה ים?? כי אם את רצינית אני באה לאסוף אותך ויוצאים"

"כן. אני רוצה."

"סבבי. שלוש דקות אני אצלך. דוח לים לחצי שעה וחזור. אין לי בייבי סיטר היום"

אני נכנסת ומבקשת שחרור מוקדם. ממלמלת שאני לא מרגישה הכי טוב.

אני מקבלת פטור בתנאי שאני משלימה את העבודה.

נראה.

בנתיים אני קונה שתי פחיות קולה ותפוצ'יפס. מחכה ליפי.

יפי מגיעה ואני נבלעת בתוכה.

הנסיעה עוברת בשתיקה.

יפי מדליקה שיר שקט מהסוג שאני לא מכירה. '....ורק אתה יכול לאסוף מספדי למחול...'

אני בוכה ויפי שומרת על מרחק. נותנת לי להתנקות.

יורדים בים ואני נזכרת שלא עדכנתי את שלוימי.

"מה???" שלוימי בהלם.

"נסעתי לנקות את הראש. חצי שעה ואני יוצאת. עם יפי לוין"

"טוב" הוא אומר ובולע אי אלו מילים שהוא רוצה להגיד ומזהה שאני ממש לא במצב לשמוע מאומה.

"תודה שלוימי שאתה כזה..כזה זורם ולא חופר"

"בכיף. תהני"

אם זה היה הפוך הייתי הורגת אותו.

איזה נס השלוימי הזה. פשוט נס.

 

[.כותבת.]

איזה פרק.. וואו.
עמוק ומיוחד.
תודה על ההקדשה זה קורה לכל אחד, בפתאומיות. צריך רק לדעת לזהות שזה זה, ולהרפות.
הייתי מוותרת בשלב הזה ואולי בכלל על המשפט

איזה נס השלוימי הזה. פשוט נס.

שנבין לבד
ועוד משהו - לא הייתי ממליצה לך להפסיק לגמרי לדבר על הקושי שלה עם העניין של שלוימי, זה חלק מהעניין של החרדה. וזה גם קצת קיצ'י שפתאום יש לה קושי אחר ואז הקושי הקודם עם העניין של שלוימי די נמחק בגללו.. קיצ'י ולא כל כך ריאלי.
אבל אולי חשדתי בכשרים ואת ממש לא בכיוון..

 

[הני ר.]

איזה פרק.. וואו.
עמוק ומיוחד.
תודה על ההקדשה זה קורה לכל אחד, בפתאומיות. צריך רק לדעת לזהות שזה זה, ולהרפות.
הייתי מוותרת בשלב הזה ואולי בכלל על המשפט

שנבין לבד
ועוד משהו - לא הייתי ממליצה לך להפסיק לגמרי לדבר על הקושי שלה עם העניין של שלוימי, זה חלק מהעניין של החרדה. וזה גם קצת קיצ'י שפתאום יש לה קושי אחר ואז הקושי הקודם עם העניין של שלוימי די נמחק בגללו.. קיצ'י ולא כל כך ריאלי.
אבל אולי חשדתי בכשרים ואת ממש לא בכיוון..

לא בכיוון.
זה יעלה וירד.
גם אם יתגרשו או ישארו ביחד, זה ילווה אותם.

 

[סיפור8]

בעז"ה

מאד אהבתי את הפרק. השארת אותי עם חיוך, עם המשפט הזה

איזה נס השלוימי הזה. פשוט נס.

ואת מכניסה כאלו חוכמות לחיים בתוך עלילה קצרה ומורכבת... אשרייך, מקבלת ממך כל פעם מחדש

 

[מגבת]

@הני ר. אין מילים. רק תמשיכי . בבקשה.

 

[הני ר.]

כ"ז.
אני מבקשת מיפי להדליק לי גם בחזור את השיר הזה. שכל מילה שלו מצמררת אותי 'הלב שלי נקרע לשניים...'
הנסיעה עוברת מהר מידי ואנחנו בבית.
"למתי קבעת עם סבא?"
"לא קבענו שעה. הוא אמר שנגיע ביום שלישי. האמת שזה נראה לי נצח. לא שלושה ימים"
"אז את רוצה להתקשר? שנבוא אליו בערב?"
"אני מעדיפה שאתה."
האמת, בכלל לא הבנתי מה הוא רוצה שאענה לו.
להתגרש עכשיו, נראה לי כל כך לא קשור. אני צריכה את שלוימי. אני צריכה אותי.
אני רוצה לחיות איתו.
'ומה תעשי עם כל הכעס והכאב שצברת???' שואל אותי קול פנימי.
אני מעדיפה להדוף אותו. לא מסוגלת לחשוב עכשיו.
'ואם הוא ירצה לראות איתך סרטים?' הקול הזה לא עוזב אותי.
ואין לי מנוחה. כאילו משהו גזר עליי גלות.
נזכרת במשפט ששמעתי פעם 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי' הוא לא קשור. אבל נראה לי בדיוק מתאר אותי.
פחד לופת אותי.
"אני מתקשרת לסבא"
אני צועקת לשלוימי ונכנסת לחדר.
"סבא? זאת מירי."
"מירילה זיסלע. מה שלומך?"
"אנחנו צריכים לבוא אלייך היום ו..רציתי לשאול אותך לפני זה.."
"כן. מירילה. אני שומע."
אני סובלת עכשי מפחדים ומהרבה בלאגן. אז חשבתי אולי..אולי..אולי זה עונש על משהו שעשיתי? אולי יש איזה חברה או משהי שציערתי אותה, ועכשיו משמים ..."
"משמים, מה? מירילה."
"משמים..." אני מתחילה לבכות.
"מירילה תחזרי למשפט שהתחלת ותגמרי אותו. משמים..?"
"מתנקמים בי."
"זה מה שאת מרגישה?" סבא שואל וקולו החם והמרגיע גורם לי לבכות יותר.
כן. בדיוק ככה אני מרגישה.
כאילו יד נעלמת מערבבת אותי עם הכל.
"מירילה תרגעי וכשתבואי נדבר על זה בערב. תיהיו אצלי בשמונה וחצי. בסיידר?"
"בסדר סבא. תודה רבה"
"כל טוב מירי. תרגישי טוב"
אני מתיישבת סחוטה על המיטה. השיחה הזו התישה אותי. והמחשבות שסביבה עוד יותר.
בום. כמו ברק אני נזכרת.
יודעת בשל מי הסער.
אמאלהההה.
הפחד מטייל לי בגוף כמו נחש אכזרי. סיפור בן שתיים עשרה שנה קם מולי פתאום.
מגיע לי. מגיע לי ששלוימי ירד. מגיע לי שהוא יעזוב אותי.
איך היא אמרה לנו בכיתה?
"יש דין ויש דיין" זעקתה התקבלה.

 

[.כותבת.]

וואו וואו, על הכתיבה אנוכי הקטנה כבר לא מדברת, אבל בקשה קטנה אעז לבקש בכל אופן -
אל תהפכי את זה לסיפור מפחיד עם טינות שגורמות ומחילות שמרפאות, בבקשה לא.. תשאירי את זה סיפור חיים אנושי ופשוט, עם התמודדות בדרך הטבע.
טוב?

 

[הני ר.]

וואו וואו, על הכתיבה אנוכי הקטנה כבר לא מדברת, אבל בקשה קטנה אעז לבקש בכל אופן -
אל תהפכי את זה לסיפור מפחיד עם טינות שגורמות ומחילות שמרפאות, בבקשה לא.. תשאירי את זה סיפור חיים אנושי ופשוט, עם התמודדות בדרך הטבע.
טוב?

בלי ספולייר..
אבל זה לא בכיוון.

 

[הני ר.]

כ"ח.
אני רשעית. רשעית. רשעית. אין לי מה ללכת לסבא.
"שלוימי" אני קוראת לו ומתחילה לבכות.
"אה מירי. קראת לי?"
"שלוימי בא לחדר"
"אני רוצה שתקשיב לי כמה דקות. אני הולכת לספר לך משהו שנזכרתי בו. ואל תגיד לי כלום. טוב?"
"מה שאת רוצה" אומר שלוימי ומתיישב.
"לא יודעת מאיפה להתחיל.."
"תתחילי מהאמצע" שלוימי והפשטות שלו.
"בכיתה י' למדנו מחשבים. והייתה אזהרה ברורה שאסור לראות סרטים במחשבים ללא יוצא מין הכלל"
"נו..והבאת לשם איזה סרט?" חיוך בעיניו
"להביא??? נראה לך?" אני שואלת. ואני באמת מזועזעת.
"אז מה קרה? ספרי אני שותק"
"בקיצור יום אחד לא יודעת איך משהי הביאה סרט על איזה ילדה קטנה שנפלה לבור בחצר. האמת שראינו את זה בסמינר. העניין היה ששמו את זה בחדר מחשבים וראו את זה בהפסקות. גם אני ראיתי.."
"רק זה? כבר חשבתי שקרה לא יודע מה"
"רגע זה לא הכל"
היינו בערך שתיים עשרה בנות. אחת מהן קראו לה הודיה בוחבוט. לא יודעת למה היה נראה לי שהיא הביאה את הסרט. המורה ביקשה שנכנס למנהלת וכל אחת תגיד אם זה לא היא.
נכנסתי ואמרתי שזה לא אני. המנהלת אמרה לי 'ממך לא ציפיתי לכזה דבר. יש לך כיוון אולי מי זו?'
עניתי שאולי הודיה בוחבוט. היא היחידה שאני הכי פחות מכירה. וחוץ מזה אף אחת לא תעשה כזה דבר. ברור לי.
אני לא זוכרת הכל אבל היה פיצוץ בכיתה בעיקר כי אמרתי 'שהיא ספרדיה ולא יקרה כלום אם יסלקו אותה. מקסימום שתלך לאיזה סמינר ספרדי' האמת שאף פעם לא הבנתי מה היא עושה אצלנו "
שלוימי המום. הוא שותק.
"אין לך מה להגיד לי? אתה חושב שאני רעה?"
"לא.. אני מקשיב לך"
"בקיצור זה לא הכל. היה בלאגן כי הודיה טענה שזה לא היא. והמנהלת אמרה שעד שאף אחת לא תודה בזה הודיה מושעית מהסמינר. היא בעצמה טענה שהיא לא יודעת ואמא שלה הגיעה לסמינר ובכתה לנו בכיתה שמי שעשתה תודה בזה ושגם ככה היא ירקה דם כדי שיקבלו אותה והיא אמרה שיש דין ויש דיין. לא יודעת למה נזכרתי בכל זה"
אני מתנשמת בכבדות.
"ומה קרה בסוף?"
"בסוף גילו שזו הייתה ילדה מכיתה י"ב וזה היה קשור להכנות של המחנה. או לא זוכרת בדיוק. והחזירו אותה. בי"ב נפרדנו במילא. וזהו. אין לי מושג מה איתה היום."
"איך את מרגישה עכשיו?"
"מגעילה. דוחה. רשעית. רעה."
"וואו. קשה."
"נו..תגיד לי משהו." מתעלפת שיגיד לי שאני לא.
"את יודעת, אני לא הבן אדם הכי..להגיד לך דברים. ואני אף פעם לא מבין את הגזענות המטומטמת הזו. אם את זוכרת בשידוך של אסתי, דחפתי בכל הכח אפילו ששמעון יוסף לא עלינו, הוא חצי חצי. אבל אם את רוצה, אני אגיד לך מה אני מרגיש."
"רוצה"
"אני מרגיש שאת לוקחת כל דבר קצת קיצוני. כמו 'מי שספרדי אסור לו ללמוד אצלנו', או 'אם משהי הביאה סרט זה חייב להיות ספרדיה.' אם המנהלת שואלת אותך, את חייבת לענות. ואחרי מה שקרה את שופטת אותך עוד פעם בקיצוניות. אולי אם תצליחי קצת להיות באמצע יהיה לך יותר קל. כמובן שאם את לא אוהבת את מה שאמרתי, אז תמחקי."
"אז אני סתם קיצונית?"
"אולי תאתרי אותה ותבקשי ממנה סליחה. תסגרי את הפינה הזו. לא בגלל החרדות. כדי שתרגישי יותר טוב. ואולי גם תיהיה לך חברה ספרדיה. מה רע?"
"איך אני אשיג את הטלפון. יש לך רעיון"?
"את קיצונית אמיתית" אומר שלוימי ומחייך.
"אז זה הבעיה שלי. שאני קיצונית?"
"גם את זה אני לוקחת קיצוני. מי אני שאת ככה מאמינה לי? כמעט התגרשנו השבוע. מירי תיהיי רצינית ותפסיקי לשנוא אנשים סתם"
ואנחנו פורצים בצחוק הסטרי.
כואבת לי הבטן מרוב צחוק. ואני מתקשרת ליעלי שתבוא לשמור על הילדים.

 

[סיפור8]

בעז"ה

זהו אני מאוהבת בסיפור הזה, סופית.

והכוונה כאן-

"גם את זה אני לוקחת קיצוני.

זה- את לוקחת קיצוני, כן?

 

[הני ר.]

בעז"ה

זהו אני מאוהבת בסיפור הזה, סופית.

והכוונה כאן-

זה- את לוקחת קיצוני, כן?

בוודאי קיצוני.

 

[סיפור8]

בעז"ה

אני מתכוונת, במקום "אני"- "את". לא?

"גם את זה אני לוקחת קיצוני.

 

[הני ר.]

בעז"ה

אני מתכוונת, במקום "אני"- "את". לא?

תודה. לקח לי זמן..

 

[קופי 100]

לא יודע לחלק ציונים על רמת כתיבה ואיכות הסיפור. רק במבחן התוצאה האישי אוכל לומר שמכל הסיפורים בהמשכים שמתפרסמים באתר זה היחיד שאני עוקב אחריו באדיקות ומחכה לפרק הבא.

 

[הני ר.]

לא יודע לחלק ציונים על רמת כתיבה ואיכות הסיפור. רק במבחן התוצאה האישי אוכל לומר שמכל הסיפורים בהמשכים שמתפרסמים באתר זה היחיד שאני עוקב אחריו באדיקות ומחכה לפרק הבא.

תודה.
שמחתי לקרוא.

 

[הני ר.]

כ"ט.
"יעלי, מה נשמע? יש מצב לבייבי סיטר הערב?"
אני אוהבת את יעלי. נערה שקטה ויסודית.
יעלי מסכימה. מסכמות על עוד חצי שעה ואני מתחילה להתארגן.
שלוימי חותך ירקות אני מנסה לארגן את המטבח שיראה שפוי.
"תגיד שלוימי, זה שאני מארגנת ומנקה תמיד לפני שבייבי סיטר מגיעה, זה גם בגלל שאני דפוקה?"
"מה??" הסכין נופלת לו מהידיים.
"אהה. אני מסכמת לו ולי. זה עוד פעם בגלל השחור לבן שלי."
"לא הבנתי" תמיהה על פניו.
"התכוונתי לשאול אותך אם שאני מסדרת זה גם בגלל 'מה יגידו' וכו'. אבל הבנתי שגם את זה אני רואה קצת קיצוני. בטח יש עוד אנשים שאוהבים לארגן את הבית לפני שמגיעים אנשים אחרים. טוב הסתבכתי." אני מודיעה.
שלוימי מסתכל עליי ורחמים ובלבול בעיניו.
"לא יודע מה להגיד לך. את מפתיעה. אמרו לך פעם?"
"לא. וגם לא יגידו את זה על מרובעת שכמוני" אני נאנחת.
"שלוימי. תכלס, מה אומרים לסבא?"
"אני בא לשמוע. אין לי מה להגיד." מסכם שלוימי ועננה על פניו.
"מה אתה נבהל מה יש לי כבר להגיד?, את יודע יותר ממני שמה שלא יהיה אני אצטרך להתמודד וזהו."
"ואם אני אגיד לך שנמאס לי להיות חלק מהתמודדות שלך? אני רוצה לצאת לעבוד. מה עוזר לי שתתמודדי?"
בום. אבן נופלת על ראשי.
שכחתי מכל הצרות. כי החדשות מחקו לגמרי את הישנות.
שלוימי יצא לעבוד. ככה פשוט.
בולעת רוק.
"אז תגיד את זה לסבא. אתה כזה ישיר ולא מכבס שום דבר."
"אין בעיה. אני אגיד את מה שאני רוצה להגיד."
חומה ביננו.
אוף. אוף. אוף.
אף פעם, לא הבנתי את המשפט 'שפתיים חשוקות'. הבנתי.
מארגנת את הבית בשתיקה. משאירה לשלוימי את הטיפול בילדים.

יעלי הגיעה.
"שלום יעלי. שרולי צריך להירדם בדקות הקרובות וכולם במיטות"
"בסדר. מירי..."
"כן?"
"אה..לא. לא משנה.."
"מה יעלי? אל תגידי שאת מתביישת ממני.."
"סתם..לא..אה..אולי את רוצה גם קצת כביסה או בבית משהו בזמן הקרוב..?"
משהו בבקשה שלה מוזר. היא אמורה להיות עמוסה במבחנים עכשיו. אני מזהה מצוקה. לא יודעת מה. וזה גורם לי להסכים.
"אה. עבודות בית קלות? האמת שכן."
"אני רוצה לסדר את הארון בחדר שלהם. רוצה מחר אחרי הצהריים?"
"סבבה"
משאירה את יעלי בבית. עם סימן שאלה גדול.
יוצאים בשתיקה מהבית. עשר דקות של שקט רועש.
"לפחות החרדות שלך גרמו לנו לדבר." אומר שלוימי לעצמו ומוציא סגריה.
גם זה חדש. לא סובלת ריח של עישון. זה היה אחד הנתונים הראשונים שביררנו. לא מעשן. אפילו לא אחת או חצי.
"אז אתה רוצה שיהיה לי חרדות?"
"לא. חס וחלילה. אולי את רוצה. כי ככה את יכולה לראות את העולם בצורה יותר נכונה"
"אני מה??? אתה שומע מה אתה אומר?" אני צועקת ומתנשפת את הסבל הכי נוראי בעולם הוא מסכם ברצון שלי.
"יש דבר כזה. שמשהו קורה לבן אדם, זה כי יש לו רווח או משהו כזה. תחשבי מה את מרוויחה מזה"
"אני לא מרוויחה כלום. שמעת? כלום. לא מהחרדות. ולא מהשגעונות שלך. ולא משום דבר"
את סוף המשפט אני צועקת וקשיש אמריקאי שנבהל, נגש לברר אם אנחנו צריכים עזרה.
"רק נזק יש לי מכל החיים האלה. איזה רווח?" אני אומרת בשקט ומתחילה לבכות.
שלוימי נעצר. ואנחנו מתיישבים על גדר מוזנחת.
"מירי תרגעי. אף אחד לא נגדך. תזרקי לפח מה שהצעתי לך. ודי. בואי נלך, נשמע מה סבא יגיד.
ואל תדאגי שום דבר לא בורח."
"תקנה לי קולה."
שלוימי רץ לקיוסק הסמוך ונהרה על פניו. שמח לרצות.
"הבאתי הכי קר,כמו שאת אוהבת. לא מצאתי בהתחלה. אבל בפנים היה"
שותה. נרגעת. ומבינה בפעם הראשונה שאולי יש לי בעיה.

 

[מגבת]

גמני עוקבת באדיקות רבה... יש מה ללמוד, גם ספרותית וגם ערכית.

בקשר לזה -

"אז אתה רוצה שיהיה לי חרדות?"
"לא. חס וחלילה. אולי את רוצה. כי ככה את יכולה לראות את העולם בצורה יותר נכונה"
"אני מה??? אתה שומע מה אתה אומר?" אני צועקת ומתנשפת את הסבל הכי נוראי בעולם הוא מסכם ברצון שלי.

רק לי הצעקות שלה נשמעו פתאומיות מדי?
הם שוחחו בנחת ופתאום היא צורחת...

 

[הני ר.]

גמני עוקבת באדיקות רבה... יש מה ללמוד, גם ספרותית וגם ערכית.

בקשר לזה -



רק לי הצעקות שלה נשמעו פתאומיות מדי?
הם שוחחו בנחת ופתאום היא צורחת...

דרך לה על פצע שותת דם.
כן. היא צורחת.

 

[הני ר.]

ל'
"אתה יודע? פעם קראתי משהו מוזר באיזה עיתון"
"מה?"
"שניה, אני מנסה להיזכר. זה היה מאמר מוזר"
רוצה לסדר לי את המילים. אני זוכרת שזה טלטל אותי.
"זה היה מחקר כזה. על זוגות. למה הם מתגרשים"
"זוגות כמונו?" שואל שלוימי
"מה כמונו?" אני שואלת בעצבים. לא יודעת למה.
"כמונו, חרדים?"
"אהה מצחיק אחד. כבר נבהלתי. לא כמונו נראה לי גויים"
"נו..מה מוזר בגויים שמתגרשים? בטח הם כל יום מתגרשים ומתחתנים"
"תגיד לי אתה נורמאלי? הם חיים כמו בני אדם. כל בן אדם רוצה להשאר נשוי..ו.."
אני מסיימת בצעקה. אני מרגישה שאני נשרפת מבפנים ואני לא יודעת למה.
"טוב מה אכפת לך מהגויים, תגידי מה היה שם?"
"הקלות שאתה מבין שאפשר לפרק בית הזויה. פשוט הזויה. נראה לי שהיה אסור לך להתחתן."
"מה יש לך?"
"לא יודעת. אתה מוכן לקחת סיכונים. אתה מדבר על גירושין כאילו זה..זה..כלום"
"אני? מאיפה הבאת את זה?"
"לא יודעת ככה אתה נראה לי."
"טוב. תכלס מה היה על הגויים האלה שרצו להתגרש?"
"למה זה מעניין אותך?"
"וואו אין לי סיכוי. אם אני לא אבקש, תגידי שאני לא מעניין אותך. אם אני שואל את שואלת למה כן. יאללה, מעכשיו אני סותם את הפה עד סבא"
"טוב, די. לא התכוונתי לכלום. תכלס היה כתוב שם שכל מי שמתגרש זה על משהו שהוא ידע מהתחלה"
"מה הפשט?"
"כאילו, אם משהי מתגרשת כי בעלה היה אלים, אז היא ידעה את זה כבר בחמש דקות שהיא פגשה אותו. זה היה מבוסס על מחקר שעשו על זוגות שהפגישו אותם באקראי לכמה דקות ואחרי זה הם התחתנו. עשו להם הפנוזה וראו שהם ידעו מה הולך להיות איתם. את האמת אני לא זוכרת הרבה.
אבל היה אחת שסיפרה שבעלה כל הזמן משקר עליה" אני מלכסנת מבט לשלוימי.
"נו.."
"והחוקר שאל אותה מתי זה התחיל אז היא אמרה ששנתיים אחרי החתונה. ואז באמצעות היפנוזה ראו שהיא ידעה את זה ברגע שהוא נכנס. הוא ענה למשהו בצורה לא ישרה, ומתוחכמת והתיישב לידה בשולחן. אני לא זוכרת מה זה היה בדיוק"
"וואי נשמע חתיכת מחקר. ככה הם עקבו אחרי כולם?"
"כן. מה שמוזר שקראתי את זה חשבתי שאני יודעת עלייך הכל. ולא הבנתי למה עיתון חרדי מביא כזה מאמר טפשי ומיותר. כמעט שלחתי להם למכתבים למערכת. הייתי יוצאת טיפשה."
"מעניין היה שם עוד דוגמאות?"
"כן. היה גבר אלים שאשתו גילתה שכשהוא משך את הקולה מהשולחן זה הבהיל אותה. אבל היא הדחיקה את זה. ובפעם הראשונה שהוא התנהג באלימות היה שהוא העיף בקבוק שתיה לרצפה"
"תגידי היה שם גם נשים בעיתיות?"
"המון"
"איזה סוג?" אור בעיניו.
"כמוני בדיוק. כאלה שהתפוצץ להם החיים בפרצוף. והן ניהיו בכייניות מעצבנות ומקטרות"
שלוימי מתחיל לצחוק.
"מה??" אני שואלת פגועה.
"נזכרתי בבדיחה. ישנה. 'נשואין זה לא כיף כמו שבחורים עושים את זה, ולא רע כמו שהנשואים עושים מזה."
"אז אני סתם עושה מזה כזה רע?"
"יש לי שתי תשובות להגיד לך"
"נו.."
"התשובה הראשונה כן. והשניה היא גם כן."

 

[הני ר.]

ל"א.
"האמת שתמיד חשבתי שחיי נישואין זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי בשבע ברכות, שלהתחתן זה לעשות כל דבר בשניים. היא שאלה אותי אם זה טוב או לא, וזה היה לי ברור שכן. שזה טוב וההנאה היא פי שניים".
שלוימי לא מגיב. מתלבטת אם להמשיך להצליף או פשוט לשתוק.
הדרך עוברת. ואנחנו ליד הדלת. הלב שלי מתחיל לדפוק. אני נחנקת. אני לא יודעת אפילו מה כואב לי.
סבא בשבילי הוא סמל הרכות וקבלת האחר.
אני מתביישת במקום שאני נמצאת בו, ויודעת שאני לא יכולה להמציא את עצמי מחדש.
שלוימי מסתכל עליי. פוחד לדפוק בלי רשות.
הוא נראה לי ילד קטן ומפוחד.
אני אשה רעה? מפחידה? האשה שהכי לא רציתי להיות?
לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לו "תדפוק"
שלוימי מותח על הפנים את החיוך המפורסם של 'לא אכפת לי מכלום' ובא לדפוק.
"בא רגע למטה. אני לוחשת לו"
ואני בורחת.
"מה קרה?"
"לא יודעת. אני רוצה שנדבר. שנתכנן. אני מבולבלת"
"מה יש לדבר? הבנתי שאת מאוכזבת ממני. ושאני רשע ומצער אותך ואת רוצה עצה מסבא מה לעשות איתי"
"אני לא רק זה"
"נכון. את גם צדיקה ואיכותית יותר ממני"
"מה הקשר? אני גם פחדנית ו.."
מה שמפתיע אותי זה ההכנעה של שלוימי. אין בו שום כעס או מרמור.
זה מטריד אותי מאד. כי חוץ מהכל אני ישרה.
ומתי נתתי לו את ההרגשה הנוראית הזו, שהוא מאמין בה כל כך?
"אתה גם צדיק ו...ו...ואוהב את ה'"
"חחחחח...צדיק. ממש צדיק.."
"כן. אני לא חוזרת בי. גם"
שלוימי מחוויר ושואל בקול שקט, "אז למה?"
"למה מה?"
"אז למה את רעה אליי כל כך? למה את מייאשת אותי? למה אני מרגיש שאין לי סיכוי? למה אני בטוח שאין לי מה לנסות אפילו?"
שלוימי כועס אני מרחמת. נזכרת. כועסת.
קרוסלה.
"מייאשת? אולי החברים הטיפשים שלך מייאשים אותך. או השקרים שלך?"
"את. כל דבר הופך להיות נגדך. את לא נותנת לי לנשום"
"אני??? תזכר כמה נתתי וכמה הייתי לבד. אני רק מזכירה לך שביום אחד השתנת. לא היית כזה."
"הייתי. לא רצית להכיר אותי. עצמת את העניים שלך יחד עם כל המורות המטופשות שלך שלמדו אותך לכבד רק בעל לומד"
"טיפש אתה בעצמך שאתה יכול ומסוגל מכל הבחינות ללמוד ואתה מחליף חיי שעה"
"מי קרה לזה בית יעקב? סילפו לכן את התורה"
"אתה מוציא דברים מהקשרם שאני לא מאמינה. רק שתדע שגם אנשים אחרים, אפילו חילונים רבים על כאלה דברים של אמון ונאמנות. אתה הסתרת דברים ותמשיך להסתיר כי זה האופי שלך. כי אתה פחדן. ולא מצליח לעמוד בשום נסיון"
"ואת מרובעת שלא מבינה שאפשר גם וגם. איזה חיים יש לך? כולך מלאה בחרדות ופחדים. לא הייתי מוכן להתחלף איתך בחיים. מי צריך את הדת שהמצאת?"
"אני המצאתי?"
"כן. את. יש לך תורה משלך"
אנחנו עומדים זו מול זה כמו תרנגולים ולא שומעים את סבא יורד במדרגות.
"שלוימי, מירי. למה בחוץ? קומט אריין"