הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"אז מה את מספרת, אמאלה?"
"ברוך השם, הבאתי לכאן את התינוק הכי מתוק בעולם!" אני מכריזה בביטחון.
"טפו, טפו, טפו! איזה מאמי!" היא פולטת תוך העפת חצי עין לא ממוקדת. חצי אליו, חצי למחשב.
מפסיקה לרגע להקליד. "אה, חמוד!" ממקדת הפעם שתי עיניים. וחוזרת מיד למחשב.
"אז איך את מרגישה, אמא?"
"ברוך השם, עייפה---"
"עייפה? כלומר עייפה יותר מתמיד?" היא נדרכת, ואני משום מה עדיין תמימה, בטוחה בטוהר כוונותיה.
"אהמממ... בטח, עייפה. עייפה יותר מתמיד. מצידי, תני לי עכשיו מיטה, אם מישהו לוקח לי אותו- אני צונחת!" אני מכריזה הכרזה שאני יודעת שאין לה כיסוי.
בטח עייפה, כבר יומיים רצוף שאני לא ישנה.
היא נדלקת, ומשהו במבט המתעניין הזה מצית לי את הפתיל הרדום. "אה, לא. מה פתאום? רק קצת עייפה, ככה. לא ישנתי בלילה"
"אוהווווווו" נשיפת אכזבה.
"ומה הוא עושה, אמאלה?"
"כל מה שהוא צריך לעשות, נכון מולי?" אני מגרגרת אליו. זה לא 'הוא'. זה מולי שלי.
"מתהפך? זוחל?"
"אהממ... מתהפך לפעמים"
"צקצקצק" היא מצקצקת. "רק מהגב לבטן, אה?" טון מאשים.
"כן" אני אומרת בחולשה. מולי שלי גאון, גברת אחות. אוף! למה את לא מבינה?
"זוחל על הגחון?" יש לה סבלנות. "צקצקצק" היא מקלידה בעצבנות למחשב. איזה ציון היא נותנת לו שמה?
"מדבר?" היא מביטה בחומרה.
"מדבר?!" אני פוערת עיניים, "לא", אומרת בפחד. מה היא רוצה ממנו?
"משמיע ככה 'גרררר' 'אהההה' 'באהההבהה'
"אה, בטח!!!" אני נושמת בהקלה. "צקצקצק" היא מניפה אצבע.
"אוקי, אמא. ומה הוא אוכל? נותנת לו טעימות?"
"כן" כן טעימות, השאלה של מה.
"ירקות? פירות? בשר? גבינה? לבן? מרק? ביצה? קטניות? רק לא דבש!"
"בטח" אני עונה, מתכוונת לדבש. טיק טיק טיק ממשיכה להקליד בלי להעיף מבט.
"ויטמין די, נותנת? ברזל?"
מהנהנת קצת בהיסוס. בשבוע שעבר שכחתי פעמיים.
"מה!" איזה טון מאשים, אמאלה. "את לא רוצה להגיד לי שאת שוכחת!!!" היא מסתכלת בי בחומרה ואני לא יודעת איפה להחביא את עצמי מבושה.
"טוב, אמא. בואי נמדוד לו גובה ומשקל. קדימה- למשקל, להוריד הכל חוץ מטיטול. כן?"
אני מתחילה. המבטים שהיא שולחת אליי, אוף. המבטים. היד רועדת מרוב לחץ, והיא מציצה בדאגה אמיתית למולי שלי, היא כנראה באמת דואגת לו, נורא. הרבה יותר ממני.
"מה קורה לך, אמאלה?! תזהרי, את מושכת אותו ככה!"
"הנה, הוא מוכן" אני מכריזה בחולשה.
"אמא? מה זה?!!!" היא מניפה אצבע מאשימה על שריטונת שכנראה מקודם שרט את עצמו. האמת שכדי לראות אותה צריך זכוכית מגדלת... יש לה ראיה חזקה, אין מה לומר.
"שרט את עצמו"
"בטוחה???" שואלת בחוסר אמון. "טוב" אומרת בהשלמה. "אז את חייבת לגזור לו ציפורניים" לא נשארת חייבת. "הן ארוכות מידי!"
סוף סוף מונח על המשקל, האחות מעליו מודדת. 'גלינג' שומעת את המפתח שלי צונח על הרצפה.
מתכופפת להרים.
"לא, אמא! אף פעם אל תשאירי אותו בלי השגחה!!!" הצעקה שלה מקפיצה אותי.
ממהרת מיד להזדקף, מנסה לדחוף את המפתח עם הרגל. "שומעת, אמא? לעולם לא לבד!"
"אה אה... אבל את מדדת אותו, הנחת עליו יד"
היא שולחת מבט קשה ולא טורחת להשיב.
"טוב, תלבישי אותו" היא חוזרת למחשב, "ואל תשכחי את המפתח"
אוף, לא רוצה יותר לחזור לשם.
צריך להיות מחוסנים כדי לא לקחת אותה ללב... נו, שוין. בדיוק בשביל זה יש טיפת חלב.
"ברוך השם, הבאתי לכאן את התינוק הכי מתוק בעולם!" אני מכריזה בביטחון.
"טפו, טפו, טפו! איזה מאמי!" היא פולטת תוך העפת חצי עין לא ממוקדת. חצי אליו, חצי למחשב.
מפסיקה לרגע להקליד. "אה, חמוד!" ממקדת הפעם שתי עיניים. וחוזרת מיד למחשב.
"אז איך את מרגישה, אמא?"
"ברוך השם, עייפה---"
"עייפה? כלומר עייפה יותר מתמיד?" היא נדרכת, ואני משום מה עדיין תמימה, בטוחה בטוהר כוונותיה.
"אהמממ... בטח, עייפה. עייפה יותר מתמיד. מצידי, תני לי עכשיו מיטה, אם מישהו לוקח לי אותו- אני צונחת!" אני מכריזה הכרזה שאני יודעת שאין לה כיסוי.
בטח עייפה, כבר יומיים רצוף שאני לא ישנה.
היא נדלקת, ומשהו במבט המתעניין הזה מצית לי את הפתיל הרדום. "אה, לא. מה פתאום? רק קצת עייפה, ככה. לא ישנתי בלילה"
"אוהווווווו" נשיפת אכזבה.
"ומה הוא עושה, אמאלה?"
"כל מה שהוא צריך לעשות, נכון מולי?" אני מגרגרת אליו. זה לא 'הוא'. זה מולי שלי.
"מתהפך? זוחל?"
"אהממ... מתהפך לפעמים"
"צקצקצק" היא מצקצקת. "רק מהגב לבטן, אה?" טון מאשים.
"כן" אני אומרת בחולשה. מולי שלי גאון, גברת אחות. אוף! למה את לא מבינה?
"זוחל על הגחון?" יש לה סבלנות. "צקצקצק" היא מקלידה בעצבנות למחשב. איזה ציון היא נותנת לו שמה?
"מדבר?" היא מביטה בחומרה.
"מדבר?!" אני פוערת עיניים, "לא", אומרת בפחד. מה היא רוצה ממנו?
"משמיע ככה 'גרררר' 'אהההה' 'באהההבהה'
"אה, בטח!!!" אני נושמת בהקלה. "צקצקצק" היא מניפה אצבע.
"אוקי, אמא. ומה הוא אוכל? נותנת לו טעימות?"
"כן" כן טעימות, השאלה של מה.
"ירקות? פירות? בשר? גבינה? לבן? מרק? ביצה? קטניות? רק לא דבש!"
"בטח" אני עונה, מתכוונת לדבש. טיק טיק טיק ממשיכה להקליד בלי להעיף מבט.
"ויטמין די, נותנת? ברזל?"
מהנהנת קצת בהיסוס. בשבוע שעבר שכחתי פעמיים.
"מה!" איזה טון מאשים, אמאלה. "את לא רוצה להגיד לי שאת שוכחת!!!" היא מסתכלת בי בחומרה ואני לא יודעת איפה להחביא את עצמי מבושה.
"טוב, אמא. בואי נמדוד לו גובה ומשקל. קדימה- למשקל, להוריד הכל חוץ מטיטול. כן?"
אני מתחילה. המבטים שהיא שולחת אליי, אוף. המבטים. היד רועדת מרוב לחץ, והיא מציצה בדאגה אמיתית למולי שלי, היא כנראה באמת דואגת לו, נורא. הרבה יותר ממני.
"מה קורה לך, אמאלה?! תזהרי, את מושכת אותו ככה!"
"הנה, הוא מוכן" אני מכריזה בחולשה.
"אמא? מה זה?!!!" היא מניפה אצבע מאשימה על שריטונת שכנראה מקודם שרט את עצמו. האמת שכדי לראות אותה צריך זכוכית מגדלת... יש לה ראיה חזקה, אין מה לומר.
"שרט את עצמו"
"בטוחה???" שואלת בחוסר אמון. "טוב" אומרת בהשלמה. "אז את חייבת לגזור לו ציפורניים" לא נשארת חייבת. "הן ארוכות מידי!"
סוף סוף מונח על המשקל, האחות מעליו מודדת. 'גלינג' שומעת את המפתח שלי צונח על הרצפה.
מתכופפת להרים.
"לא, אמא! אף פעם אל תשאירי אותו בלי השגחה!!!" הצעקה שלה מקפיצה אותי.
ממהרת מיד להזדקף, מנסה לדחוף את המפתח עם הרגל. "שומעת, אמא? לעולם לא לבד!"
"אה אה... אבל את מדדת אותו, הנחת עליו יד"
היא שולחת מבט קשה ולא טורחת להשיב.
"טוב, תלבישי אותו" היא חוזרת למחשב, "ואל תשכחי את המפתח"
אוף, לא רוצה יותר לחזור לשם.
צריך להיות מחוסנים כדי לא לקחת אותה ללב... נו, שוין. בדיוק בשביל זה יש טיפת חלב.
