מברשות בפוטושופ

הירשם עכשיו!
  • פותח הנושא azsx
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
האם אי מי מהמומחים דכאן ידע אולי להגיד לי למה כשאני מתקינה מברשות בפוטושופ (CC)
הן נעלמות אחרי שאני סוגרת את התוכנה, זה בטוח משו בהגדרות.... אבל לא הצלחתי לעלות עליו....
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
קבצי ABR? תנסי גם להעתיק אותם (את הקבצים של המברשות)לתיקייה של המברשות.
בד"כ נמצא ב-
C:\Program Files\Adobe\Adobe Photoshop CC 2017\Presets\Brushes
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    6
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    27
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה

    אשכולות דומים

  • 174
    • ח
    שיתוף - לביקורת "הקופסאות שבקצה השביל"
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    בימים ההם, כששמש הקיץ עוד הייתה צובעת את הגגות בצהוב עמוק, חיו שלושה אחים פשוטים וישרים — שוּרי, יוסי ואסתי. הם נולדו בבית קטן בקצה העיירה, בית עץ צנוע בעל חלונות לבנים ומפתן שחוק, שבו תמיד ריחפה חמימות של תבשיל חם ושל תפילה חרישית.

    ובכל ערב, כששקעה השמש והצללים טיפסו על הקירות, היו שלושתם יושבים יחד על מדרגת האבן מול הבית, שותים תה עם עלי נענע שאספו מהחצר. שוּרי הייתה הראשונה להציע רעיונות לעתיד. אסתי הייתה מקשיבה ושותקת. ויוסי? יוסי היה מצחיק אותן בבדיחות פשוטות שגרמו לצחוק לפרוץ כמו גשם ראשון.

    כשהתבגרו, פנו כל אחד לדרכו. איש לא קידם אותם במחיאות כפיים, אך הם צעדו — כמו שידעו אמותיהם ללכת — בשקט, בענווה.

    שוּרי ניסתה למצוא פרנסה. לא עבודה אחת, ולא שתיים. ניסתה בכל מאודה. כותבת מודעות, משגיחה בגנים, מסייעת לעיוורים — אך תמיד היה נדמה שהעולם דוחה אותה בעדינות. לא בפנים זועמות, אלא בנימוס מייאש. וכל פעם, כשהייתה שבה לביתה, נשאה בליבה את השאלה החרישית:
    מה אני עושה לא נכון? למה אצל כולן זה מצליח, ורק אני כמו חלון סגור ביום בהיר?

    היא לא ביקשה הרבה. רק מקום אחד שיגיד לה: את שייכת. אבל אפילו זה לא הצליחה להשיג.

    וביום אחד, אחרי בכי אילם שלא הצליח לעלות בעיניים, החליטה בליבה:
    "אם זה לא נועד לי — לא אלחם. אקשיב לשתיקה."

    יוסי, אחיה, לעומתה, לא רדף אחר פרנסה. היא באה אליו. הוא קנה דירה במקום פשוט, וכאילו עין נסתרת הובילה אותו — חלק אותה, טיפח גינה קטנה עם בריכה ונדנדה, והנה, ב"בין הזמנים", הפך המקום למוקד של נופשים. כל שקל שנכנס, ידע יוסי לשלשל הלאה, לרכוש נוסף.

    הוא הביט בכסף, לפעמים כאילו נפל עליו בטעות. כאילו הקב"ה פתח לו דלת, והוא רק עבר.

    ידיו היו טובות, ראשו בהיר, אך לבו לא ידע התפעלות ממה שקיבל. היה זה בעבורו פשוט כנהר ההולך בדרכו — לא משלו, לא כנגד מאמץ.

    אסתי, האחות השלישית, עבדה יומם ולילה. אך ליבה, אף פעם לא שמח.
    אסתי קמה כל בוקר עם כאב קטן בגרון, כאילו הגוף שלה מנסה להגיד לה משהו. בעבודה היא הייתה מחייכת, אבל הידיים שלה רעדו קלות כשמילאה טפסים. היא חלמה על חנות קטנה עם עציצים, אבל גם החלום הזה הפך עם הזמן לשתיקה.
    היא ניסתה לברוח — לעבודה אחרת, עיסוק חדש — אך תמיד חזרה לאותו מקום שצמצם את רוחה. קמה בבוקר עם כובד על הכתפיים, שבה בערב עם כאב שלא ידע שם.

    ויוסי, שראה, לא שאל שאלות.
    כשהמכונה שלה שוב התקלקלה, הופיעה חדשה — כאילו מעצמה.
    כשהשוּרי שתקה יותר מדי ימים, מצאה מעטפה עם שטרות בכיס המעיל — בלי פתק, בלי הסבר.
    הוא לא דיבר על זה.
    אבל נדמה שהיה בו אותו חלק שידע:
    שברכה שלא מחפשת דרך לצאת — עלולה להיסגר פנימה.
    הוא לא דיבר על זה.
    וגם הן לא.

    אבל קיבלו — בענווה, בלי התנצלות,
    כמי שיודעת להכיר בטוב,
    ולהבין שיד מושטת יכולה להיות גם של שליח, לא רק של אח.

    ועברו השנים.

    ובאחד הימים, כשהכול נשלם — עלו שלושתם לשביל שבין העולמות. שביל מוזהב, שטוף שלווה, כזה שרק הנשמה יכולה לדרוך עליו. בקצהו היו שלוש קופסאות, עשויות קטיפה אדומה רכה, ועל כל אחת — שם חרוט בפשטות.

    שוּרי פתחה את שלה. דף נייר פשוט היה בתוכה, ועליו נכתב בעיפרון:
    "מאמציה לא נועדו להניב פרי. לא תמצא פרנסה, גם אם תתאמץ.
    כי חלקה לא היה ביגיעה – אלא בקבלה."

    יוסי מצא בפתק שבקופסתו:
    "בכל אשר יעשה — תשרה עליו ברכה. וכל שפע שיקבל יוליד עוד שפע
    כי ליבו ידע לקבל – ולא עצר."

    ואסתי קראה בפתק שלה:
    "פרנסתה תבוא תמיד בקושי, בעמל, בדמעות שנבלעות באדמה
    וניתנה לה היכולת לקבל – מבלי להישבר."

    שלושתם שתקו.

    הם עמדו שם זמן מה, כל אחד מול הקופסה שלו.

    בפנים קרה משהו שאי אפשר להסביר.
    משהו קטן. שקט מאוד, לא הזמן השתנה — רק הלב זכר משהו, פתאום.

    ואז, מתוך הדממה, כאילו מתוך מדרגת האבן ההיא מהילדות, נשמע הקול ההוא — קול שהכירו מהבית. אולי אבא. אולי אמא.

    והוא אמר:

    "מה שניתן לך — ניתן כדי שתישא אותו ביד אוהבת."

    משהו מהם חזר לאחור, בלי מילים — כאילו לומר שהשביל כבר ידע אותם, גם בזמן שהלכו בו בלי לדעת.

    ואולי גם… בכי של תקופת חיים שלמה, שהצטופף לו בתוך קופסה קטנה, ידע סוף־סוף להפוך לשלווה. לנחמה.

    כל אחד מהם לקח את הקופסה שלו באהבה.

    והשביל נמשך הלאה. לעבר מקום שאין בו עוד שאלות. רק אור.

    עוד שורה

    "מה שניתן
    היה שם תמיד.
    אבל רק כשלִבּה הסכים
    לקרוא לו ייעוד —
    הוא הפך להיות חלק ממנה."
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: AUVI, דינה מילר, קלימנטינה ועוד 11 משתמשים14 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    AUVI
    מדהים. כתיבה יפה ואחרת מכולם, נוגעת ואמיתית. התרגשתי.
  • 666
    • Moti-DriveBH
    לימוד נהיגה הסוד של תלמידים שעוברים טסט בפעם הראשונה...
  • Moti-DriveBH //
    • בס"ד

    אחרי מספר שנים כמורה נהיגה ועשרות תלמידים ותלמידות שעברו טסטים אני יכול להגיד דבר אחד בוודאות:
    ראיתי תלמידים עם כישרון טבעי שנכשלו,
    וראיתי תלמידים שהתחילו חלש מאוד – ועברו טסט בצורה יפה ובטוחה.

    ההבדל ביניהם כמעט אף פעם לא היה יכולת נהיגה.
    ההבדל היה לקיחת אחריות.

    תלמיד שכל הזמן מחפש הוראות

    תלמידים שבאו לשיעור, עלו לרכב, חגרו חגורה – וחיכו.
    חיכו שאגיד מתי לאותת, מתי להאט, מתי לפנות... מחפשים הוראות ולא ביצוע...
    גם אחרי 20–25 שיעורים, כל טעות נראית אותו דבר...

    לא אמרת לי
    לא שמתי לב
    חשבתי שאתה תתקן
    ועוד הברקות ...

    אלו תלמידים שלא באמת נהגו לבד – הם נסעו עם מורה לידם.
    וכשאני שואל : מה לדעתך היה לא טוב פה?
    התשובה הרבה פעמים היא:

    לא יודע… אתה תגיד... ועוד הברקות...

    וכשככה נראה הלימוד – הטסט מרגיש כמו קפיצה למים עמוקים בלי מצופים.

    לעומתם – התלמיד שאומר: פה טעיתי וכבר בכיכר ,צומת הבאה מתקן מקדם את עצמו בענק להצלחה בטסט וזה בס"ד קורה!

    ומצד שני, ישנם תלמידים אחרים..
    לא תמיד מבריקים, לא תמיד חלקים, לפעמים אפילו לחוצים.

    אבל אחרי פנייה לא טובה הם אומרים..

    פה נכנסתי מהר מדי
    הייתי צריך להסתכל עוד שמאלה
    החלטתי מאוחר וכ"ו

    אלה תלמידים שעוצרים רגע, חושבים, שואלים.
    לא מחכים שאני אגיד להם הכול – אלא רוצים להבין למה.

    אצלם רואים שינוי אמיתי משיעור לשיעור.
    הטעות חוזרת פחות. הביטחון גדל.
    והטסט? הוא כבר לא מפחיד – הוא פשוט עוד נסיעה של 20 דקות ולוקחים רישיון...

    האחריות משנה הכול

    כשאני רואה תלמיד/ה שלוקח אחריות, זה מתבטא בהכול:

    הוא מגיע לשיעור עם מטרה
    הוא יודע להגיד מה קשה לו
    הוא לא נעלב מהערה – הוא משתמש בה
    הוא מבין שטעות היא חלק מהדרך

    וברגע הזה, גם אני כמורה יכול לדחוף אותו קדימה באמת.
    לא לסחוב אותו – אלא ללוות.

    הטסט לא בודק שלמות – הוא בודק בגרות ,קבלת החלטות בריאה וביצוע סביר ובטוח זה הכול!

    הרבה תלמידים חושבים שטסט זה מבחן על לא לטעות.
    אבל האמת היא שטסט בודק:

    האם אתה שם לב
    האם אתה מגיב נכון
    האם אתה אחראי על ההחלטות שלך

    תלמיד שלוקח אחריות לאורך הדרך:

    לא קופא כשטועה
    לא מחפש אשמים
    יודע לתקן תוך כדי

    וזה בדיוק מה שהבוחן מחפש.

    משפט שאני אומר לתלמידים

    אני אומר ואומר גם פה:
    אני יכול ללמד, להסביר, לתקן ולהכווין –
    אבל אני לא יכול לקחת אחריות במקומך.

    ברגע שתלמיד מבין את זה –
    הדרך לרישיון נהיית הרבה יותר קצרה, והרבה יותר נכונה.

    לסיום

    מי שלוקח אחריות בלימודי נהיגה:

    עובר טסט
    נוהג טוב יותר
    ובעיקר – יוצא לכביש כנהג חושב ובטוח

    בהצלחה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: מלכי ל., .Marble, בזמן אמת ועוד 31 משתמשים34 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוטלה מבית שמש
    כמה אתה לוקח לשיעור היום אני מחפש זול וטוב
  • 357
    • א
    שיתוף תהליך שנים שאני יושבת מולך ורק בוכה
  • אסתיאר //
    • בס"ד

    אני לא יודעת איך זה קורה, אבל כל פעם שאני מחליטה ואומרת לעצמי:
    "היום – אני הולכת להתבודד. לספר לו הכול. לדבר איתו באמת…"
    זה מגיע. אני מגיעה.
    אבל... כלום.
    משהו חסום.
    שלט של "אין כניסה" תלוי שם, ואני עומדת מבחוץ. משותקת. מאוכזבת. בוכה.

    ושוב אני רואה אותם – את האנשים שמדברים איתו בפשטות.
    הם משתפים, מספרים, שופכים לב.
    ואני? הלב שלי יוצא.
    אני מבטיחה לעצמי: "הפעם אני אעשה את זה גם".
    ושוב – זה מגיע.
    ושוב – כלום לא מגיע.
    לא בא. לא נפתח.

    אני יוצאת מהשיחה מתוסכלת, שבורת לב.
    ולא רוצה לדבר יותר.
    למה אני כל כך חסומה?
    למה כולם יודעים לדבר איתו כל כך טוב, להגיד לו הכול,
    ואני רק בוכה מולו כשכואב –
    ולא מצליחה כמעט להוציא הגה מהפה?

    למה, אבא? למה?

    שנים שאני יושבת מולך ובוכה.
    שנים שאני מדברת איתך –
    אבל הכול בדממה. בזעקה פנימית. בלי קול.

    ושוב אני פוגשת אותם –
    אלה שמספרים איך הם אומרים לך דברים כל כך פשוטים וקרובים:
    "אבא, זאת חדוה, אתה שומע?
    עבר עליי יום לא קל…
    הילדים אמנם מתוקים, אבל הרגשתי שפשוט נגמר לי הכוח…"

    ואני שומעת אותם ושואלת את עצמי:
    מה יש להם שאין לי?
    למה זה יוצא להם כל כך טבעי, ולי זה כל כך חסום?

    אני מחפשת תשובות.
    ולא יודעת מה לענות.
    אולי אני פשוט לא רוצה מספיק, כמו שאמא אמרה לי כל החיים?
    שאני לא מתאמצת באמת?
    אז אני מבטיחה לעצמי: היום אתחיל שוב. אתאמץ מחדש.

    אבל שוב…
    הכאב הזה.
    אבא, למה זה חסום לי מולך?
    למה אני כבר שלוש שנים לא מצליחה באמת להתבודד?
    למה אני לא מצליחה פשוט לדבר איתך?
    לספר מה עובר עליי?
    למה זה נגמר בבכי – בלי מילים?

    וברגע קטן של אור –
    הארת לי משהו, אבא.

    שאלת אותי פתאום בלב:
    "האם אי פעם ידעת לספר?"
    "האם מישהו אי פעם באמת שאל?"

    כשהגעת מהגן בוכיה, אחרי שהגננת העמידה אותך בפינה סתם כך –
    מישהו שאל מה קרה?
    שאלו, בלשון חסרת סבלנות לשמוע את הבכי הצורמני...


    כשבכיתה ה', הסתובבת שעות ברחוב, מחפשת קשר,
    מישהו שאל אותך, קצת יותר מהשאלה, איך עבר עליך היום?
    לא ממש.

    כשכבר היית נערה, אחרי יום קשה של מבחנים,
    מישהו חיכה לך בבית ושאל – "איך היה המבחן באמת, לא רק לצאת ידי חובה?"
    לא.

    אז מה הפלא, ילדה שלי, שאת לא יודעת לדבר עכשיו?
    שאת לא מכירה את השפה הזאת של שיתוף?
    של ביטוי רגשות?

    הימים עברו, השנים חלפו, והלב נסגר.
    רגשות? שיתוף? הקשבה?
    מי לימד אותך איך עושים את זה?

    אז איך תוכלי לדעת לדבר איתי –
    כשאף פעם לא לימדו אותך איך לדבר בכלל?

    אני לא יודעת איך משתפים.
    אני לא מכירה את זה.
    אני לא יודעת מה אומרים.

    אבל אבא שלי, אני רוצה.
    כל כך רוצה.

    רוצה לבוא אליך כל יום, שעה ביום.
    רוצה לשבת איתך.
    רוצה להיות קרובה.

    אבל הדלת סגורה.
    אני עומדת מול שער נעול, רוצה להיכנס – ולא יודעת איך.

    רוצה לספר לך הכול כמו כולם,
    לא רק לבכות.
    לספר לך שכואב לי.
    לספר שאני – בסך הכול ילדה קטנה שלך,
    שמסתובבת עם כאב וגעגוע,
    ורק רוצה יד חמה, חיבוק, קרבה.

    רוצה לשתף אותך באמת,
    להרגיש אותך איתי.
    לשבת איתך, אבא,
    ולא לרצות שהזמן ייגמר.

    אבל אבא…
    הדלת נעולה.
    משהו סגר לי אותה מבפנים.

    אבא, חדש אותי.
    תן לי להתחיל מחדש.
    תן לי להחזיר את הימים שהיו חשוכים – אל האור שלך.
    תחזיר אותי אל הקדושה, אליך.

    תן לי לדעת את הדרך.
    לגלות את השביל.
    אני כל כך רוצה, אבא.
    מתחננת:
    תן לי לפגוש אותך מחדש.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: חיה_chaya, שולי איטח, אבק קוסמי ועוד 48 משתמשים51 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אסתיאר
    כן. זה טעות , לא יכולתי לתקן אחר כך.
    הצטרפות לקהילת מאיירים
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה