הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה
/לנוע קדימה
החברות שלי, צוות מדהים של מורות לחנ"מ, חזרו היום לעבוד.
אני חושבת על הנסיגות שהן הולכות להתמודד איתן ונהיה לי רע.
והכי אני חושבת על נועה.
***
קיבלתי את נועה מ'יד שלישית'.
שתי הידיים הקודמות ישבו לצידי בישיבת תל"א, מגלות לי טפח רק בגלל שאין להן שניים.
הן הורישו לי מעט אינפורמציה, הרבה תסכולים, והיו נדיבות ביותר כשהגיעו לשלב חלוקת סימני השאלה.
התיק הכבד והלא פתור הונחת עלי דווקא מהפיזיותרפיסטית:
C.P. בת חמש. זוחלת על הבטן, מניעה את עצמה על בימבה, הולכת מעט באמצעות הליכון,
בתכנון ללמוד לפדל על אופניים מותאמות. זה הדבש.
והעוקץ: את כל הנ"ל היא עושה ב'רוורס'. זחילה אחורנית, גם ההליכה בהליכון היא לאחור
והיא נשארת בהילוך הזה גם כשהיא על הבימבה.
קלינאית התקשורת: היא מבינה הוראות. לא שם הבאג.
המרפאה בעיסוק: כפות ידיה מתפקדות היטב יחסית. האחיזה שלה בהגה או בידיות ההליכון די טובה. הפיזיותרפיסטית: למעט בזחילה, היא משתמשת בסדי רגליים שמייצבים אותה, ואמורים להקל עליה.
ועכשיו אמורה להגיע הצהרת התל"א: נועה תלמד לזחול קדימה, ללכת קדימה באמצעות הליכון, ולפדל על אופניים.
אבל הן כבר שנתיים אומרות את זה. אז עכשיו הן שתקו והביטו בי. עכשיו תורי להיכנס לתמונה.
אהבתי את התמונה. בכלל, תמונות של פלונטרים עושות לי את זה:
הן גורמות לי לרצות לפרק את המסגרת, לנפץ את הזכוכית ולהסתכל לצבע בעיניים. אחרי זה כבר לא נשאר לפלונטר מקום.
-"אני צריכה קצת זמן להכיר אותה. לא יכולה להצהיר עכשיו הצהרות."
-"הנה דו"ח תפקודי חינוכי. קחי, תעברי עליו."
-"לא...אני צריכה להכיר א ו ת ה . את האופי שלה. יקח לי כמה ימים, אולי שבועיים. אח"כ נראה איפה עומדים." הצוות הפרא רפואי החליף מבטים מסוג מאד מסוים. לא הייתי צריכה להיות נביאה כדי לתמלל את פסקול המחשבות שלהן.
זה בטח הלך ככה: אופי?? על מה היא מדברת. ילדה בת 5. סי פי, יונוואווו. מי מדבר על אופי בבית ספרנו המיוחד?
אבל בקול כולן הסכימו איתי. כאילו שהיתה להן ברירה.
***
נועה.
ביום הראשון היא נראתה אדישה. כאילו כלום לא מעניין אותה. בשני נראתה מנותקת, כאילו כלום לא קשור אליה. בשלישי אני לא זוכרת. אבל התחלתי לחשוד בה שהיא מסובבת אותי על האצבע. פשוט כך.
היא ממש מטעה אותי ואת כולם. מה הסיפור שלה?
חלפו מספר ימים והבנתי שהיא פשוט מתעצלת. אנושי כמו שזה נשמע.
למה להתאמץ להניע את השרירים בזחילה קדימה, אם אפשר להיגרר אחורה בהרבה פחות מאמץ?
למה ללכת עם ההליכון קדימה, לבצע תמרונים כדי לא להיתקל בחפצים ולאמץ את שרירי הרגליים?
אפשר להיתלות על ההליכון, לקחת תנופה אחורית שכזו ושהמורות ישגיחו שהיא לא תיפול או תיתקל במשהו.
עוד כמה ימים ועוד כמה סיטואציות והחלטתי סופית שזו הסיבה. עצלות.
בעיקרון, מה שצריך לעשות על מנת לטפל בעצלות זה להפוך את המשוואה.
אם קדימה=קשה, צריך ללמד אותה שקדימה=קל או אחורה=קשה.
הפתרון קרץ אלי מהחצר.
יצאתי איתה ל'אימונים' ברחבה משופעת בצורה מתונה. (רמפה בלע"ז) ההליכון מוצב ארצה, פניו כלפי הירידה.
עכשיו נראה אותה.
עמדתי מולה, מעודדת אותה לבוא אלי. היא חייכה את החיוך המתוק שלה וניסתה להיגרר אחורה.
זה לא עבד. ניסתה שוב, ושוב. הפנים שלה האדימו ממאמץ, עד שהתייאשה והפסיקה לנסות. לא בשבילה לעבוד. הושטתי לה את ידיי ועזרתי לה קלות להתקדם. היא הופתעה מהקלות בה הצליחה, וכמעט דרסה אותי.
יש.
***
לא...המהפך לא היה כזה מהיר, בילינו שעות ארוכות על הרמפה עד שנועה למדה להתקדם.
ועכשיו...רק לא עוד רוורס.
/לנוע קדימה
החברות שלי, צוות מדהים של מורות לחנ"מ, חזרו היום לעבוד.
אני חושבת על הנסיגות שהן הולכות להתמודד איתן ונהיה לי רע.
והכי אני חושבת על נועה.
***
קיבלתי את נועה מ'יד שלישית'.
שתי הידיים הקודמות ישבו לצידי בישיבת תל"א, מגלות לי טפח רק בגלל שאין להן שניים.
הן הורישו לי מעט אינפורמציה, הרבה תסכולים, והיו נדיבות ביותר כשהגיעו לשלב חלוקת סימני השאלה.
התיק הכבד והלא פתור הונחת עלי דווקא מהפיזיותרפיסטית:
C.P. בת חמש. זוחלת על הבטן, מניעה את עצמה על בימבה, הולכת מעט באמצעות הליכון,
בתכנון ללמוד לפדל על אופניים מותאמות. זה הדבש.
והעוקץ: את כל הנ"ל היא עושה ב'רוורס'. זחילה אחורנית, גם ההליכה בהליכון היא לאחור
והיא נשארת בהילוך הזה גם כשהיא על הבימבה.
קלינאית התקשורת: היא מבינה הוראות. לא שם הבאג.
המרפאה בעיסוק: כפות ידיה מתפקדות היטב יחסית. האחיזה שלה בהגה או בידיות ההליכון די טובה. הפיזיותרפיסטית: למעט בזחילה, היא משתמשת בסדי רגליים שמייצבים אותה, ואמורים להקל עליה.
ועכשיו אמורה להגיע הצהרת התל"א: נועה תלמד לזחול קדימה, ללכת קדימה באמצעות הליכון, ולפדל על אופניים.
אבל הן כבר שנתיים אומרות את זה. אז עכשיו הן שתקו והביטו בי. עכשיו תורי להיכנס לתמונה.
אהבתי את התמונה. בכלל, תמונות של פלונטרים עושות לי את זה:
הן גורמות לי לרצות לפרק את המסגרת, לנפץ את הזכוכית ולהסתכל לצבע בעיניים. אחרי זה כבר לא נשאר לפלונטר מקום.
-"אני צריכה קצת זמן להכיר אותה. לא יכולה להצהיר עכשיו הצהרות."
-"הנה דו"ח תפקודי חינוכי. קחי, תעברי עליו."
-"לא...אני צריכה להכיר א ו ת ה . את האופי שלה. יקח לי כמה ימים, אולי שבועיים. אח"כ נראה איפה עומדים." הצוות הפרא רפואי החליף מבטים מסוג מאד מסוים. לא הייתי צריכה להיות נביאה כדי לתמלל את פסקול המחשבות שלהן.
זה בטח הלך ככה: אופי?? על מה היא מדברת. ילדה בת 5. סי פי, יונוואווו. מי מדבר על אופי בבית ספרנו המיוחד?
אבל בקול כולן הסכימו איתי. כאילו שהיתה להן ברירה.
***
נועה.
ביום הראשון היא נראתה אדישה. כאילו כלום לא מעניין אותה. בשני נראתה מנותקת, כאילו כלום לא קשור אליה. בשלישי אני לא זוכרת. אבל התחלתי לחשוד בה שהיא מסובבת אותי על האצבע. פשוט כך.
היא ממש מטעה אותי ואת כולם. מה הסיפור שלה?
חלפו מספר ימים והבנתי שהיא פשוט מתעצלת. אנושי כמו שזה נשמע.
למה להתאמץ להניע את השרירים בזחילה קדימה, אם אפשר להיגרר אחורה בהרבה פחות מאמץ?
למה ללכת עם ההליכון קדימה, לבצע תמרונים כדי לא להיתקל בחפצים ולאמץ את שרירי הרגליים?
אפשר להיתלות על ההליכון, לקחת תנופה אחורית שכזו ושהמורות ישגיחו שהיא לא תיפול או תיתקל במשהו.
עוד כמה ימים ועוד כמה סיטואציות והחלטתי סופית שזו הסיבה. עצלות.
בעיקרון, מה שצריך לעשות על מנת לטפל בעצלות זה להפוך את המשוואה.
אם קדימה=קשה, צריך ללמד אותה שקדימה=קל או אחורה=קשה.
הפתרון קרץ אלי מהחצר.
יצאתי איתה ל'אימונים' ברחבה משופעת בצורה מתונה. (רמפה בלע"ז) ההליכון מוצב ארצה, פניו כלפי הירידה.
עכשיו נראה אותה.
עמדתי מולה, מעודדת אותה לבוא אלי. היא חייכה את החיוך המתוק שלה וניסתה להיגרר אחורה.
זה לא עבד. ניסתה שוב, ושוב. הפנים שלה האדימו ממאמץ, עד שהתייאשה והפסיקה לנסות. לא בשבילה לעבוד. הושטתי לה את ידיי ועזרתי לה קלות להתקדם. היא הופתעה מהקלות בה הצליחה, וכמעט דרסה אותי.
יש.
***
לא...המהפך לא היה כזה מהיר, בילינו שעות ארוכות על הרמפה עד שנועה למדה להתקדם.
ועכשיו...רק לא עוד רוורס.
נערך לאחרונה ב:
