הגרב"מ אזרחי זצ"ל סיפר פעם בועד. זה לשונו:
אני אישית הייתי פעם מהמעשנים הגדולים. ברוך ה' הפסקתי את זה באחת. ברוך ה' לא הרגשתי רע. עבר לי בראש הרעיון הזה שאני מעשן לא כשאני רוצה אלא כשהסיגריה רוצה, וזה הבהיל אותי. ממש לא יכולתי לחיות.
אני אגיד לכם, היה פעם באמצע הלילה, שתים אחר חצות זה היה. הייתי עסוק באיזו סוגיה קשה. נגמרו לי הסיגריות, ואיך אפשר ללמוד בלי סיגריות? איי איזו רעה חולה יש בזה. מבחינה רוחנית! לא רק מבחינה גשמית שזה סכנת נפשות ממש. רופאים אומרים שסיגריה אחת היא כבר נזק. אבל מבחינה רוחנית, אדם מזלזל בעצמו ומשפיל את עצמו עד עפר, הוא לא יכול לעשות שום דבר כי הוא צריך לעשן סיגריה.
אבל אני צריך סיגריה ומה לעשות? ידעתי שברחוב יפו על יד נצח ישראל יש קיוסק שפתוח כל הלילה בשביל הנהגים שהיו באים שם לשתות משהו ולקחת סיגריה. קמתי והלכתי לשם לקנות סיגריות.
הגעתי לשם, קניתי סיגריות והחבילה היתה בכיס. ופתאום באה לי המחשבה הזאת, תראה מה קרה איתך! קמת מרחוב הושע עשרים ושש על יד ישיבת חברון לשעבר, והלכת עד רחוב יפו. אמנם בזמנים ההם זה לא היה נקרא רחוק בכלל, אבל בכל זאת מהלך. לעלות עליה, העליה של זכרון משה ורחוב שטראוס. מה יש? אתה צריך סיגריה! אמרתי די! אני יותר לא מעשן! באתי הביתה ונתתי את זה לאשתי, אמרתי לה אני לא מעשן. היא לא כל כך האמינה לי. אבל הפסקתי לעשן.