הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ההרים תמיד חיכו למבול.
ואלי, בעיניים גדולות, עקב אחרי העבים המתקדרים.
"אמא, זה מבול?" שאל, בכל פעם שטיפה הצליחה להסתנן ארצה.
"לא, זה טפטוף." הייתה משיבה אמא, ממהרת להגיף חלומות.
לפעמים פסק הטפטוף, לפעמים התחזק.
אך אף פעם לא הגיע המבול.
ואלי חיכה.
חיכה עם האדמה, לפריצתם של מעיינות התהום.
חיכה עם הפרפרים, למים שיכבו את השמש.
הוא חיכה, ובככל שגדל - גדלה גם הציפיה.
"מה לך ולמבול?" תהה שימי, כששמע ממנו על חלומו.
"אלי, חשבתי שהתבגרת." העיר לו אבא, כשחתימת זקן כבר עיטרה את פניו.
אבל אלי לא התבגר, ומעולם לא הצליח להסביר את אהבתו למבול.
"אני רוצה עולם חדש." היה משיב סתומות. "תמיד יכול להיות יותר."
אבל אולי כי כולם פחדו להישטף, אלי היה היחיד שחיכה למבול.
כל טפטוף היה מצית את עיניו, וגם השמש לא הצליחה להרגיע אותו.
בבחינות לקראת סמיכה לרבנות, הזהירו אותו כולם שעליו להיות רציני. העובדה שהתאריך היה בשלהי טבת, עמדה לו לרועץ, והוא חשש שלא יצליח להישאר מרוכז אם ירד גשם.
"לא כדאי, הרב קלפהולץ הוא יהודי רציני." הזהירו אותו. "אצלו אפשר לאהוב רק את הקדוש ברוך הוא."
ואלי ניסה להתרכז בחומר, להתעמק בדיני חציצה ושבת, ולקוות לטוב.
הבחינה החלה ביום קר אך יבש. אף טיפה לא פגשה את אלי בדרכו אל הרב, וגם לא כשהמתין לבחינה.
גם כשהתיישב מול הרב, והשיב בבקיאות על כל שאלה שנשאל - השמיים שקטו.
ואלי רק הצטער שהיום כבר לא יבוא המבול.
אבל אז, בשאלה האחרונה, כשהרב כבר החל מפשפש אחר עט, נשמע רעם מתגלגל.
"שכוחו וגבורתו מלא עולם!" פרצופו של אלי נדבק לחלון, עיניו בורקות.
עוד ברק הבזיק. "עושה מעשה בראשית!" מכריז אלי, אושר קורן ממנו.
הרב מביט אחריו. מברך בכובד ראש. הוא הניח בצד את הדף עליו תכנן לחתום, ושלף דף נקי מתארים.
בא לפני האברך הרב החשוב אליהו הי"ו נחמן, המדקדק במצוות ואוהב ה' ונבחן בפניי על יורה דעה.
אלי, שמציץ על ידיו של הרב, מסמיק. "הרב, אני..." איך יאמר זאת? אני לא אוהב את ה'? אני לא מדקדק?
הרב מרים אליו עינים. "כן?"
"התארים..." הוא מחפש מילים, זוית עינו עוד מציצה אל הגשם. מתחזק, נחלש ושוב מתחזק. "הרב, אני פשוט אוהב גשם. אני שמח כשהוא מגיע. לא בכל המצוות אני ככה, מתרגש."
הרב חופן את זקנו, מהרהר. "למה אתה רוצה גשם?" הוא שואל במתינות.
"כי..." בחדר הקטן, עמוס הספרים, היה פתאום העולם ברור יותר. "כי אני רוצה מבול. רוצה למחות את כל הרע שקיים, ולקום לעולם חדש. אני רוצה לטבול את העולם כולו במים, להתעורר."
והרב מקשיב, רואה את העיניים המאירות ממילה למילה. רואה את הזעקה שעולה בין השתיקות הקצרות, את החלום שנרקם בין רעמים ושטפונות.
"גם ההרים רוצים מבול." הוא אומר לבסוף, ואלי ממצמץ, מופתע. "ההרים, העצים, ואפילו העננים."
אלי אינו יכול לראות את עיניו שלו, איך הוא חש את גופו המתקשח, גבו הנרכן והדגדוג בקצה האצבעות. "ומתי יבוא המבול?" הוא שואל.
הרב מחייך. "כשתביא אותו." וכשהוא רואה שאלי איננו מבין, הוא פורס את דבריו: "קח את כל מה שאתה מסוגל לעשות, את כל האומץ שהקדוש ברוך הוא שם בך, וכל הקדושה שאתה יכול ליצור בעולם. לך, צור את המבול."
אלי עוצם לרגע את עיניו, מנסה לתפוס את הרגע. עמוק, חזק, נוקב.
וכשליבו מתפוצץ על גדותיו ברצון לקום ולעשות משהו, הוא יודע שבתוכו הוא כבר יצר מבול.
ואלי, בעיניים גדולות, עקב אחרי העבים המתקדרים.
"אמא, זה מבול?" שאל, בכל פעם שטיפה הצליחה להסתנן ארצה.
"לא, זה טפטוף." הייתה משיבה אמא, ממהרת להגיף חלומות.
לפעמים פסק הטפטוף, לפעמים התחזק.
אך אף פעם לא הגיע המבול.
ואלי חיכה.
חיכה עם האדמה, לפריצתם של מעיינות התהום.
חיכה עם הפרפרים, למים שיכבו את השמש.
הוא חיכה, ובככל שגדל - גדלה גם הציפיה.
"מה לך ולמבול?" תהה שימי, כששמע ממנו על חלומו.
"אלי, חשבתי שהתבגרת." העיר לו אבא, כשחתימת זקן כבר עיטרה את פניו.
אבל אלי לא התבגר, ומעולם לא הצליח להסביר את אהבתו למבול.
"אני רוצה עולם חדש." היה משיב סתומות. "תמיד יכול להיות יותר."
אבל אולי כי כולם פחדו להישטף, אלי היה היחיד שחיכה למבול.
כל טפטוף היה מצית את עיניו, וגם השמש לא הצליחה להרגיע אותו.
בבחינות לקראת סמיכה לרבנות, הזהירו אותו כולם שעליו להיות רציני. העובדה שהתאריך היה בשלהי טבת, עמדה לו לרועץ, והוא חשש שלא יצליח להישאר מרוכז אם ירד גשם.
"לא כדאי, הרב קלפהולץ הוא יהודי רציני." הזהירו אותו. "אצלו אפשר לאהוב רק את הקדוש ברוך הוא."
ואלי ניסה להתרכז בחומר, להתעמק בדיני חציצה ושבת, ולקוות לטוב.
הבחינה החלה ביום קר אך יבש. אף טיפה לא פגשה את אלי בדרכו אל הרב, וגם לא כשהמתין לבחינה.
גם כשהתיישב מול הרב, והשיב בבקיאות על כל שאלה שנשאל - השמיים שקטו.
ואלי רק הצטער שהיום כבר לא יבוא המבול.
אבל אז, בשאלה האחרונה, כשהרב כבר החל מפשפש אחר עט, נשמע רעם מתגלגל.
"שכוחו וגבורתו מלא עולם!" פרצופו של אלי נדבק לחלון, עיניו בורקות.
עוד ברק הבזיק. "עושה מעשה בראשית!" מכריז אלי, אושר קורן ממנו.
הרב מביט אחריו. מברך בכובד ראש. הוא הניח בצד את הדף עליו תכנן לחתום, ושלף דף נקי מתארים.
בא לפני האברך הרב החשוב אליהו הי"ו נחמן, המדקדק במצוות ואוהב ה' ונבחן בפניי על יורה דעה.
אלי, שמציץ על ידיו של הרב, מסמיק. "הרב, אני..." איך יאמר זאת? אני לא אוהב את ה'? אני לא מדקדק?
הרב מרים אליו עינים. "כן?"
"התארים..." הוא מחפש מילים, זוית עינו עוד מציצה אל הגשם. מתחזק, נחלש ושוב מתחזק. "הרב, אני פשוט אוהב גשם. אני שמח כשהוא מגיע. לא בכל המצוות אני ככה, מתרגש."
הרב חופן את זקנו, מהרהר. "למה אתה רוצה גשם?" הוא שואל במתינות.
"כי..." בחדר הקטן, עמוס הספרים, היה פתאום העולם ברור יותר. "כי אני רוצה מבול. רוצה למחות את כל הרע שקיים, ולקום לעולם חדש. אני רוצה לטבול את העולם כולו במים, להתעורר."
והרב מקשיב, רואה את העיניים המאירות ממילה למילה. רואה את הזעקה שעולה בין השתיקות הקצרות, את החלום שנרקם בין רעמים ושטפונות.
"גם ההרים רוצים מבול." הוא אומר לבסוף, ואלי ממצמץ, מופתע. "ההרים, העצים, ואפילו העננים."
אלי אינו יכול לראות את עיניו שלו, איך הוא חש את גופו המתקשח, גבו הנרכן והדגדוג בקצה האצבעות. "ומתי יבוא המבול?" הוא שואל.
הרב מחייך. "כשתביא אותו." וכשהוא רואה שאלי איננו מבין, הוא פורס את דבריו: "קח את כל מה שאתה מסוגל לעשות, את כל האומץ שהקדוש ברוך הוא שם בך, וכל הקדושה שאתה יכול ליצור בעולם. לך, צור את המבול."
אלי עוצם לרגע את עיניו, מנסה לתפוס את הרגע. עמוק, חזק, נוקב.
וכשליבו מתפוצץ על גדותיו ברצון לקום ולעשות משהו, הוא יודע שבתוכו הוא כבר יצר מבול.
Reactions: אוראל סולטן, winter bear, איש המילה הכתובה ועוד 12 משתמשים15 //