למה לא כתבתי אז

[מ. י. פרצמן]

אתמול בלילה, כששוב נזכרתי ברגעים ההם בפולין
בעוצמה, בסחרור
הרגעים שבהם מבינים כמה לא מבינים
והבנתי -
שלא כתבתי


למה לא כתבתי אז
כשהלכתי
כשהרחתי
כשתמהתי, כשדמעתי

למה לא השכלתי
לכתוב
כשהלחי עוד רטוב, כשפסעתי
מול גדרות של תיל פרוצים
על קברי אחים
בוססתי בשלוליות של דם שיבש

כשנכנסתי
לתאים
למה לא כתבתי
אז
את הדמעות שכאבתי
למה לא ציירתי
עַז
את התמונה שנשמתי
למה רק עכשיו נזכרתי
לכתוב
את הדמעות
הזכרונות
למה לא כתבתי אז
על דף, על אדמה, על בד
את הכאב המשתולל
לא מעובד

 

[אפקטכתיב]

עז

זה בכוונה?

אני מזדהה מאד עם התחושות שהועלו בצורה כה יפה ומדויקת.

 

[מ. י. פרצמן]

זה בכוונה?

אני מזדהה מאד עם התחושות שהועלו בצורה כה יפה ומדויקת.

תודה.
כן, בכוונה.
קיבלתי עוד תמיהה על כך באישי, כוונת המשורר הייתה לבכות על זה שלא ציירתי - עַז, את התמונה שהייתה שם, עזה.

 

[רחל סרולוביץ]

תודה.
כן, בכוונה.
קיבלתי עוד תמיהה על כך באישי, כוונת המשורר הייתה לבכות על זה שלא ציירתי - עַז, את התמונה שהייתה שם, עזה.

זה ברור ביותר
שיר מיוחד

 

[אפקטכתיב]

תודה.
כן, בכוונה.
קיבלתי עוד תמיהה על כך באישי, כוונת המשורר הייתה לבכות על זה שלא ציירתי - עַז, את התמונה שהייתה שם, עזה.

חשבתי ככה.
(אולי כדאי לנקד שלא יחשבו שזה מלשון עז -בצירה)

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

עַז

כמעט הצעתי להוציא את העז מהבית לפני שתפסתי את המשמעות
מיוחד!
במיוחד ה-

לא מעובד

 

[עיכוביש]

"זאגט זשע נאך א מאהל און טאקע נאך א מאהל. קמץ אל"ף אָ."
"א יידישע מאמע, עס איז ניט בעסר אין דער וועלט, אוי וי ווי ביטערווען אז זי פעלט".

והשמים בוכים יחד איתנו. גשם עז ניתך. נהרות נשפכים מכתפינו, משערותינו, מעיניינו. יונגרייז מחפש את הכובע של מעיל הגשם, לא מתאים שיבכה כך מול פניה של אם יהודייה בוכיה אף היא. שבריר עובר והוא שוכח את הרצון הזה בתוך ים של דמעות. ויפחות. ויבבות.

זיבילטובסקא גורא. פולאנד.
800 ילדים.
לקחו הנאצים ל'נופש'.
שקים על גבי שקים מפרפרים ומצווחים כאב וחרדה, שאגות וצווחות מקפיאות דם. בלילה חורפי.
אחד אחר השני הורדו השקים החיים הללו, הטהורים, חסרי האונים, חסרי הישע, מכווצים איש רגלו בעין רעהו, נטושי אב, קרועי אם. אל תוך הבור.
וכוסו.

יער הילדים. ילדי טרנוב. בניהם של עשרות אלפי היהודים, שהגיעו לכיכר כפי שנצטוו ורוססו למוות.
בניהן של אימהות ואחיהן של ילדות אשר נדחסו לתוך בניין בית הספר שפוצץ על יושביו.
והיו רחובות טרנא מתבוססים בדמיהם.

מתלבט אני אם לדבר, כי אין הפה יכול לדבר מה שאין האוזן יודעת לשמוע, ולהבין.

ארץ. ארץ. איני מבקש דבר. איני מאמין בך עוד. איך? איך כיסית דמם??.

 

[אפקטכתיב]

אפשר להוסיף גם מהגיגי בנושא?

שער אל החופש

בחוץ ישנו שלט :

העבודה משחררת

ומתחת לשער

האדמה מדממת

והשלג אדום

ושחור הוא היום.


ובפנים-

תקווה מפעמת

ואנחה מקננת:

'לו אשוב להיות כאחד האדם'

חשב העציר בליבו אך נדם.


ומאז-

נפתחו שערים

השלג כבר לא אדום,

לבן הוא זה מכבר,

"שכח" היהודי גטו וגרדום

הפך גיהנום לעבר.


אך חרוט(ת) על ליבו כשלט:

עבודת הבורא היא משחררת

כי הוויתו של כל יהודי:

עבד ד', הוא לבד חופשי.

 

[פסיק]

האיך העזת
שלא להתרופף
ממקום מושבך.

למה לא קפאת,
ובמקום דממת כבוד
לא נחת לרגע.

הידעת
את הזוועות
ההם,
המסמרות

הלא ראית
את הכבשונות
מיתמרים.

הראויה
היא העת?

המתאים
הוא המקום?


איך לא דמעת,
ובמקום דמעה
הבזקת.

בקור הנצחת
אותי עומד
ליד התיל

מקום
נשמות פורחות
באויר,

ברקע ארובות
אפר
גופי אבות.

 

[yonatanr]

יפה מאד.
רק כמה הערות.
מדובר לצלם, או למצלמה?

האיך העזת
שלא להתרופף
ממקום מושבך.

למה לא קפאת,

הוא התרופף או לא?
קפא או לא?
לכאורה זו סתירה.

הידעת
את הזוועות
ההם,
המסמרים

הכוונה לזוועות המסמרות?

בקור הנצחת
אותי עומד
ליד הטייל

ליד התיל?

 

[פסיק]

ייש"כ על הע/ארות.

הוא התרופף או לא?
קפא או לא?

התביעה כלפי המצלמה כביכול, וללחצן הצילום, האיך העיז שלא להתרופף.

כלומר, שכשלוחצים עליו במקום כזה, צריך שיתרופף ממקומו במקום לצלם. והתביעה היא איך העיז שלא להתרופף ולהישאר על מקומו. (בעצם כיוונתי בכל בשווא - לשון נקבה, על כלליות המצלמה).

ואם כבר לא להתרופף, לפחות לקפוא.
והשאלה נשאלת בתמיהה איך לא קפא.

לראות אנשים מצטלמים שם, מעורר קבס.