שיתוף - לביקורת מָרְדְּכַי - גִּבּוֹר שֶׁנָּפַל

[הספרן]

יום שבת 12:00 בצהרים, סמוך לציר נצרים בפאתי זייתון

השמש עמדה ברום הרקיע. מסביב חול והריסות. קולות של רכבים כבדים עמעמו במקצת את קולות הירי ורעמי ההפצצות שבקעו ממרחק קילומטרים בודדים.

שיירת רכבים צהלי"ת עושה דרכה לעבר חזית הלחימה, לספק משאבים לכוחות שנמצאים בפשיטה אזורית.

ברכב המוביל נהג מרדכי יוסף בן שוהם ולידו יושב המפקד יותם יצחק פלד. קשה לדעת על מה שוחחו שתי הגיבורים ברגעים אלה, אולי על המשימה, ואולי בכלל על הילדים שמחכים להם בבית? מה שבטוח שלא דמיינו לרגע מה הולך לקרות בדקות הקרבות. ברכב השני בשיירה נסעו נהג צבאי וקצינה בדרגה גבוה כזו שחשופים בפניה סודות מדינה. ואחריו עוד מספר רכבים.

לא הרחק משם במבנה סמוך שצופה על הציר – 3 מחבלים ארורים מכינים מארב קטלני לכוחות הממונעים.

בשלב הראשון בני המוות הללו הטמינו מטען רב עוצמה על ציר הנסיעה להפתיע את הכוחות,
וכעת הם בתצפית לעבר הציר, ממתינים לרגע שאחד הרכבים יעלה על המטען, ובחסות הפיצוץ והבהלה - לצלוף בכוחות ולחטוף חיילים.
וזה אכן התרחש מהר מהצפוי. הרכב הראשון בכח נתקל במטען והושלך הצידה מהציר, מה שגרם לשאר הכוחות להיעצר.

צמאי הדם שפתחו בזעקות שמחה למראה הפיצוץ, הגיחו ממאורתם ופתחו במסע יריות לעבר השיירה, תוך שהם מצמצמים מרחק.

הצרור הראשון פגע ברכב המוביל, הרג את הנהג - מרדכי, ופצע אנושות את המפקד – יותם פלד.

הנהג ברכב השני התעשת די מהר, יצא מהרכב ובעודו חשוף ביצע ירי מטורף לעבר המחבלים, מחשש שחורשי הרעה המתקרבים ובאים ינסו לחטוף את הקצינה שהייתה שרויה בהלם גמור.

הירי מצד החייל, הפתיע את המחבלים, ומהר מאוד הם ויתרו על תכנונם המקורי ונמלטו מהמקום.

לבסוף יתברר שהרכב הראשון בכח שספג את המטען הציל את החיילים ברכב השני, והחייל ברכב השני הציל את גופות ההרוגים ברכב הראשון.

אך מאז נהרגו על הציר עוד כמה חיילים קדושים!


מוצאי שבת הטלפון מטרטר.

מרדכי הבן של פרידה נהרג בעזה! בום..!!

מרדכי היה בעזה? ממתי?!

בשעות הבאות התפרסם באתרי החדשות - הודעה לקונית...

"צה”ל התיר לפרסם את שמו של חלל צה”ל נוסף. רס״ם (מיל׳) מרדכי יוסף בן שועם בן 34, מגבע בנימין, בגדוד 8119, חטיבת ירושלים (16), נפל בעקבות פיצוץ מטען סמוך לציר נצרים במרכז רצועת עזה".

באותו לילה כמעט ולא עצמתי עין. כתבתי אקרוסטיכון על שמו - מרדכי יוסף בן שוהם – עד לשעות המאוחרות בלילה.

ב"ה אעלה עוד 2 פרקים שכתבתי - רשמים ממסע הלוויה ובית האבלים.

 

[סבתא חביבה]

עצוב כל כך!
האקרוסטיכון מיוחד. ניכר שנכתב בלב כואב ובמחשבה מעמיקה.
לכל אחד מאלפי הנופלים משמחת תורה ואילך (וגם לפני כמובן) יש מעגלים של משפחה ומכרים ואוהבים החל מבני המשפחה הגרעינית, עבור במשפחה המורחבת, שכנים, קולגות, וכלה במכרים מקרוב ומרחוק.
רק הקב"ה שנתן ולקח הוא ינחם את כולם.

 

[הספרן]

יום ראשון י"ד אב 4:15 הר הרצל חלקה א - 18

מגרש החניה בהר הרצל היה מפוצץ ברכבים. למען השם למה אני לא מוצא חניה, אני כבר באיחור של רבע שעה?! בסיבוב השלישי הצלחתי איכשהו להשתחל לפיסת אספלט קטנה, בתקווה שהפקחים לא פעילים ב'הר השכול'.

כירושלמי שגר שנים רבות בסמוך להר הרצל, מעולם לא דרכתי במקום הזה, גם כי אני סולד מבתי קברות - דבר שכנראה משותף לרוב היצורים שרוח אפם בקרבם, אבל מעוד סיבות, ואולי כי לא הייתה לי אחת כזו ..
אבל היום למרבה הכאב יש לי אחת גדולה!

הר הרצל למי שלא מכיר - וטוב שכך - הוא אתר מרהיב ביופיו החיצוני..."פנינת חמד" בתוככי ירושלים הסואנת,
במרכזו - משכן "לגדולי האומה".. ראשי ממשלות נשיאי מדינה ויושבי ראשי הכנסת, אבל לא למען אלה אני בא! אני עומד כאן בשביל מרדכי ואלפי חבריו שנטמנו בצדו הצפוני של ההר, רבבות צעירים גיבורי מערכות ישראל שהקריבו את חייהם למען העם היושב בציון,

ובין רגבי אדמת ההר, נשפכו ים של דמעות, דמעות של אלמנות, הורים שכולים וילדים יתומים. ועל מרן הרב שלמה זלמן אוירבך מסופר, שלעיתים תכופות היה מבקר במקום הזה ושופך צוק לחשו מעל קברי הקדושים הללו.

בניסיון נואש לצמצם את האיחור, פסעתי בזריזות לעבר מקום ההלוויה, עלייה לא קלה שגרמה לי להתנשף, אבל כבר מרחוק יכולתי להבחין בהמון אדם מתכנס מתחת לסככה לבנה,
'מוזר מי כל אלה' הרהרתי לעצמי, והמשכתי לגמוא את העלייה התלולה.

את פני קידמו מאות אנשים מכל גווני הקשת, חרדים, דתיים, חילונים, שעמדו בדומיה ממתינים לתחילת טקס ההלוויה.
חיפשתי ביניהם פרצוף מוכר אך לשווא. מתברר שמאות אנשים 'זרים' פינו מזמנם וטרחו להשתתף בהלוויה של גיבור ישראל שנהרג על קידוש השם. חבל שאנחנו שותפים רק בשכול ולא בחיים עצמם הרהרתי לרגע, ובכל זאת התרגשתי מהעם היפה שלנו.

דקות ארוכות הסתובבתי במקום, עד שקלטתי את אחי הקטן עומד מרחוק, שנופף בידיו מסמן לי להתקרב מעבר לגדרות שחצצו בין הקהל. חיילת מבוגרת שאחראית על הסדר במקום עכבה אותי, 'אני מהמשפחה, אני בן דוד' סיננתי לעברה, והמחסום הוסט לרווחה.

עשרות מבני המשפחה ישבו על כסאות בסמוך למיטה. ומרחוק זיהיתי את דוד עזרא, חיוור לבן.
מסע ההספדים התחיל, דמעות, בכי והמון סיפורי מופת על דמותו של מרדכי.

ר' מ.י גיסו של החלל, סיפר עליו משהו מדהים.
יום לפני תשעה באב מרדכי התקשר אליו לברר אם הוא צריך לצום.
ואו חשבתי לעצמי בהתפעלות, זה מה שהעסיק אותו בגינהום של עזה? מדהים!
באותה שיחת טלפון, מ' חכך אם לספר למרדכי שבלילה הוא חלם, שהוא נהרג בעזה!
בשורה פחות מוצלחת לחייל שנמצא בחזית, ומנגד זו גם סגולה לאריכות ימים, ומרדכי הלא אחד שמבין עניין, וזהו,
את הסוף כולנו יודעים.

המנחה הזמין את אחיו של מרדכי לשאת מספר דברים, יעקב נעמד על בימת ההספדים, וזעק מקירות ליבו משפט אחד שטמן בחובו את כל מה שהרגישו מאות האנשים שהכירו אותו, "מרדכי אתה חסר לי".

פרצי יבבות קטעו את האויר המדוכדך, שורת חיילים נעמדה דום מסביב לקבר, וקולו של החזן הצבאי ניסר בחלל, קל מלא רחמים. מטח יריות שוגר מקני הרובים לאות כבוד, ואולי להדביק במעוף את נשמתו של מרדכי ששוכנת במקום גבוה ומרומם.

 

[מון בלאן]

כואב הלב.
האקרוסטיכון כאוב ונוגע ללב. (ומדהים).

 

[הספרן]

האקרוסטיכון מיוחד. ניכר שנכתב בלב כואב ובמחשבה מעמיקה.

האקרוסטיכון כאוב ונוגע ללב. (ומדהים).

תודה. מה שהיה חשוב לי לכתוב אקרוסטיכון כבר באותו לילה מר ונמהר, זה כדי להביא אותו לאם השכולה בתמונה ממוסגרת. ואכן למחרת, כשפגשתי אותה בבית האבלים צפיתי לראות אישה מרוסקת, כזו שאיבדה את בנה בכורה, אבל כל העת היא אמרה 'השם אני אוהבת אותך'! וכשנתתי לה את התמונה, היא התרגשה כל כך, הראתה את זה לכל אחד ואחת שהגיעו לנחם, ולמחרת הייתי צריך להכין עוד חמש מסגרות, לבני המשפחה שפשוט שוועו לקבל את זה.

 

[הספרן]

חשוב לי לציין שלא בכדי פתחתי את האשכול בקהילת כתיבה. אשמח אם חברי הקהילה יכתבו איזה שיר קצר, או קטע מנחם שאוכל להראות לאם השכולה והאלמנה.

 

[א. פרי]

זה קשה כל כך, לא פשוט בכלל!

לפני בערך שמונה שנים עמדתי מול מצב רפואי וחשבתי שאני עומדת למות (עד עכשו לא ברור לי מה היה שם),
איבדתי הורים (את אימי בגיל צעיר יחסית, הלכה לעולמה בגיל 44 לפני בערך עשרים שנה,
ואת אבי איבדתי לפני כמה שנים) אני יכולה לומר שכעת די התנתקתי רגשית מהכל,
והיחס שלי לעולם הוא שכולנו מתים בפוטנציה (מה לעשות?!)
וכל רגע של חיים זה מתנה, ומוות זה לא באמת למות אלא המשך של חיים.

לכן, חשוב ככל הניתן לפעול ולעשות להתקדם.
הבורא הוא מלך חפץ בחיים, לכן מול מקרים כאלו עלינו להוסיף חיים גם בתודעה:
יותר אור, שמחה, רצון להיות טובים, אחדות, מודעות עצמית עוד..
וגם במעשים: חיבור לעצמנו, אהבה עצמית אמיתית, עשיה חיובית והגשמה עצמית.
מתוך הבנה שרצוי למלא את תפקיד-הנשמה בשלמות (תפקיד הנשמה זה
כנראה מימוש עצמי, תוך הקשבה לדרך התורה).

אני חושבת שאדם מול המוות מפסיק לפחד, להתבייש או לחוש חוסר נעימות אלא האמת בהירה פתאום,
רצון לנהל חיים טובים ורגועים, וכל העולם הופך לחסר משמעות.
כך צריך לחיות גם בלי מוות-קרוב: לחיות בלי תחושת פחד או בושה או אשמה,
מתוך ראיית האמת של ריבונו של עולם: שיהיה אחדות, ושיהיה טוב לכולנו.
ולנסות להגשים את הרצון הטוב של ה', כל אדם מהמקום שלו.

כתבתי כאן מילים גדולות, אבל האמת הרבה יותר פשוטה: פשוט להתחבר לרצון האלוקי שכולנו נהיה שווים
ושיהיה לכל אחד מקום טוב ויציב, ולפעול מתוך זה. לא צריך לעשות דברים גרנדיוזיים: נניח אם אדם עובד
בתור מלצר אז שיישרת את האנשים מתוך כבוד לכל אדם, וכו' ככה בכל תחום בחיים.

להתייחס לאמצעים הגשמיים כמו: כסף וכו' בתור אמצעי שתפקידו לשרת את המטרה.
והמטרה היא שיהיה טוב בעולם לכולם.

 

[הספרן]

בית האבלים - מושב אדם (גבע בנימין) יום ראשון 8 בערב

לאחר ההלוויה נסעתי לבית האבלים. פגשתי את נאיה התינוקת הקטנה והיחידה שהשאיר אחריו מרדכי.
נתלי אמא שלה, ישבה בצד שבורה ומרוסקת, מסביבה בני משפחה שמנסים לתמוך ולעודד את האלמנה הטריה.
אבל נאיה בת השנתיים שרק לפני זמן קצר התחילה ללכת, השתעשעה וקיפצה ממקום למקום.
מאניה מאמינה שאבא יחזור בקרוב, ויחבק אותה. אבל אבא לא יבוא. (בעז"ה בתחיית המתים בקרוב)

למחרת הצטיידתי בבובה ענקית, מתנה לנאיה הקטנה,
נאיה חיבקה אותה, מנסה להחליף את החיבוק של אבא שחסר עכשיו.
בגמר השבעה נתלי סיפרה לי, שנאיה מאוד שמחה עם הבובה, היא לא עוזבת אותה לרגע. שמחה מהולה בעצב.

אמא של מרדכי, פרידה, אישה שכל כולה חסד, ברוח ובגשם, כזו שמטה אוזן קשבת ונותנת הרגשה שהיא כאן רק בשבילך, ועל זה יעיד אי מי מהדודנים שקצת "התרפרף" בביתו, כמה היא תמכה בו.
ללא ספק, לזכותה נזקפות זכויות של בתים רבים בישראל.

לפני חודשיים אבחנו אצלה את המחלה ל"ע, ולאחר סדרת בדיקות נקבע שהיא זקוקה לעבור טיפולים (הקרנות, כימו), חמש ימים בשבוע למשך שבעה שבועות, התאריך נפל על יום ראשון י"ד אב..! אבל היא סרבה לערב עצב בעצב.. ובלי לחשוב פעמיים דחתה את הטיפולים לאחר סיום השבעה.

כשפגשתי אותה ביום הראשון בבית האבלים צפיתי לראות אישה מרוסקת, כזו שאיבדה את בנה בכורה (יש אחיות גדולות ממנו), אבל פרידה כל העת אמרה, 'השם אני אוהבת אותך'!
מנין הכוחות העוצמתיים הללו, של אישה חולה, ושכולה שהרגע יקירה נטמן בין רגבי עפר?! אין לי מושג!

את מרדכי (מורדי, מומו) הכרתי מגיל אפס, טיפוס ביישן וחייכן, כזה שמדבר עם כולם בגובה העיניים ואהוב על כולם. לא זוכר אותו מתווכח, או מרים קול, תמיד היה מחייך ומשוחח בקול שקט. ומה שעוד אפיין אותו זה הטוב לב והחסד שינק מהוריו. ממש נשמה טובה.

לפני יותר מעשור כשפגשתי את מרדכי במסגרת אירוע משפחתי. שאלתי אותו 'מה אתה עושה בצה"ל'?, ומרדכי השיב בגאווה לא אופיינית, אני נהג קרבי ביחידת דובדבן. כזה הוא מרדכי טיפוס שלא עושה הנחות לעצמו.
מאז הוא סיים את מסגרת שירותו בצבא, התחתן (לפני שש שנים), ולאחר 4 שנים נולדה לו 'נאיה' אחת קטנה ומתוקה.

באזרחות מרדכי היה נהג הסעות. הוא הסיע בעיקר ילדים מהחינוך המיוחד, ובשונה מנהגים אחרים שפחות התלהבו הוא ראה בזה סוג של שליחות, ברמה כזו שהם חיבבו אותו ולא פעם אף הזמינו אותו לחגיגות ימי ההולדת!
עדות לכך הייתה באחד מימי השבעה כשאחד מאותם ילדים שסירב להאמין שמרדכי איננו, הגיע לבית האבלים, מפגש מרגש לכשעצמו.

מנכ"ל החברה לפיתוח מטה בנימין שמרדכי עבד תחתיו, והכירו אישית, סיפר בהלוויה שבימים הראשונים שכל עם ישראל היה שרוי בתדהמה בעקבות המתקפה הרצחנית, מרדכי היה פעיל יום ולילה. הוא התקשר למקום עבודתו וביקש מהם לקשר אותו לאנשים שצריכים הסעה. בהתנדבות. ובימים הבאים הוא התגייס למילואים ושירת במשך חודשים ארוכים עד ליום שבת שבו נפל במשימה המבצעית.

ישבנו בני המשפחה, ודוד עזרא - אבא של מרדכי - סיפר לי על הכיבוד הורים שמרדכי היה נוהג בו תרתי משמע.
כמעט ולא היה יום שמרדכי לא הגיע לבקר אותו בין הסעה להסעה, שותה איתו קפה ומשוחח איתו.

מה יהיה? אמר לי ברגע של כאב. שתקתי.
'מה טעם בחיי, למה הקב"ה לקח אותו ולא אותי'?. שתקתי.
הוא גלגל סגריה אחרי סגריה, בניסיון נואש לעכל את מה שהיה ואיננו עוד.

אני ודוד עזרא ביחסי חברות. אבל הפעם הרגשתי שהר גבוה חוצץ בנינו.
אבא שכול, שבור, וחלש, שמרגיש שהיקר לו מכל חמק לו מבין ידיו

אחד מבני הדודים, שעמד מהצד, ניסה להפיג במשהו את הדכדוך,
"הספרן ראית איזה כבוד העניקו 'תושבי אדם' למרדכי?"

בסרטון שהסריט אחד מבני המשפחה, רואים אנשים עומדים לאורך המדרכה עם דגלי ישראל ומנופפים למשפחה שעושה דרכה להלוויה באוטובוס המועצה.
היו שם מאות. גברים נשים וטף.

דמעתי. ואם לא דמיינתי, ראיתי ניצוץ קטן של אושר נדלק בעיניו של דודי.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מרדכי בן פרידה.