למה בכלל לכתוב בלוג? (את מי זה מעניין?)

  • הוסף לסימניות
  • #1
למה בכלל לכתוב בלוג? (את מי זה מעניין?)

היי, חברות!

מכירות את זה שמרוב מחשבות אי אפשר להרדם בלילה? (נו בטח, יש אישה שזה לא קורה לה?) אז זהו, בלוג הוא הפיתרון. זה מעין החדר הפרטי שלך, מחשבות, תובנות, הגיגים… לכולם יש מקום בו. זה באמת נשמע טוב, את בטח חושבת, אבל מי יקרא אותי? ומה אם לא אצליח? ומה אם זה יהיה ממש ממש רע? אז אני אומרת לך: בואי נחליף מחשבות. במקום לומר: 'אבל מי יקרא אותי?' תאמרי לעצמך: 'בטח שיקראו אותי!' , 'בטח שיהיה לי קהל!' , 'בטח שאצליח!'.

מחקר שהתפרסם לא מזמן טוען כי בלוג מגביר אושר. כן, כן, קראתן נכון. העשייה, הצורך התמידי ללמוד בשביל הבלוג, החקירה הממושכת, הפורקן שהוא מעניק, וכן, קהילה שהולכת ונבנית…. ממש יצירה אין סופית.

אז בלוג אישי או בלוג עסקי? גם וגם. אני הייתי ממליצה לשלב בין השניים. (נכון, כמו שאני עושה!) את יכולה לכתוב על החיים שלך, דברים שעוברים עלייך, ובנוסף גם על תחום העיסוק שלך, מה השירות שאת נותנת, אילו מוצרים יש לך ומה הבידול העסקי שלך. כאשר הבלוג משלב בין חיים אישיים (לא חייב לחשוף הכל..) לבין העסק או השירות שלך זה מייצר קשר טוב יותר עם הקוראים / הלקוחות שלך.

הכתיבה בסופו של דבר, למי שמתמידה, נעשית דרך חיים. את כבר תרגישי לבד איך הבלוג הופך לחלק ממך, הלקוחות והקוראים שלך יבינו מי את, מה הסגנון שלך ואיך את כותבת, מפיצה ומתעניינת.

אז באמת, תגידו אתן, את מי זה מעניין???
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מחשבות..תובנות..הגיגים...
כל המושג הזה של התפרקות/התרפקות אלי מקלדת/רשתות חברתיות/בלוג דעות, מקורו (על פי מחקרים) חוסר בחברה סביבתית תומכת ונורמטיבית , בעולם הרחב היא כבר בלתי הפיכה. אך ב"ה בעולמינו החרדים לדברו, השיתוף נעשה פנים אל פנים והלייקים נעשים באמצעות מחמאות אמיתיות.
אך דבר ברור הוא שבתור כלי פרסומי לבעלות מקצוע הוא נחוץ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מחשבות..תובנות..הגיגים...
כל המושג הזה של התפרקות/התרפקות אלי מקלדת/רשתות חברתיות/בלוג דעות, מקורו (על פי מחקרים) חוסר בחברה סביבתית תומכת ונורמטיבית , בעולם הרחב היא כבר בלתי הפיכה. אך ב"ה בעולמינו החרדים לדברו, השיתוף נעשה פנים אל פנים והלייקים נעשים באמצעות מחמאות אמיתיות.
אך דבר ברור הוא שבתור כלי פרסומי לבעלות מקצוע הוא נחוץ.

כל כך נכון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
דבר ראשון, אותך!!
דבר שני, את הלקוחות שלך.
בעז''ה עוד ארחיב בנושא....


בלוג זה מילה מעודכנת ל...יומן.
בעידנינו המוחצן והמתוצפתת ( גם ברגע זה כשאני כותבת. כולם יכולים להסתכל ליראות מה אנחנו עושים באתר... כל שניה..)

הכל נכתב מצולם מתויק ומוקלד
ומפורסם.
זה מה שאנחנו תמצית חיינו על המסכים.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #6
מחשבות..תובנות..הגיגים...
כל המושג הזה של התפרקות/התרפקות אלי מקלדת/רשתות חברתיות/בלוג דעות, מקורו (על פי מחקרים) חוסר בחברה סביבתית תומכת ונורמטיבית , בעולם הרחב היא כבר בלתי הפיכה. אך ב"ה בעולמינו החרדים לדברו, השיתוף נעשה פנים אל פנים והלייקים נעשים באמצעות מחמאות אמיתיות.
אך דבר ברור הוא שבתור כלי פרסומי לבעלות מקצוע הוא נחוץ.
אני חושבתשזה לא נכון לכאן ולכאן.
בציבור שלנו זה נכנס וזה בפנים כל הדיאלוג הזה קצת מוכיח..
וגם בחברות אחרות עדיין יש את השפויים הבוחרים לחיות בקשרים אמיתיים
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8
הכתיבה בסופו של דבר, למי שמתמידה, נעשית דרך חיים. את כבר תרגישי לבד איך הבלוג הופך לחלק ממך, הלקוחות והקוראים שלך יבינו מי את, מה הסגנון שלך ואיך את כותבת, מפיצה ומתעניינת.

אז באמת, תגידו אתן, את מי זה מעניין???[/QUOTE]

לא כל כך הבנתי ואשמח אם תסבירי לי:
מה הקשר בין זה שאני רוצה לפרסם את עצמי מבחינת עבודה ולמנף את העסק שלי
לבין זה שאני מוציאה בלוג ומקשקשת שם על עצמי?
כשאני רוצה לפרסם- אני פונה לאנשי מקצוע שיפרסמו אותי.
אם אני רוצה להתפרק [כלשונך] אני כותבת לעצמי או משתפכת באוזני המעוניין.
לשלב את שניהם יחד? יכול להיות. לא מזלזלת חלילה אך לא חושבת שזה מתאים לכל אחד.
יש אנשים הנקראים נורמליים עד שהם מתחילים לכתוב.
אם אני אכתוב בלוג בשביל לפרסם את עצמי- הלקוחות שלי יברחו- ובצדק!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בעזהי"ת

את מי באמת? אבל באמת? כ"כ הרבה פעמים ראיתי את המילים "לבלוג שלי", נראה לי שבפעם הראשונה עוד נכנסתי. אולי באמת זה מקנאה שלי אין בלוג שאני יכול להתבטא שם כאוות נפשי, ולחזור הביתה רגוע. מה אתם אומרים?

לי הרבה יותר קל להתבטא בכתיבה מאשר בדיבור ישיר, כי לפעמים אני מדבר ממש ממש לאט, עד שלפרטנר נמאס כבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
שאני אבין, האשכול הזה פרסומי לבלוגריסטית?
שההודעה שלי הוגדרה כמתלהמת והוסרה??

כבר אי אפשר להציג צדדים נוספים של העניין?
(ונא לציין שהתוכן פרסומיצ בחוץ, נדע לדלג ולא להציק בפעם הבאה)
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
שאני אבין, האשכול הזה פרסומי לבלוגריסטית?
שההודעה שלי הוגדרה כמתלהמת והוסרה??

כבר אי אפשר להציג צדדים נוספים של העניין?
(ונא לציין שהתוכן פרסומיצ בחוץ, נדע לדלג ולא להציק בפעם הבאה)


מה כתבת?
[סקרנות ...]
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
לא חבל להשחית את המקלדת פעמיים??
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אל תגזימי...
את אחת מאלו שאני נהנית לקרוא את הדעות שלהם
אחרת לא הייתי מסתקרנת.
אבל נניח לזה פן יעלה הקצף עלינו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
היי, היי, חברים, קצת נסחפתם לא?
לא לזה התכוון המשורר....
אני לא מתכוונת לתת כאן הסברים ולהצדיק את מה שאני עושה, כל אחד יעשה כפי דעותיו האישיות, סה''כ נתתי כאן המלצה לבעלות עסק על עוד אפיק פרסומי, בלוג הוא דבר משמעותי מאד בפרסום, שאפקטיבי יותר מאפיקי פרסום אחרים, כל אחד יעשה כפי הבנתו.
ודרך אגב, התקפה לא מראה על מקצועיות יתרה, משום מה נראה לי שיש כאלה כאן שחושבים כך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.
בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

"כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

"בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

*
ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

אהלן, ביי. תודה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה