התייעצות למי יש טיולון "ווינג" של "סילבר קרוס"?

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
האם יש לו מצב ישיבה של ממש?!
לא מצליחה להושיב אותו לגמרי, והילד כל הזמן "שפוך" עליה...
מצד שני, אי אפשר לקשור אותו רק מהצדדים כך שישב זקוף.
מה עושים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
האם את מרוצה מהעגלה?
האם יש עוד שיש להם את העגלה הזו? אני מעוניינת לשמוע חוות דעת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
לי יש אותה,באמת מעצבן הקטע של הקשירה,אבל אצלי יושב ממש יפה.
אני מאוד אוהבת אותה,גם העיצוב גם נוחה גם קלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
גם אצלי מאוד מפריע מצב הישיבה והשרוך.
למרות שהעגלה מאוד נוחה וקומפקטית, לא הייתי קונה אותה אילו ידעתי שהישיבה לא מלאה
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אין כזה דבר ישבה מלאה באף טיולון.
ככה הבנתי בחנות.
זה לא לפי התקן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

אשכולות דומים

  • 42
    • M
    בקשה מאמר מהרב גלינסקי לט' באב
  • MELY❤️ //
    • מאמר מהרב גלינסקי לתשעה באב:

    לפני שנה,

    בערב תשעה באב אחר הצהריים -

    כתבתי את רחשי לבי.



    כשסיימתי לכתוב -

    החלטתי לשתף את הדברים גם אתכם,

    וקיבלתי תגובות מאד מרגשות.

    אלא ש... זה היה קצת מאוחר,

    ורוב החברים קראו את זה רק 'לאחר' תשעה באב.



    ולכן, אני שולח שוב את אותם הדברים

    (עם טיפונת שיפוץ והתאמה)

    והפעם, קצת מוקדם יותר,

    בתקווה שתספיקו לקרוא את זה לפני תשעה באב.

    ובתקווה גדולה עוד יותר -

    שעד תשעה באב זה לא יהיה רלוונטי.



    המלצה אישית:

    תדפיסו את הדברים,

    שיהיה לכם לתשעה באב.

    ואם אפשר, תדפיסו שני עותקים

    ותנו גם לאחרים.



    בבקשה:



    ---

    את השורות הבאות -

    לא תמיד אפשר לכתוב...

    ולכן הן נכתבות כעת,

    כמה שעות לפני תשעה באב!



    [אינני יודע מתי תקרא את זה

    לפני תשעה באב, במהלכו, או לאחריו

    בכל מקרה ומתי שזה יהיה –

    זה לגמרי רלוונטי]



    אנחנו חיים בדור –

    שבו לכל בעיה יש פתרון!

    ואם אין פתרון – כנראה שזו לא בעיה...



    - סובל/ת מכאב ראש או גב? יש פתרון!

    - הילד נמוך מדי? יש פתרון!

    - מרגיש שאינך ממצה את עצמך? יש פתרון!

    - קשה לך עם המינוס/המשכנתא? יש פתרון!

    - לא מרגיש טעם בלימוד? יש פתרון!



    רוצים להתחתן ולא מצליחים? נעזור לכם!

    התחתנתם ולא מסתדרים? נעזור לכם!

    רוצים להתגרש? נעזור לכם!

    רוצים ילדים? נעזור לכם!

    רוצה הפסקה? נעזור לכם!



    - יש בעיה שלא מצאת לה פתרון?

    גם לזה יש פתרון!

    - כל הפתרונות לא עזרו לך?

    ובכן, גם לזה יש פתרון!...



    ואם עדיין היו דברים,

    שלא נמצאו להם פתרונות -

    כעת ה-AI בטח כבר ימצא את הפתרון המבוקש.



    ---

    כן!

    גם המכון הזה,

    שממנו נשלח המסר הנוכחי –

    נוסד ונועד בכדי להמציא פתרונות לבעיות.



    ולא, אין כל תלונה חלילה.

    אדרבה, תודה לה'!

    שיש כל כך הרבה פתרונות, ובהישג יד.



    אבל יש רגעים, נדירים אמנם -

    שבהם צריך לומר את האמת!!

    ותשעה באב, הוא אחד הרגעים הנדירים הללו.



    ומה האמת? –

    שכל הפתרונות הללו

    אינם אלא פתרון מלאכותי

    לכאב מאד מאד עמוק, שאין לו פתרון!



    והכאב הוא –

    שאין לנו בית!!

    יש לנו הכל – אבל אין לנו מקום בעולם!

    ואם כך, כל מה שיש לא באמת עוזר...



    יהודי,

    - לא משנה מה יש לו וכמה,

    - לא משנה כמה הוא מצליח,

    - לא משנה כמה הוא מתקדם ומשיג,

    הוא תמיד ירגיש בודד!



    כי לפני אלפיים שנה,

    הבית שלנו נהרס,

    ומאז אין לנו מקום שהוא שלנו.

    פשוט אין.



    זה לא באמת משנה -

    אם זה יהודי בדור האינקוויזיציה,

    או בדור ה-2025 פלוס!...

    זה אולי משנה איך אנחנו נראים מבחוץ

    אבל לגמרי לא משפיע על איך אנחנו מרגישים מבפנים!



    בפנים – זה אותו יהודי בודד!

    מסכן, הומלס, חסר בית, מרוחק ומנודה.

    והבדידות הזאת –

    כואבת, חונקת, מעיקה ומציקה

    כל יום, כל היום, בכל מקום ובכל מצב!



    אז נכון –

    יש לנו המון גלידות וארטיקים,

    אטרקציות מכל הסוגים,

    ולהבדיל, גם המון תורה ומצוות ורוחניות

    אז מה?!

    אבל אין לנו בית!



    יש היום ב"ה ארגונים נפלאים -

    שמסייעים ליתומים ואלמנות,

    ולהבדיל, לחולים סופניים.



    הם משתדלים להנעים להם ככל האפשר -

    עם אטרקציות, ומתנות, והפתעות וממתקים!

    וזה באמת מרגש, ונותן קצת אוויר.

    אבל בסוף... אחרי כל החוויות הנהדרות –

    הם חוזרים הביתה, לחיים הרגילים

    ושם – הם נשארו יתומים / אלמנות / חולים רח"ל

    ואת הכאב הזה, אף אחד לא יכול לקחת!



    גם את הכאב שלנו –

    אף אחד לא יכול לקחת!

    זה נהדר, שיש הרבה חוויות

    זה נפלא, שיש הרבה פתרונות

    זה מרגש, שיש הרבה שפע

    אבל - זה לא פותר את הכאב!!!



    ---

    אז יש פעם אחת בשנה –

    שבה אנחנו מקבלים רשות,

    להניח את הכאב הזה על השולחן

    ולתת לו להיות. טבעי, חשוף, כואב ומריר –

    כפי שהוא באמת!!



    הזמן הזה, הוא תשעה באב.



    כבר כמה שבועות, שאומרים לנו –

    אל תאכל ארטיק!

    אל תלך לים!

    אל תשמע מוזיקה!

    למה? כדי להתעלל בנו?!

    חלילה.



    משום שכואב לך!!!

    אז אל תסתום את הכאב הזה עם ארטיק!

    אל תפצה את עצמך עם מוזיקה!

    ואל תברח מעצמך אל הים!

    אלא – תראה אותו, את הכאב. תניח לו להיות.



    וכשמגיע תשעה באב –

    אנחנו עושים עוד צעד קדימה,

    ומוותרים גם על הרוחניות!!

    אל תרגיע את עצמך בלימוד תורה,

    אל תחנוק את הכאב עם הנחת תפילין,

    ואל תדחיק את הבדידות עם חברים.

    לא!



    תסתכל לעצמך בעיניים

    ותאמר את האמת:

    אני בודד! אני יתום! אני מסכן!

    אין לי בית! אין לי אבא! אין לי אמא!

    אין לי טעם אמתי בחיים!

    הכל רק ב'כאילו', ומלאכותי, והצגה

    בפנים בפנים – פשוט מר לי!



    זאת האמת!

    לא תמיד נעים לראות אותה,

    ולא תמיד אפילו 'מותר' לדבר עליה.

    כי זה כואב מדי, ועלול לפרק אותנו.

    אנחנו מצווים לתפקד, להתקדם, לפעול, ולחיות.

    אבל, פעם אחת בשנה –

    מותר לנו!

    מותר לנו לבכות! מותר!!



    ---

    אז אם תשעה באב,

    היה נראה לנו כמו משהו שלא שייך לנו,

    אולי אפילו כמו מטרד שאנו מצפים להיות אחריו...

    כאילו דורשים מאתנו להמציא איזה כאב,

    ולבכות על משהו שמעולם לא הכרנו –

    זהו שלא!



    לא צריך להמציא שום כאב -

    ולא לבכות על משהו שאיננו מכירים.

    הכאב קיים, ובענק.

    ואנו מקבלים רשות, להציף אותו,

    כפי שהוא, בגודל טבעי!

    ולתת לו לבכות את עצמו, בלי לחנוק ובלי לעצב!



    וזו המתנה הכי גדולה

    שאנחנו יכולים לקבל – כל עוד אנחנו בגלות!

    האפשרות לבכות את הבדידות, את העגמת נפש, את הצער

    שמלווה אותנו כל יום וכל היום.

    להתנקות ממנו, להשתחרר, להתקלף –

    ולהגיע לרגע אמתי של נחמה!



    כן.

    כי כאשר יהודי בוכה את כאב הבדידות,

    הוא מגלה פתאום לידו,

    עוד מישהו שבוכה את אותו כאב!...

    זה אבא שלנו, והוא לא הלך לשום מקום.

    הוא אתנו יד ביד באותו כאב.

    ואם כך, מהרגע שגילינו את זה –

    אנחנו כבר לא לבד!



    אה, לא לבד?!

    זה כבר סיפור אחר!!

    מהרגע הזה, יש לי כח לעבור הכל.

    כי לבד – אי אפשר לעבור כלום

    אבל ביחד – אפשר לעבור הכל.



    כל המתאבל על ירושלים

    זוכה ורואה בשמחתה!
    • תודה
    Reactions: lh ו-CHAYA S2 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א.ר.ז.
    א.ר.ז.
    יישר כח. בשם אומרו: [גלינסקי זה שבט...]
  • 51
    • י
    דרוש מידע גננות בגיל הרך? מזדהות עם המאמר הזה?
  • יודעלה //
    • לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
    כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

    1837.

    פרידריך פרבל     מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
    בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
    בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
    גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
    בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
    הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

    פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
    הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

    איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
    אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


    כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
    יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

    על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

    הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

    אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

    אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

    הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

    האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

    בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

    זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
    קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

    אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

    הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

    כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

    כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

    יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

    המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

    בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

    אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

    כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
    0 תגובות
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה